אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  האינדקס  |  ספקים למשרד
|שלום אורח
התחבר
|הירשמו ל-ynet

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet

מדינות העולם

דגל צרפת
דגל צרפת 
 
השעה בצרפת 
 
ז'אן ד'ארק, הגיבורה הלאומית של צרפת
ז'אן ד'ארק, הגיבורה הלאומית של צרפת  
 
המלך לואי ה-14, שלט ללא עוררין בכל צרפת
המלך לואי ה-14, שלט ללא עוררין בכל צרפת 
 
נפוליאון, הטביע את חותמו על חוקתה של צרפת ועל חיי הרוח בה
נפוליאון, הטביע את חותמו על חוקתה של צרפת ועל חיי הרוח בה 
 
שרל דה גול, שאף לכונן לצרפת מעמד עצמאי כמדינה אירופית שאינה מפלה בין מזרח למערב
שרל דה גול, שאף לכונן לצרפת מעמד עצמאי כמדינה אירופית שאינה מפלה בין מזרח למערב 
 
 פורמט להדפסה  הדפס

אתרים נוספים
 מדריך לאתרי ממשל מקוון
 האתר הרשמי של נשיא צרפת
 האתר הרשמי של האסיפה הלאומית בצרפת
 מפת המדינה באתר אנכרטא


ערכים קשורים
 קלטים
 מון בלן
 אקלים ממוזג
 האיחוד האירופי
 אלומיניום
 ברזל
 התקופה הפליאוליתית
 פיניקים
 יוליוס קיסר
 מלחמות גליה
 לטינית
 נצרות
 ויזיגותים
 פפן ה-3
 קרולינגים
 שרל ה-1 "הגדול"
 הקיסרות הרומית הקדושה
 פיאודליזם
 פיליפ ה-2
 אוטו ה-4
 מגנה כרטה ליברטטום
 אספת המעמדות הכללית
 אפיפיור
 מסדר הטמפלרים
 גלות אוויניון
 ויליאם ה-1 "הכובש"
 מלחמת מאה השנה
 ז'ן ד'ארק
 הוגנוטים
 מלחמת שלושים השנה
 לואי ה-14
 ארמן-ז'ן די פלסי, החשמן והדוכס דה רישליה
 אבסולוטיזם
 ורסיי
 מלחמת שבע השנים
 מלחמת העצמאות האמריקנית
 אימפריאליזם וקולוניאליזם
 הומניזם
 שרל-לואי דה מונטסקייה
 וולטר
 ז'ן-ז'ק רוסו
 נאורות
 החוקה האמריקנית
 הפרדת רשויות
 אנציקלופדיסטים
 דני דידרו
 ז'ן לה רון ד'אלנבר
 ריבונות
 המהפכה הצרפתית
 לואי ה-16
 שלטון הטרור
 מקסימיליין-פרנסואה-מרי-איזידור דה רובספייר
 זכויות אזרח
 נפוליאון ה-1 בונפרט
 קודקס נפוליאון
 שושלת בורבון
 אביב העמים
 נפוליאון ה-3
 מלחמת קרים
 פרוסיה
 מלחמת צרפת-פרוסיה
 הקומונה הפריסאית
 מלחמת העולם הראשונה
 אלג'יריה
 אלפרד דרייפוס
 אנטישמיות
 אמיל זולה
 ז'ורז' קלמנסו
 פרדינן פוש
 הסכם ורסיי
 חוזה סוור
 מנדט
 הסכמי לוקרנו
 חבר הלאומים
 סוציאל-דמוקרטיה
 ברית המועצות
 פשיזם
 לאון בלום
 ממשלת וישי
 קו מז'ינו
 אנרי פיליפ פטן
 שרל דה גול
 קמבודיה
 לאוס
 וייטנם
 מלחמת אלג'יריה
 גמאל עבד אנ-נאצר
 תעלת סואץ
 דוד בן-גוריון
 שמעון פרס
 מלחמת סיני
 ארגון הברית הצפון-אטלנטית
 מלחמת וייטנם
 רומא העתיקה
 רבי שלמה יצחקי
 יעקב בן מאיר תם
 שמואל בן מאיר
 מסעי הצלב
 לוי בן גרשום
 סנהדרין
 אמנציפציה
 משפחת רוטשילד
 אדולף כרמיה
 אדמונד ג'יימס רוטשילד
 כל ישראל חברים
 מקווה ישראל
 אגיפטולוגיה
 מרונים
 לבנון
 האימפריה העות'מאנית
 פרדינן-מרי דה לספס
 אדמונד אלנבי
 סוריה
 הסכם סייקס-פיקו
 מלחמת העולם השנייה
 הגנה
 פלמ"ח
 כ"ג יורדי הסירה
 משה דיין
 יגאל אלון
 הקריה למחקר גרעיני
 צה"ל
 מלחמת ששת הימים
 פרנסואה מיטרן
 אירופה
 רוסיה
 אוקראינה
 תעלת לה מנש
 האוקיינוס האטלנטי
 ספרד
 פירנאים
 הים התיכון
 אלפים
 שווייץ
 איטליה
 גרמניה
 לוקסמבורג
 בלגיה
 פריס
 האוקיינוס ההודי
 אמריקה הדרומית
 גואדלופ
 אנטארקטיקה
 פולינזיה הצרפתית
 האוקיינוס השקט
 קנדה
 דמוקרטיה


תחומים קשורים
 מדינות העולם

 
 
 

צרפת


France

אוכלוסייה |  גיאוגרפיה |  כלכלה |  מהפרהיסטוריה ועד המאה ה-14 |  מהפיאודליזם ועד האבסולוטיזם |  המאה ה-18 - עידן ההשכלה |  הרפובליקה הראשונה |  הקיסרות הראשונה - נפוליאון בונפרט |  תקופת הרסטורציה |  הרפובליקה השנייה והקיסרות השנייה |  הרפובליקה השלישית |  פרשת דרייפוס |  תחילת המאה ה-20 |  מלחמת העולם ה-2 |  הרפובליקה הרביעית |  הרפובליקה החמישית |  יהודים |  צרפת וארץ-ישראל ושכנותיה - ממסעי הצלב ועד תקופת המנדט |  צרפת וארץ-ישראל ושכנותיה - מתקופת המנדט ועד קום המדינה |  יחסים עם ישראל

צרפת, רפובליקה דמוקרטית בעלת משטר נשיאותי; המדינה הגדולה ביותר באירופה אחרי רוסיה ואוקראינה.

 

תעלת לה מנש נמצאת מצפון-מערב לה, האוקיינוס האטלנטי ממערב, ספרד משתרעת מדרום לצרפת, מעבר לפירנאים, הים התיכון תוחם אותה מדרום-מזרח, ומעבר לרכס האלפים ולרכס ז'ורה שבמזרח, משתרעות שווייץ ואיטליה. מן העבר השני של גבולה הצפון-מזרחי, בחבליה המישוריים יחסית של צרפת, נמצאות גרמניה, לוקסמבורג ובלגיה. בירתה - פריס.

 




לצרפת שייכים גם האי קורסיקה שבים התיכון, ושטחים קטנים, רובם איים, ביבשות אחרות - שרידי האימפריה הקולוניאלית שלה מלפנים - במעמד של מחוזות צרפתיים לכל דבר: האי ראוניון באוקינוס ההודי, גינאה הצרפתית בדרום אמריקה וגואדלופ ומרטיניק באיים הקריביים. בסטטוס של טריטוריות מעבר לים: איי ווליס ופוטונה, חלק מאנטרקטיקה, פולינזיה הצרפתית וקלדוניה החדשה באוקינוס השקט. ב"מעמד מיוחד": האיים סן פייר ומיקלון שליד קנדה, ומיוט באוקיינוס ההודי.


צרפת - דיוקן
צרפת - דיוקן
שם רשמי Republique Francaise
שטח 547,030 קמ"ר (מקום 49 בעולם)
אוכלוסייה 60,876,136 (מקום 21 בעולם)
שיעור גידול אוכלוסין 0.35%
תושבים צרפתים (תערובת קלטים-לטינים-טאוטונים); מיעוטים: צפון אפריקאים, סלבים, בסקים, אסייתים
שפה רשמית צרפתית
דתות קתולים 83%-88%, מוסלמים 5%-10%, יהודים 1%, פרוטסטנטים 2%, אחרים 4%
בירה פריס
ממשל רפובליקה
ראש מדינה נוכחי הנשיא ניקולא סרקוזי
עצמאית מאז 486 לספירה
אוכלוסייה מתחת לקו העוני 6.5%
תמ"ג לנפש 29,900 דולר (מקום 26 בעולם)
שיעור אבטלה 9.9%
ענפי כלכלה מרכזיים חיטה, דגנים אחרים, קני-סוכר, תפוחי-אדמה, ענבים; בקר, חלב, דגים; מכונות, כימיקלים, כלי-רכב, חרושת מתכת, מטוסים, אלקטרוניקה, טקסטיל, יין, מוצרי חלב, עיבוד מזון, תיירות
מטבע יורו
ידיעת קרוא וכתוב 99%
תוחלת חיים

נשים - 83.54; גברים 76.1

(מקום 16 בעולם)

(הטבלה עודכנה לאחרונה באוקטובר 2006)

 

צרפת נמנית עם המדינות המשפיעות ביותר בהיסטוריה הצבאית, הפוליטית והתרבותית של התקופה המודרנית - למן האבסולוטיזם ותור הזהב התרבותי של צרפת בימי לואי ה-14, דרך המהפכה הצרפתית והתייצבותה לימין המהפכה האמריקנית, הפצת רעיונות הרפובליקה והדמוקרטיה בתקופה האימפריאלית של צרפת תחת שלטונו של נפוליאון, מהפכות "אביב-העמים" של אמצע המאה ה-19, הקומונה הפריסאית של 1870, ועד דעיכתו של הקולוניאליזם הצרפתי במאה ה-20. צרפת השפיעה לטוב ולרע על גורלם של מאות מיליוני אנשים באירופה, אמריקה, אפריקה, אסיה ואוקייניה.

 

 

לרשימה המלאה של מלכי צרפת - לחצו על הטבלה

 


אוכלוסייה

אף על פי שצרפת היא אחת המדינות המאוכלסות ביותר באירופה, צפיפות האוכלוסין מחוץ למרכזיה העירוניים הראשיים נמוכה יחסית. מאז המחצית השנייה של המאה ה-19, קצב ריבוי האוכלוסין נמוך בה ביותר (פחות מחצי אחוז לשנה). הריכוז העירוני הגדול ביותר הוא באזור פריס; ריכוזים אחרים, הקטנים ממנו בהרבה, הם האזור שבגבול בלגיה בצפון ואזור ליון במזרח. האזורים דלילי האוכלוסין ביותר הם ה"מסיף סנטראל", הרי האלפים והפירנאים והאי קורסיקה.

 

פריס הבירה. הריכוז העירוני הגדול ביותר הוא באזור הבירה 

 

למעלה מ-80% מתושבי צרפת חיים בערים, ובראשן פריס, ליון, מרסי, ליל שבגבול בלגיה, בורדו בדרום-מערב, טולוז בדרום וננט במערב. הצרפתים נמנים עם העמים הרומאניים. בצפון מערב המדינה חיים כמיליון ברטונים, שמוצאם קלטי וכחצי מיליון מביניהם דוברי השפה הברטונית. בדרום צרפת, כ-5 מיליון תושבים הינם דוברי פרובנסל, אחד הדיאלקטים המקומיים של השפה הלטינית באזורי צרפת הים-תיכוניים שהיו נתונים להשפעת התרבות הרומית.

 

דת: כ-80% מן התושבים הינם נוצרים קתולים, כ-10% מוסלמים, 2% פרוטסטנטים, 1% יהודים, 7% אתאיסטים או בני דתות אחרות.

 


גיאוגרפיה

מחציתה הצפונית של צרפת היא המשך השפלה של צפון אירופה. במרכז האזור שוכן אגן איל דה פרנס ("האי של צרפת") ובו פריס הבירה. מערבה, לחוף תעלת לה-מאנש, משתרעת שפלת נורמנדי. ממערב לנורמנדי משתרע חצי האי ברטני. גם חלקה הדרומי-מערבי של צרפת, עד להרי הפירנאים שבגבול ספרד, הוא אזור של מישורים וגבעות נמוכות.

 

האלפים הצרפתיים

 

במרכז מחציתה הדרומית של צרפת מתנשאים הרי ה"מסיף סנטראל" ("הגוש המרכזי") לגובה 700-600 מ', ומשתפלים מזרחה, לעבר עמק הנהר רון. ממזרח לעמק זה מצוי החלק הגבוה ביותר של צרפת, שהוא חלק מהרי האלפים; כאן, בגבול שבין צרפת לאיטליה ולא הרחק מגבול שוויץ, מתנשא הגבוה שבהרי האלפים, מון בלן (4,810 מ'). בקצה הדרומי של האלפים, לחוף הים התיכון, משתרעת הריוויירה הצרפתית. צפונה, בגבולה של צרפת עם שוויץ, עם גרמניה המערבית, עם לוקסמבורג ועם בלגיה, או בקרבה יחסית להם, מצויים רכסי הרים נמוכים יותר: יורה, ווז' והארדנים.

 

חוף ניס בריוויירה הצרפתית

 

נהרותיה החשובים של צרפת הם סן, לואר וגרון, הנשפכים לאוקיינוס האטלנטי; הרון, שמקורותיו בשוויץ, ויובלו הגדול, סון, זורמים דרומה ונשפכים לים התיכון.

 

ברוב אזוריה של צרפת שורר אקלים ממוזג. הקיץ חם למדי והחורף אינו קר במיוחד, לבד מאזורי האלפים. האקלים בדרום הוא ים תיכוני (אך לפעמים יורדים גשמי קיץ) עם טמפרטורות גבוהות יותר. כמות המשקעים הממוצעת ברוב האזורים היא 700-600 מ"מ בשנה, וגבוהה יותר - כ-1,500 מ"מ בהרי האלפים והפירנאים.

 

רשת תעלות מחברת בין הנהרות הגדולים ויוצרת קשר רצוף בין תעלת לה-מנש לים התיכון. רשת זו היתה חשובה מאוד בעבר, אך במחצית השנייה של המאה ה-20 ירד חלקה בהובלת סחורות. הנמלים העיקריים הם מרסי בים התיכון, לה אוור ודנקרק בתעלת לה-מאנש ורואן על הנהר סן. חברת התעופה הלאומית "אייר פרנס" מקיימת רשת של טיסות פנים וחוץ.

 

 

נהר הסן

 


כלכלה

כלכלת צרפת היא מן הגדולות בעולם, התוצר המקומי הגולמי שלה עומד על כ-1.5 טריליון דולר, וביחד עם גרמניה בריטניה ואיטליה נמנית עם המדינות המובילות בכלכלת האיחוד האירופי. שיעור האבטלה בצרפת מתקרב ל-10%, שיעור האינפלציה השנתית מתחת ל-2%, והגירעון השנתי בתקציב הלאומי עולה על-3%.

 

ענפי הייצור העיקריים בה הם כלי רכב, מכונות, ברזל ופלדה, מוצרי תעופה, נשק, אלקטרוניקה, תקשורת, חקלאות, מזון, כימיקלים, ביו-טכנולוגיה, טקסטיל, תמרוקים ומוצרי אופנה. רוב סחר החוץ של צרפת מתנהל עם ארצות האיחוד האירופי (למעלה מ-60%) ובראשן גרמניה, בריטניה, איטליה וספרד, מבין המדינות מחוץ לאירופה שותפת הסחר המובילה היא ארה"ב (כ-8%).

 

המחצבים העיקריים המופקים בצרפת היום הם עפרות אלומיניום, ובעבר גם עפרות ברזל המצויות בעיקר במחוז לוריין שבצפון-מזרח המדינה. לעפרות הברזל של צרפת תכולת ברזל נמוכה יחסית, אך במאה ה-19 פותח תהליך יעיל לניצולן, והיה להן תפקיד חשוב בפיתוח התעשייה הכבדה; אולם היום אין עוד הצדקה כלכלית לכך, וצרפת מייבאת את רוב עפרות הברזל הנחוצות לה.

 

נמל העיר מרסיי

 

צרפת היא ממעצמות התעשייה החשובות באירופה ובעולם, אך היא נופלת מבחינה זו מגרמניה ומבריטניה. אזורי התעשייה העיקריים הם בגבול בלגיה, באלזס-לוריין, באזור פריס ובאזור ליון. בצרפת יש רק מעט פחם ומעט מאוד נפט, והיא נאלצת לייבא נפט רב לסיפוק צורכי האנרגיה שלה. בשל מחסור זה מנצלת צרפת את מפלי המים הרבים שלה בהרי האלפים לייצור חשמל, והיא המובילה בעולם מבחינת חלקן של תחנות הכוח הגרעיניות בכלל תפוקת החשמל כ-75%. צרפת היא גם בין המדינות החשובות בעולם בייצור תחנות כוח מסוג זה, המיועדות בחלקן ליצוא.

 

צרפת היא גם המדינה החקלאית החשובה ביותר במערב אירופה. שטחי העיבוד החקלאי תופסים כשליש משטח המדינה, כרבע מן השטח הוא כרי מרעה, וכרבע - יערות. חלקם של המועסקים בחקלאות בכלל המועסקים 4%, שיעור המיכון גבוה מאוד והשימוש הנרחב בטכנולוגיות מתקדמות מביא לעלייה בפריון בענף. היא מפיקה את רוב צריכתה במוצרי מזון ואף מייצאת תוצרת חקלאית. בין השאר, צרפת היא הראשונה באירופה (אחרי ברה"מ) בתפוקת החיטה, והשנייה בעולם (אחרי איטליה) ביצוא היין.

 

חלק מהמשקאות ששמם יצא לתהילה בעולם כולו נקראים ע"ש מחוזות וערים בצרפת, כגון שמפניה, קוניאק, בורגוני ובורדו. כן מפותח משק החלב ומוצריו, בראש וראשונה הגבינות הצרפתיות. אחד המאפיינים את החקלאות בצרפת הוא המשק המשפחתי הבינוני בגודלו (200 דונם בממוצע), אולם בשנים האחרונות ניכרת מגמת ירידה במספר החוות החקלאיות המשפחתיות, כניסה מוגברת של גורמים עסקיים לתחום ועלייה בשטחן הממוצע של יחידות הייצור.

 

לענף התיירות תרומה חיובית נכבדה למאזן התשלומים. צרפת היא מארצות התיירות החשובות בעולם, בראש וראשונה בשל נופיה המגוונים, אתריה ההיסטוריים, שכיות החמדה של פריס וקרבתה לארצות אחרות במערב אירופה.

 


מהפרהיסטוריה ועד המאה ה-14

ציורי הקיר הנודעים במערות לסקו (Lascaux) הם מן העדויות המוקדמות והמרשימות ביותר לתרבות הציידים-הלקטים מן העידן הפליאוליתי. כ-50 מערות פרהיסטוריות מגלות פרטים רבים על אורחות החיים, תרבותן החומרית ואמונתן של קהילות אנושיות שתחום מחייתן היה בדרום-מערב צרפת של היום. למן האלף ה-6 לפני הספירה החל תהליך ההתיישבות והמעבר לתרבות חקלאית באזורים נרחבים של צרפת, ופניהם עברו שינוי ניכר כתוצאה מברוא צמחייתם הטבעית והכשרתם לחקלאות. כושר הנשיאה של השטחים הללו הלך ועלה, וסמוך לאלף ה-1 לפני הספירה אוכלוסייתם מנתה על פי הערכה זהירה כ-5 מיליון נפשות.

 

גלי הגירה של שבטים קלטים שטפו את הארץ במאה ה-8 לפנה"ס, ומקור השם הקדמון שדבק בה "גאליה" (Gaul) מיוחס להם ולשפתם. בדרום, על חוף הים התיכון הקימו הפיניקים ואחריהם היוונים מושבות, אחת החשובות שבהן, המושבה היוונית מסלייה (Massalia), שעל חורבותיה יושבת היום עיר הנמל מרסיי, באה בברית עם הרומאים כנגד שבטי הגאלים הקלטים.

 

בשנות ה-50 (לפנה"ס) ערכו הצבאות הרומאים בפיקודו של יוליוס קיסר סדרה של מסעות מלחמה אכזריים כנגד שבטי הגאלים, וכבשו את ארצם תוך הסבת אבדות כבדות לאוכלוסיית הארץ. במאתיים השנים הבאות פיתחו הרומאים במידה ניכרת את תשתיות התחבורה, המים, והכלכלה בגאליה, הנהיגו בה את שיטות המשפט והמנהל הרומיות, והשליטו בה את התרבות והשפה הלטינית. במאות ה-2 וה-3 לספירה החלה להתפשט בין תושבי הערים הדת הנוצרית.

 

במאה ה-5 שטפו שבטים גרמאנים את גאליה, כמו את שאר חלקי הקיסרות הרומית המערבית, בהם הויזיגותים והפראנקים, שמהם נגזר שמה החדש של הארץ "פראנס".

 

ב-751 היה פפן ה-3 למלך צרפת, והחלה תקופת שלטונה של שושלת הקרולינגים, הקרויה על שם בנו שרל ה-1 "הגדול" (קרל בגרמנית). שרל הרחיב את גבולות צרפת וחלש גם על חלקים גדולים של גרמניה, איטליה וספרד. בשנת 800 הוכתר על ידי האפיפיור ליאו ה-3 כראש הקיסרות הרומית הקדושה. במותו התפצלה הממלכה וצרפת חזרה לגבולותיה הקודמים. כמה עשרות שנים אח"כ החלה פלישת הנורמאנים מסקנדינביה, ובראשית המאה ה-10 הם הקימו ממלכה משלהם בנורמנדי. בשאר חלקי צרפת שלטו מלכי בית קאפה (Capet), על פי השיטה הפיאודלית, במסגרתה נהנו האצילים במחוזותיהם ממידה רבה של ממשל עצמי.

 

במאה ה-13 הביאו מלכי שושלת קאפה להתגבשותה הממלכתית של צרפת כמדינה בעלת ממשל מרכזי ריכוזי, ובמקביל לכך חל כרסום בכוחם ומעמדם העצמאי של הווסלים הפאודלים. בקרב בובינה (Bouvines) שנערך בצפון מערב צרפת ב-1214, הכריע פיליפ ה-2 מלך צרפת מלחמה ממושכת כנגד כוחות קואליציה שכללה את ג'והן מלך אנגליה, קיסר הגרמנים אוטו ה-4 ואת פרדיננד נסיך פלנדריה. כתוצאה מכך נפלו בידי בית קאפה הצרפתי מחוזות בריטני (Brittany), נורמנדי (Normandy), אנז'ו (Anjou), מיין (Maine) וטוריין (Touraine), ומתנגדיו הוכו מכה ניצחת - הקיסר אוטו הודח, והמלך ג'והן נאלץ לאשר ולהעניק את המגנה כרטה לנתיני אנגליה.

 

קרב בובין. ציור של אמיל ז'ן הורס ורנה מ-1827.

 

ב-1302 כינס המלך פיליפ ה-4 "היפה" את אסיפת-המעמדות, בה השתתפו נציגים של שלושת המעמדות: המעמד הראשון - הממסד הכנסייתי, המעמד השני - האצולה, המעמד השלישי - העם (בפועל היו אלה ברובם בעלי מקצועות יושבי הערים, "הבורגנים", ומקצתם איכרים). אף על פי שגוף זה רחוק היה עדיין מהגשמת האידיאל הדמוקרטי, הוא נתפס על ידי הדורות הבאים כמבשר הפרלמנטריזם והרפובליקניזם הצרפתי. יחד עם זאת היה פיליפ ה-4 מראשוני המלכים שהסתמכו על החוק הרומי לביסוס תביעתם לשלטון אבסולוטי.

 

מאבקי הכוח שלו עם האפיפיור בוניפציוס ה-8, שראשיתם ב-1296 עם הטלת מס כבד על הכמורה בצרפת, הסתיימו בבחירתו לאפיפיור של קלמנס ה-5 הצרפתי, שהעביר את מושבו לאוויניון. ב-1312 פירק פיליפ את מסדר הטמפלרים כדי לזכות בעושרו. תקופת "גלות אוויניון" בת 70 השנים, בהן שהו האפיפיורים (7 במספר) בעיר אוויניון, ולמעשה היו כפופים במהלכה למלכי צרפת, מכונה לעיתים גם "גלות בבל" של האפיפיורים.

 


מהפיאודליזם ועד האבסולוטיזם

במאה ה-15 הוכרע המאבק בין בית המלוכה הצרפתי לבית המלוכה האנגלי על השלטון בצרפת. שורשיו של הסכסוך בימי ויליאם ה-1, "הכובש", דוכס נורמנדי, אשר פלש לאנגליה וכבשה (1066). יורשי ויליאם טענו שהם גם יורשי בית קאפה וכי להם הזכות להיות מלכי צרפת. המאבק נמשך, בהפסקות, במשך מאות שנים והגיע לשיאו במלחמת מאה השנה.

 

מלחמת מאה השנים בין צרפת לאנגליה (צילום: jupiter)

 

ב-1429 זכה שרל ה-7, שעדיין לא הוכתר, לתגבורת בלתי צפויה. ז'אן ד'ארק, לימים הגיבורה הלאומית של צרפת וסמל ההתנגדות לאויב, חברה אליו ושכנעה אותו לשגר צבא לעיר אורליאן הנצורה. לבושה כאביר הצטרפה לחייליו של שרל ונסכה בהם רוח קרב. כשנסוגו האנגלים מאורליאן זקפו הצרפתים את ניצחונם לזכותה.

  

באותה שנה הובילה ד'ארק את שרל לרימס, שהיתה בתחום האזור הכבוש, ושם הוכתר בקתדרלה כמנהג מלכי צרפת. ב-1430 נשבתה בקרב עם הבורגונים, הוסגרה לאנגלים תמורת תשלום, נשפטה בבית דין של הכנסייה ברואן באשמה שהיא כופרת ומכשפה, ובמאי 1431 הועלתה על המוקד. מותה הגביר את הפטריוטיזם בקרב הצרפתים, חולל מפנה בשדה הקרב, ותרם לניצחונם על האנגלים ב-1453. לאחר מלחמה זו, שנסתיימה בגירוש האנגלים מכל צרפת, שבה צרפת והתגבשה שנית לממלכה אחת, תחת שלטונם הריכוזי של מלכים תקיפים, שהחלישו את כוחם של האצילים המקומיים.

 

ז'אן ד'ארק משתחווה בפני המלך שרל ה-6 (צילום: jupiter)

 

במאה ה-16 שוב גברו המלחמות הפנימיות, הפעם על רקע דתי, בין הקתולים לבין ההוגנוטים הפרוטסטנטים; מאבק זה הגיע לשיאו עם הטבח בהוגנוטים בידי הקתולים ב"ליל ברתולומיאוס", אך יושב חלקית בהסכם ("אדיקט") של ננט, שהבטיח להוגנוטים חופש דת ושוויון זכויות פוליטי, בלא לערער את מעמדה של הדת הקתולית כדת המדינה. בימי לואי ה-13 ניסה החשמן רישליה לחסל את הכת, וחבריה שוב נרדפו. רבים מהם ברחו מצרפת.

 

במחצית השניה של המאה ה-17, לאחר מלחמת שלושים השנה, ידעה צרפת פריחה מחודשת. לואי ה-14, המלך שטבע את האמרה "המדינה זה אני", היה למלך הראשון ששלט ללא עוררין בכל צרפת, ואף הבטיח, בשורת מלחמות שערך בארצות השפלה, בנסיכי גרמניה ובמדינת האפיפיור, את ההגמוניה של צרפת באירופה.

 

עוזריו של לואי ה-14, החשמנים מזרין, ורישליה ריכזו את כל סמכויות השלטון בידי המלך וביססו את האבסולוטיזם בצרפת. היתה זו תקופה של פריחה תרבותית, אך המלחמות הרבות שניהלה צרפת נגד שכנותיה, וההוצאות העצומות על צבאה ועל בניין ארמונותיה, המפואר והגדול בהם ארמון ורסיי, ערערו את כלכלתה. ב-1685 ביטל המלך לואי ה-14 את זכויות ההוגנוטים, ומאות אלפים מהם נמלטו מצרפת, בעיקר להולנד, לאנגליה, לאמריקה ולפרוסיה. היעדרם של הסוחרים ובעלי המקצוע ההוגנוטים השפיעה אף היא לרעה על המשק הצרפתי.

 


המאה ה-18 - עידן ההשכלה

ממלכה מוחלשת הנתונה במשבר כלכלי, זאת הירושה שהשאיר בערוב ימיו המלך לואי ה-14. משבר אשר אך הלך והחריף בימי יורשו לואי ה-15.

 

במחצית השנייה של המאה ה-18 נחלה צרפת שורת תבוסות במלחמותיה מעבר לים, בין השאר נאלצה לוותר על קנדה לטובת אנגליה בעקבות מלחמת שבע השנים; כן השתתפה במלחמת העצמאות האמריקנית נגד אנגליה. המלחמות הרבות האלה רוקנו את קופת המדינה, והמשק הגיע אל סף פשיטת רגל. במרוצת מאתיים שנות אימפריאליזם וקולוניאליזם צרפתי מעבר לים, הלך והחריף הקיטוב החברתי-כלכלי בצרפת גופה. שעה שמקורבי השלטון וחוגי הבורגנות נהנו מפירותיו של סחר החוץ הקולוניאלי, סבלו האיכרים והפועלים, שכירי היום, משחיקה מתמשכת בכוח הקנייה של הכנסותיהם.

 

בימי מלכותו של לואי ה-15, בד בבד עם הירידה במעמדה המדיני של הממלכה, ועם ההידרדרות במצב המשק, הלכו והתפתחו הרעיונות החברתיים אשר הובילו בסופו של דבר לקריסתו של האבסולוטיזם הצרפתי. בחוגי האינטלקטואלים בצרפת התגבשה מערכת ערכים הומניסטית אשר דובריה הבולטים והמשפיעים היו מונטסקייה, וולטר ורוסו. בפרסומיהם הראו השלושה את האדם כאינדיבידואל, האירו את מסכת יחסיו האקטיבית עם החברה, והעלו על נס את כושר השיפוט שלו ואת זכותו לכבוד אנושי, חרות ושוויון בפני החוק:

 

רוסו, מהאישים הבולטים של ההשכלה הצרפתית, קרא לשלטון המלכים "שעבוד" ולאזרחי אירופה "עבדים". וולטר ערער על זכותם של המלכים למשול בחסד עליון ועל הזכויות המיוחדות של האצולה ושל הכנסייה הקתולית. הוא ביקר בחריפות את המשטר האבסולוטי בצרפת והטיף לשוויון, לארגון מחודש של בתי המשפט ולסובלנות דתית. למונטסקייה נודעה השפעה עמוקה על הגות ההשכלה ועל המחשבה המדינית באירופה ובאמריקה. העקרונות שגיבש בספרו "על רוח החוקים" (1748) שימשו בסיס לחוקתה של ארה"ב ול"הצהרת זכויות האדם" המצורפת אליה. מונטסקייה טען כי חירות הפרט תובטח באמצעות חלוקת הסמכות במדינה בין רשויות שונות, שיבקרו ויאזנו זו את זו. בכך הניח יסוד רעיוני לעקרון הפרדת הרשויות המאפיין משטרים דמוקרטיים.

 

השלושה נמנו עם קבוצת האנציקלופדיסטים בראשותם של דידרו וד'אלנבר אשר במפעל האנציקלופדי הענק שלהם הציעו גישה מהפכנית לארגון הידע האנושי, ולתפיסת האדם את עצמו כמקור הסמכות של הריבונות (הסוברניות) הפוליטית. האנציקלופדיה שחיברו הושתתה על הנחת היסוד כי ההיגיון והמדע הם אמצעיו החשובים ביותר של האדם ליצירתה של תמונת עולמו. והמסקנה שהסתמנה מן הקריאה באנציקלופדיה היתה, כי הדת ושיטת המשטר האבסולוטית עומדות בסתירה להנחת יסוד זאת.

 

מלבד תפקידה כמקור ידע, העלתה האנציקלופדיה על סדר היום הציבורי בתקופה שלפני המהפכה הצרפתית סדרה של נושאים שנויים במחלוקת. בוויכוחים העזים שעוררה האנציקלופדיה קעקעו מחבריה את האמונה בסמכותן הבלעדית של הדת, הכנסייה והמלוכה לקבוע את אורחות החיים בחברה המודרנית.

 


הרפובליקה הראשונה

מסכת האירועים אשר הוכתרה לבסוף בשם המהפכה הצרפתית החלה צוברת תנופה בשנת 1789, 15 שנה לאחר שעלה על כס המלוכה הצרפתי, לואי ה-16 והביאה ב-1792 לסיום המלוכה ולכינון הרפובליקה הראשונה. המהפכה הצרפתית שינתה את פני ההיסטוריה. אמנם הרפובליקה הצרפתית לא היתה הראשונה שקמה בעת החדשה (קדמה לה האמריקנית), אך היא נמצאה בלב אירופה ולא מעבר לים, ורעיונותיה התפשטו ברחבי אירופה. סיסמתה, "חירות, שוויון, אחווה", גם אם עמדה בסתירה לשלטון הטרור שכוננו רובספייר ואנשי "הוועד לשלום הציבור" (1793-1794), נפוצה לארצות אחרות ונקלטה.

 

השלטון הרפובליקני שאף לממש את רעיונות ההשכלה, והנהיג חידושים רבים כגון חקיקה בתחום זכויות האזרח, חינוך להמונים, זכות בחירה לכל ועוד רבים מן העיקרים המקובלים כיום בכל משטר דמוקרטי.

 


הקיסרות הראשונה - נפוליאון בונפרט

בסוף המאה ה-18 הצליח נפוליאון לייצב את המערכת הפוליטית בצרפת לאחר תקופה סוערת ביותר. מלבד היותו אחד מגדולי המצביאים בהיסטוריה הצבאית העולמית, הטביע נפוליאון חותמו על חוקתה של צרפת ועל חיי הרוח בה. הוא טיפח את המדענים והאמנויות, והרחיב את מערכת החינוך. מפעל האנציקלופדיה הגדול של דידרו הושלם בימיו, ורבים מהישגיה הרוחניים של המהפכה התבססו תחת שלטונו. כשליט, הוא היה נאור יותר מרבים ממנהיגי המהפכה, ושלטונו לא הידרדר מעולם למשטר של טרור, בניגוד לתקופתם של קודמיו.

 

"קודקס נפוליאון", קובץ החוקים האזרחיים שפרסם נפוליאון ב-1804 ושנכנס לתוקף רשמית ב-1807, תקף עדיין בצרפת, והוא מהווה את הבסיס המשפטי במדינות רבות (יצוין כי נפוליאון החיל לראשונה בתולדות אירופה את שוויון הזכויות האזרחי על היהודים). הקודקס מבטיח את חופש הפרט, חופש העבודה, חופש המצפון ושוויון הכול בפני החוק, וקובע את חילוניות המדינה.

 

גיוס החובה ההמוני שהנהיג נפוליאון ונודע במושג "Levee en Masse", שינה את פני המלחמה המודרנית, ונודעו לו השלכות מרחיקות לכת מבחינה פוליטית. עד אז היו הצבאות של מדינות אירופה קטנים בהרבה ומושתתים על חיילים מקצועיים וקצינים שבאו משורות האליטה. לעומת צבאות קומפקטיים והומוגניים אלה, אשר מנו בדרך כלל רבבות חיילים, מנה הצבא הענק שהקים נפוליאון קרוב למיליון חיילים. הוא בישר את עידן המלחמות הטוטליות בהן משעבדת האומה את כל משאביה על מנת להשיג הכרעה בשדה הקרב. מול המסה האנושית האדירה הזאת, נאלצו אף אויבותיה של צרפת לפתוח את שורות הצבא והקצונה שלהן בפני אוכלוסיות שעד אותה תקופה לא זכו לקחת חלק במשחק הכוח הצבאי והפוליטי. פרדוקסלית, האיום האידיאולוגי והצבאי שהעמידה צרפת הרפובליקנית-מהפכנית בפני שכנותיה המלוכניות, חייב אותן ל"דמוקרטיזציה" של צבאותיהן.

 

נפוליאון מביס את מתנגדי המהפכה הצרפתית במאה ה-18 (צילום: jupiter)

 

תקופת הניצחונות והכיבושים הגדולים של נפוליאון בעשור הראשון של המאה ה-19, הפכה אותו לסוכן שינוי והפצה של רעיונות מהפכניים ברחבי אירופה. אמנם, דימויו החיובי של הצבא הצרפתי כ"משחרר" הפך בעיני התושבים בארצות עליהן השתלט נפוליאון עד מהרה לשלילי, והוא נתפס ככובש, אך החידושים הפוליטיים והאידיאולוגיים שנשא עמו המשטר הצרפתי היכו שורש והאריכו ימים הרבה אחרי מפלתו והדחתו של נפוליאון מן השלטון.

 


תקופת הרסטורציה

לאחר מפלתו של נפוליאון ב-1815 נמסר השלטון בצרפת על ידי המעצמות המנצחות למלך לואי ה-18 לבית בורבון. שנות שלטונו ושלטון יורשו, שרל ה-10, ידועות כתקופת הרסטורציה הצרפתית (בלטינית: החזרת דבר למכונו). בתקופתם חל שיפור בכלכלת צרפת, והורחבה אחיזתה של צרפת בצפון אפריקה, אולם ניסיון החוגים המלוכניים לחזק את מעמדן של האצולה והכנסייה, קומם את הבורגנות, ובמהפכת יולי 1830 הודח המלך שרל ה-10.

 

לאחר המהפכה, בתמיכת הבורגנות וגורמים ממרכז המפה הפוליטית, נתמנה למלך לואי פיליפ לבית אורליאן. תקוות שונות וסותרות נתלו בו: הרפובליקנים ציפו ממנו לליברליזציה ולדמוקרטיזציה של הממסד ואורחות השלטון, המלוכנים קיוו להשבת עטרת המשטר הישן (L’Ancien Regime) ליושנה. קרוב ל- 18 שנה הצליח לואי פיליפ לתמרן בין הכוחות הללו, ואף להתמודד עם השלכות תיעושה של צרפת. אולם הצירוף של מיתון כלכלי, אליו נקלעה צרפת החל מ-1846, והשפעתן של המהפכות ששטפו את איטליה בינואר 1848 ערער לחלוטין את יציבות שלטונו.

 


הרפובליקה השנייה והקיסרות השנייה

בפברואר 1848 החלו התקוממויות עממיות בפריס, וברחובות הוקמו מתרסים. המלך לואי פיליפ נאלץ לפטר את ראש הממשלה. אולם עם המשך המהומות, וחוסר הרצון שהפגינו החיילים לפעול כנגד המפגינים, נאלץ המלך לוותר על כיסאו ועזב את המדינה. בלחץ ההמון הוקמה ממשלה זמנית, שהבולטים בחבריה היו למרטין ולדרי-רולן, אשר פרסמה את עמדתה החיובית בעד הקמת רפובליקה, והנהיגה רפורמה פוליטית-סוציאלית.

 

חודשיים לאחר מכן נערכו בחירות לאסיפה המכוננת בהן זכו המלוכנים הלגיטימיסטים, בעוד הרדיקלים הסוציאליסטים ספגו תבוסה מוחצת. לידי אסיפה זו העבירה הממשלה הזמנית את סמכויותיה - וכך קמה הרפובליקה הצרפתית השניה. הצלחת המהפכה בפריס, נטעה תקווה בליבותיהם של מהפכנים ברחבי אירופה, והיתה אות לשרשרת התקוממויות בבירותיה שנודעו בשם "אביב העמים".

 

לנשיאה של הרפובליקה השניה נבחר נפוליאון ה-3, בן אחיו של נפוליאון. כעבור 4 שנים הכתיר נפוליאון ה-3 את עצמו לקיסר, ושוב בוטלה הרפובליקה. את תקופת כהונתו נוהגים לחלק לתקופה האוטוריטארית (עד 1860) ולתקופה הליברלית, שבה העניק סמכויות רבות לאספה המחוקקת. בימיו ניצחה צרפת בשתי מלחמות: מלחמת קרים (1854-1856) נגד רוסיה, ומלחמת 1859 - נגד האוסטרים באיטליה.

 


הרפובליקה השלישית

ביוני 1870 הכריזה צרפת מלחמה על פרוסיה. לימין פרוסיה התייצבו כל מדינות גרמניה, פרט לאוסטריה. מלחמת צרפת-פרוסיה הסתיימה בכניעת הצבא הצרפתי בראשות נפוליאון ה-3 בסדאן בספטמבר אותה שנה. צרפת נאלצה למסור את מחוזות אלזס-לוריין לגרמניה, שאוחדה למדינה אחת.

 

בעקבות מפלה זו הוקמה הרפובליקה ה-3, ובפריס פרצה התקוממות של חוגי השמאל הרדיקלי בסיועם של רפובליקנים ואנרכיסטים, אשר הכריזו במרס 1871 על הקמת הקומונה הפריסאית. בתגובה שיחרר הצבא הפרוסי 100,000 חיילים צרפתים שבויים והללו סייעו לממשלה הצרפתית לשוב ולכבוש את פריס מידי המיליציות של הקומונה שהתבצרו מאחורי בריקדות. במהלך הקרבות שנמשכו יותר מחודשיים, נפלו בקרבות כ-20,000 "קומונרים" ורבים אחרים הוצאו להורג, הוגלו או נכלאו. מאבקה של הקומונה שימש סמל לתנועות הסוציאליסטיות שנים לאחר מכן.

 

במשך כ-40 שנה,עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914, נהנתה צרפת משקט יחסי בענייני חוץ. בתקופה זו חל בצרפת תיעוש מואץ. האימפריה הקולוניאלית של צרפת בהודו-סין, במרכזה במערבה ובצפונה של אפריקה, (שיסודותיה הונחו באלג'יריה ב-1830), השתלבה אף היא בכלכלת צרפת.

 


פרשת דרייפוס

המתיחות בין צרפת לגרמניה לא שככה לגמרי, ואחד מספיחיה המרים היה המשפט הצבאי שנערך לקצין היהודי אלפרד דרייפוס ב-1895. ההד הציבורי שעוררה הפרשה, ובייחוד שורשיה האנטישמיים, פילגו את הציבור הצרפתי לשני מחנות: "קואליציה" של חוגים שמוכנים היו להקריב את דרייפוס על מזבח ערכי הלאומיות המיליטריזם ו"הכבוד הצרפתי", זאת על אף העדויות הרבות על היותו קורבן למזימה ולעיוות דין. לימין דרייפוס עמדו גורמים שדרשו עריכת בדק-בית בממסד הצרפתי בכלל ובמטכ"ל הצרפתי בפרט.

 

אלפרד דרייפוס בתאו בכלא (צילום: jupiter)

 

בינואר 1898 פרסם הסופר אמיל זולה מכתב פומבי תחת הכותרת "אני מאשים", שבו הוקיע את המעלילים על דרייפוס. הפרשה המשיכה לעורר הדים בעולם, והפולמוס בצרפת התפתח למשבר אתי ופוליטי. בין תומכי דרייפוס ניצבו המדינאי והמו"ל ז'ורז' קלמנסו, ראש ממשלה לעתיד-לבוא, והגנרל ז'ורז' פיקאר ראש המודיעין הצבאי, לימים שר המלחמה בממשלת קלמנסו. מעבר להאצתם של שינויים מרחיקי לכת במבנה ובסגל הקצונה הבכיר של צבא צרפת, סימלה פרשת דרייפוס את המאבק על ערכי השוויון בפני החוק, הגינות ההליך השיפוטי, טוהר המידות הציבורי והדימוי העצמי הדמוקרטי של צרפת.

 


תחילת המאה ה-20

במלחמת העולם הראשונה פלש צבא גרמניה לצרפת. צבאה של גרמניה היה היעיל בעולם, והיא זו שיזמה את רוב הפעילות הצבאית בראשית המלחמה. תחילה פלש צבא גרמניה לבלגיה וכבש אותה, ומשם עבר לצפון-מזרח צרפת והסב נזק ואבדות כבדות. הבריטים, מצדם החישו כוחות גדולים לצרפת, ולבסוף הצליחו, יחד עם הצרפתים, לבלום את ההתקדמות הגרמנית.

 

בפיקודם של המרשל ז'ופר (Joseph Joffre) ושל המרשל פוש מ-1918, נבלמו ונהדפו הגרמנים במחיר דמים נורא בקרבות על המרן (1914), קרבות פשנדל (1915), בקרבות על הסום וורדן (1916). תחת פיקודו של פוש כמצביא העליון של צבאות מדינות ההסכמה, התקדמו בסתיו 1918 צבאות צרפת, בריטניה וארה"ב בחזית צרפת לעבר גרמניה. בשלב זה של המלחמה מיהרה גרמניה להיכנע כדי שצבאות ההסכמה לא יחדרו אליה, וכך ניצלו שטחי גרמניה מן ההרס הנורא שנגרם בשטחי הלחימה בצרפת.

 

בהסכם ורסיי (1919) הוחזרו לצרפת חבלי אלזס-לוריין, ולפי חוזה סוור, שנחתם באותה שנה, ניתן לה המנדט על סוריה ועל לבנון. מלבד השבת חבלי אלזס-לוריין, כפתה צרפת על גרמניה בתמיכת בריטניה וארה"ב תנאי כניעה קשים: תשלום כבד של פיצויים, צמצום הצבא הגרמני, ואיסור איחוד עם אוסטריה.

 

היסטוריונים רבים מייחסים את עליית הלאומנות בגרמניה בשנות ה-20 וה-30 לתחושת הזעם וההשפלה ולמצוקה הכלכלית שפקדה את גרמניה בעקבות הסכמי ורסיי. אלה הוחרפו עקב פלישת צבא צרפת לחבל הרוהר, העשיר בפחם ברזל ומפעלי תעשייה, עקב הודעת גרמניה על אי-יכולתה לשלם את כספי הפיצויים לשנת 1926. תקוות צרפת לגבות את חובותיה בכוח נכזבו בשל שביתת פועלי החבל הגרמנים. משבר זה הגיע לסיומו בעקבות התערבות ארה"ב, אשר הבטיחה את תשלום הפיצויים לצרפת באמצעות סיוע אמריקני לשיקום הכלכלה הגרמנית.

 

בעקבות עלייתן של ממשלות מתונות בשתי המדינות הן הגיעו בתמיכתן של ארה"ב ובריטניה להסכם במסגרת חוזי לוקרנו. לפי חוזים אלה, נתנו גרמניה, צרפת ובלגיה ערובות זו לזו לשמירת שלמות הגבולות ביניהן. שר החוץ הגרמני שטרזמן ושר החוץ הצרפתי בריאן, זכו על תרומתם להשגת ההסכם בין ארצותיהם בפרס נובל לשלום ב-1926; וגרמניה התקבלה לחבר הלאומים.

 

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נחלק הציבור בצרפת לפרולטריון (פועלי תעשייה בעיקר) שברובו הצביע לסוציאל-דמוקרטים ומיעוטו לקומוניסטים, בורגנות (מעמד בינוני) שבחלקו הצביע למפלגת המרכז ה"רדיקלית" שהיתה חילונית ליברלית, וחלקו העמיד יותר (בעלי רכוש והון) הצביע למפלגות ימין שמרניות הקשורות בכנסייה. עד שנות ה-30 התקשה השמאל הצרפתי להשיג רוב שיאפשר לו להרכיב ממשלה בשל סירובם של הקומוניסטים להקים קואליציה עם מפלגות סוציאל-דמוקרטיות. אולם היווצרותן של מפלגות ימין קיצוני בעלות אידיאולוגיה אנטי-דמוקרטית ומצע לאומני פופוליסטי שפנה הן אל בעלי ההון והן אל המוני המובטלים הנואשים (בדומה לפשיזם האיטלקי והנאציזם הגרמני) תרמה לשינוי בעמדת הקומוניסטים.

 

לאחר השתלטות הנאצים על גרמניה בשנת 1933 עודדה ברית המועצות באמצעות הקומינטרן (האינטרנציונל השלישי) את המפלגות הקומוניסטיות במדינות הדמוקרטיות להשתתף בקואליציות עם מפלגות סוציאל-דמוקרטיות וליברליות על מנת לחסום את עלית הפשיזם. לאור זאת, הסכימו הקומוניסטים בצרפת להשתתף בשנת 1936 ב"חזית העממית" בראשות ליאון בלום אשר גיבש סביב מפלגתו הסוציאל-דמוקרטית חזית משותפת של סוציאליסטים, סוציאליסטים רדיקליים וקומוניסטים. בלום זכה בניצחון אלקטורלי גדול ונעשה ראש הממשלה הסוציאליסט הראשון (והיהודי הראשון) של צרפת. ממשלתו הלאימה את הבנק של צרפת ואת תעשיות הנשק, הנהיגה שבוע עבודה של 40 שעות, הסדירה בחוק חופשה שנתית בתשלום לשכירים, הגדילה את קצבאות הגמלאים ואפשרה קיום בוררות חובה והסכמים קיבוציים ביחסי עבודה. הישג חשוב נוסף של "החזית העממית" בהנהגתו של בלום היה בחקיקה שחסמה את אפשרות הימין הקיצוני לנצל את השיטה הדמוקרטית בצרפת להשתלטות על השלטון.

 

עיתונות הימין הקיצוני לא היססה לתקוף בביטויים אנטישמיים את בלום על רקע מדיניותו ויהדותו, גם האופוזיציה הימנית המתונה האשימה את בלום וממשלתו בהכשרת הדרך לכינונה של דיקטטורה קומוניסטית בצרפת. בעלי רכוש והון שהושפעו מן האווירה שלובתה על ידי הימין, מצאו דרכים להבריח את הונם לארצות חוץ. התנגדותו החזקה של הימין לרפורמות הביאה להתפטרותו, ולאחריה שימש כסגן ראש הממשלה. ב-1938 שב לכהן כראש ממשלה, ועם פלישת הגרמנים לצרפת ב-1940, נמלט לדרום צרפת, נעצר בידי ממשלת וישי והועבר לידי הגרמנים שהחזיקו בו עד סוף המלחמה כאסיר (הוא שוחרר ע"י האמריקאים ב-1945).

 


מלחמת העולם ה-2

במאי 1940 שטף הצבא הגרמני את צרפת דרך רכס הארדנים תוך עקיפת המערך העיקרי הצרפתי, שנודע בשם קו מז'ינו. לאחר שהגרמנים כבשו את פריס (ביוני 1940), ניאות המרשל פטן לשמש ראש ממשלה וחתם על שביתת נשק עמם. כל שטחי צפון המדינה ומערבה נתונים היו תחת משטר כיבוש גרמני ישיר, ואילו בחלקה הדרומי מזרחי הותר לפטן לקיים שלטון עצמאי למחצה שנודע בשם "ממשלת וישי" בחסות גרמניה הנאצית.

 

הכיבוש הנאצי בפריז במלחמת העולם השנייה (צילום: jupiter)

 

הגנרל דה גול, מפקד חטיבת שריון, אשר ניתן לו פיקוד על דיוויזיה עם פרוץ המלחמה במאי 1940, היה אחד המפקדים המעטים בצבא צרפת שגילו התנגדות משמעותית להתקדמות הגרמנים. הוא נעשה סגן שר הביטחון בממשלת צרפת בראשות פול רנו, ויצא בשליחותה כמה פעמים לבריטניה כדי לתאם עמדות.

 

כאשר הוחלפה ממשלת רנו בממשלת הכניעה של פטן, יצא דה גול לבריטניה על דעת עצמו. ב-18 ביוני 1940 נשא את נאומו הראשון ברדיו שבו קרא לבני עמו להתנגד לכניעה ולכיבוש. הוא הקים בלונדון ממשלה גולה, "ממשלת צרפת החופשית", ובצרפת עצמה פעלה תנועת מחתרת, ה"רזיסטאנס", נגד הכובשים. עם שחרור פריס באוגוסט 1944 בידי צבאותיהן של בעלות הברית, לרבות צבא צרפת החופשית, הוקמה בה ממשלה זמנית בראשות דה-גול; לאחר התפטרותו של דה גול שב וכיהן כראש ממשלה במשך זמן קצר ליאון בלום.

 


הרפובליקה הרביעית

באוקטובר 1946 קמה בצרפת הרפובליקה ה-4. חוקתה דמתה לזו של קודמתה. בתקופתה הסתבכה צרפת במלחמה ממושכת בדרום מזרח אסיה, בה נלחמו מדינות המושבה הודו-סין הצרפתית, כיום קמבודיה, לאוס ווייטנם, על עצמאותן נגד השלטון הקולוניאלי הצרפתי. מלחמה זו הסתיימה במפלתו של חיל המצב הצרפתי בקרב דיין ביין פו (1954), ובמתן עצמאות לעמי האזור אשר היה בשליטת צרפת מ-1862.

 

תהליך פירוק הקולוניות בצפון אפריקה היה קשה ומכאיב בהרבה. ב-1954 פרצה התקוממות באלג'יריה אשר בה היתה לצרפת מושבה מבוססת וותיקה במעמד "מחוז מעבר לים" שמנתה למעלה ממיליון מתיישבים צרפתים (נודעו בשם Pieds Noir, במקור כינוי משפיל למעמד העמלים הצרפתי באלג'יר, ולימים כינוי בו התגאו המתנחלים הצרפתיים באלג'יר). על רקע זה חל פילוג עמוק בצרפת. שכנותיה של אלג'יריה, תוניסיה ומרוקו קיבלו את עצמאותן מצרפת ב-1956 (בניגוד לאלג'יריה, היו אלה מושבות בלבד, ולא "מחוזות מעבר לים", ומספר המתיישבים הצרפתים בהן היה מועט).

 

בתוך כך נקלעה צרפת להרפתקה צבאית במצרים. הצרפתים ראו במצרים את הכוח המניע מאחורי המורדים באלג'יריה. ועם הכרזת שליט מצרים גמאל עבד אנ-נאצר על הלאמת תעלת סואץ ביולי 1956 הגיעו צרפת ובריטניה, שהחזיקו במניותיה של חברת התעלה, לכלל מסקנה שעליהן לפעול כדי להפיל את נאצר ולהחזיר לידיהן את השליטה בתעלה. שתי המדינות רקמו תכנית צבאית בהשתתפות ישראל. כך נוצרה קואליציה משולשת, צרפת, בריטניה וישראל, שהתגבשה במפגש בסוור שליד פריס בין ראש ממשלת צרפת גי מולה, ראש ממשלת ישראל בן-גוריון, מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס, ושר החוץ הבריטי סלווין לויד (Selwyn Lloyd). אולם כבר בשלבי הביצוע הראשונים שלה, שזכו בישראל לשם "מבצע סיני", נתקלה התכנית בהתנגדותן הנמרצת של ברית-המועצות וארצות-הברית; וצרפת בריטניה וישראל אולצו לסגת ממצרים.

 

בינתיים, הלכה וגברה התמרמרות המתיישבים הצרפתים באלג'יריה על שצרפת אינה מצליחה לשים קץ למרד, והם התקוממו בעצמם במאי 1958, בתמיכת הצבא. דרישתם המרכזית היתה להחזיר את הגנרל דה גול לשלטון בצרפת, על מנת שישליט סדר באלג'יריה.

 


הרפובליקה החמישית

ב-1958 הוקמה הרפובליקה ה-5, אשר חוקתה כוננה משטר נשיאותי. פרדוקסלית, שני הצדדים למחלוקת על עתידה של אלג'יריה ברכו על בחירת דה גול: המתיישבים ומורדי האף-אל-אן (החזית לשחרור לאומי של אלג'יריה) חשו כי הוא יתמוך דווקא בעמדתם. אולם כעבור זמן קצר התברר כי אף שדה גול המשיך בניהול הפעילות הצבאית לדיכוי המרד, הוא תמך בעצמאות אלג'יריה, ופתח במאי 1961 בשיחות עם הממשלה הגולה מיסודו של האף-אל-אן. גורמים ממורמרים בצבא ובקרב המתיישבים פנו נגדו והקימו את הארגון הצבאי החשאי, או-אה-אס, שפתח במעשי טרור אנטי-גוליסטיים באלג'יריה ובצרפת גופא, ובכלל זה כמה ניסיונות להתנקש בחייו של דה גול.

 

לבסוף, ב-1962 שם דה גול קץ למלחמת אלג'יריה, שנמשכה למן 1954 וגבתה מאות אלפי קורבנות בצד האלג'ירי, וכ-20,000 קורבנות מבין הצרפתים, רובם חיילים ומיעוטם מתיישבים אזרחים, והכיר בעצמאותה.

 

הגירתם של מתיישבים צרפתים לשעבר ושל ערבים מאלג'יריה, טוניס ומרוקו לצרפת העסיקה בשנים הבאות את צרפת. במקביל להתפתחותה של הקהילה המוסלמית בה, הוחרפו הבעיות הסוציו-אקונומיות בשכונות בהם התיישבו המהגרים בפריס ופרבריה ובערים הגדולות האחרות.

 

העולם הערבי בכלל וצפון אפריקה אפריקה בפרט המשיכו לעמוד על סדר יומה של צרפת. על יחסי צרפת-מרוקו העיבה פרשת האופוזיציונר המרוקאי מהדי בן ברקה, אשר נחטף ונרצח בפריס ב-1965. שנה לאחר הרצח הוציאה ממשלת צרפת צו מעצר כנגד שר הפנים המרוקאי, הגנרל מוחמד אופקיר, אולם בצרפת ובמרוקו נפוצו שמועות על שיתוף פעולה בין שירותי הביטחון המרוקנים בראשות שר הפנים הגנרל אופקיר, לבין גורמי ביטחון בצרפת ברציחתו של בן-ברקה. גופתו מעולם לא נמצאה.

 

המדיניות הצרפתית בזירה האירופית התאפיינה, מאז השתתפה ב-1957 בכינון היסודות לשוק האירופי המשותף (ולימים האיחוד האירופי), בשיתוף פעולה הולך וגובר עם גרמניה. במסגרת ברית נאט"ו בה היא שותפה בכירה, חתרה צרפת תחת הדומיננטיות האמריקנית, הקימה כוח גרעיני עצמאי משלה, והדגישה את עצמאותה בניהול מדיניות בינלאומית; הדבר בא לידי ביטוי ביחסיה עם ישראל ועם העולם הערבי. עד שנת 1967 כבת בריתה החשובה של ישראל, לקחה צרפת חלק מרכזי בתכנית הגרעין הישראלית (בכך פעלה בניגוד למדיניות האמריקנית למניעת ההפצה של טכנולוגיות גרעין צבאיות בעולם), וכן חימשה את ישראל, והקנתה לה עליונות טכנולוגית אווירית באמצעות אספקתם של מטוסי המיראז' המתקדמים.

 

כוונתה של ישראל לצאת למלחמה ביוני 1967 בניגוד לעמדת צרפת (דה-גול לא קיבל את טענתה של ישראל כי המלחמה נכפתה עליה), הביאה למפנה מהותי במדיניות החוץ הצרפתית במזרח-התיכון. אמברגו הנשק שהטילה צרפת על מדינות המזרח-התיכון כוון בעיקר נגד ישראל, ולמן אותה תקופה נעשתה המדיניות הצרפתית יותר ויותר פרו-ערבית.

 

הישגיו של דה גול בייצוב המערכת הפוליטית בצרפת, ובקידום מעמדה הכלכלי והמדיני לוו באי-שקט גובר והולך של חוגים נרחבים בחברה הצרפתית. הקיבעון, הריכוזיות והשמרנות יוחסו על ידי מתנגדיו לא רק לגנרל דה-גול הקשיש אלא לחוגים נרחבים במפלגת השלטון הגוליסטית, ולשיטת הממשל הסמכותנית שלהם. לאחר 10 שנים תחת נשיאותו מ-1958 ועד 1968, במהלכן נבחר לתקופת כהונה שנייה בת 7 שנים ב-1965, פרץ במאי 1968 "מרד הסטודנטים" בפריס, וממנה התפשטו ההפגנות הסוערות במהירות לעריה הגדולות של צרפת והביאו לאי-שקט מעבר לגבולותיה. את רוח המרי בקרב הסטודנטים הפריסאים הפיחו אירועים משני עבריו של מסך הברזל, "האביב של פראג" בצ'כיה כמו גם תנועות המחאה והפגנות הסטודנטים בארה"ב נגד מלחמת וייטנם.

 

מנהיגי הסטודנטים ובהם "דני האדום", דניאל כהן-בנדיט (Daniel Cohn-Bendit), ירדו למחתרת וניהלו בעקשנות את מאבק המתרסים מול המשטרה וכוחות הביטחון הצרפתיים (מאות נפצעו, אך על אף האלימות הרבה וחומרת ההתנגשויות לא היו אבדות בנפש משני הצדדים). האיגודים המקצועיים וארגוני השמאל (מלבד הקומוניסטים שלהפתעת הממשל הסתייגו מן ההתקוממות), על מיליוני הפועלים שהשתייכו אליהם, הצטרפו לסטודנטים בשביתות ענק ששיתקו את המדינה. דה-גול התפטר ב-1969, חוקת הרפובליקה הושארה על כנה, אך נערכו רפורמות חשובות, בעיקר במשרדי הממשלה המופקדים על שירותי רווחה חינוך ותרבות.

 


יהודים
יהודי צרפת מימי רומי ועד גירושם ממנה בסוף ימי הביניים

 

עוד בתקופת
האימפריה הרומית היו קהילות יהודים בחבלי הארץ שנכללו מאוחר יותר בתחומה של צרפת. עם עליית הנצרות הורע מצבם של היהודים וחל פיחות במעמדם. בסדרה של ועידות כנסייתיות ("קונסילים") הוטלו עליהם הגבלות ואיסורים שונים. בימי המלכים הקרולינגיים התרכזו רובם בערים. על אף הרדיפות של הממסד הכנסייתי, הגיעה יהדות צרפת לעצמאות רוחנית במאה ה-11.

 

רש"י (רבי שלמה יצחקי), גדול פרשני המקרא והתלמוד, יליד טרויש שבצרפת הקים בה ב-1070 בקירוב בית מדרש. חתניו ונכדיו נמנו עם חכמי הדור הבא, שהכשירו את הקרקע לבעלי התוספות, ובהם יעקב בן מאיר תם ושמואל בן מאיר. תקופת מסעי הצלב הותירה חותמה בעיקר על קהילות היהודים בגרמניה, בה נפלו קהילות היהודים קורבן לאספסוף שחולל בהן פרעות קשות, ואילו בצרפת נהנו היהודים משקט יחסי במהלך המאה ה-12. אולם גם בצרפת החלה להתפתח אנטישמיות, ובעיר בלואה נרקמה עלילת דם כנגד יהודי המקום.

 

בפרובנס שבדרום צרפת התגבש עוד קודם לכך מרכז יהודי חשוב. אחד ההוגים המעניינים, החשובים והמקוריים ביותר בפילוסופיה היהודית ובפילוסופית הטבע (המדע של ימי הביניים), רבי לוי בן גרשום (רלב"ג) פעל באזור זה בשנים 1344-1288.

 

בשלהי המאה ה-12 וביתר שאת במאה ה-13 וה-14 נערך גירוש המוני של יהודים, ראשית ממרחב פריס שהיה בשליטה ישירה של המלך, ולאחר מכן מרוב אזוריה האחרים של צרפת. לאחר הגירוש נותרו בצרפת מעט יהודים, בעיקר באזורים שבשליטת האפיפיור באוויניון; לערים בורדו וביון הגיעו יהודים שגורשו או נמלטו מספרד ופורטוגל (רבים מהם אנוסים); בחבלי אלזס-לוריין נותרו יהודים משום שאלו שסופחו לצרפת לאחר תקופת הגירושים.

 

תקופת המהפכה הצרפתית ונפוליאון

 

במאה ה-18 הצליחו יהודים לשוב ולהתיישב במרחב פריס; וערב פרוץ המהפכה מנו קהילות היהודים בצרפת כולה כ-40,000 נפש. ב-1790 קיבלו היהודים הפורטוגלים זכויות אזרח, וכעבור שנה גם כל שאר היהודים. נפוליאון בונפרט יזם ב-1806 אספת עם של האזרחים הצרפתים בני דת משה (היהודים) על מנת לבחון אפשרויות שונות להגדרת מעמדם הקולקטיבי כקהילת מיעוט בצרפת, ובארצות הנתונות לשליטתה. כדי לתת תוקף דתי להצעות האספה, נערך ב-1808 בהשראת נפוליאון כינוס הסנהדרין היהודית-צרפתית. להישג זה - ההכרה ביהודים כקבוצת מיעוט בעלת זכויות קולקטיביות כגון הקמת רבנות ראשית וקביעת מועצות דתיות אזוריות - היה מחיר מסוים בתחום הזכויות של היהודים כאינדיבידואלים, ואף הוטלו עליהם כמה מגבלות מפלות לרעה מבחינה כלכלית (הן הוסרו כעבור 10 שנים).

 

תקופת האמנציפציה בצרפת

 

המאה ה-19 היא תור הזהב של יהדות צרפת, במהלכה נהנו רבים מבניה מפירות האמנציפציה, אך במקביל גם סבלו מגילויי האנטישמיות במופעה המודרני. הבנקאים לבית רוטשילד, המדינאי כרמיה ואיש הצבא דרייפוס הם אולי המייצגים המובהקים של מציאות חדשה, מורכבת ורבת הסתירות, בה נחשפו היהודים בו זמנית להזדמנויות ולסכנות שהן תולדת עידן הנאורות והקידמה.

 

בית רוטשילד על ענפיו משני צדדיו של המתרס במלחמת פרוסיה-צרפת ובמאה ה-20 בין מדינות ההסכמה (בריטניה, צרפת, ארה"ב) וברית המדינות גרמניה ואוסטרו-הונגריה, הבטיח את חוסנו ונעשה גורם רב השפעה בכלכלת אירופה, בכך נעשה לאנטישמים סמל ל"נאמנות כפולה" ולצבירה פסולה של עושר וכוח פוליטי בידי היהודים. אולם יותר מכל היתה זאת פרשת דרייפוס שחשפה את משבר הזהות הפוליטי של היהודי המודרני, כמו גם את הקושי של חוגים נרחבים בציבור הצרפתי להפנים ולממש הלכה למעשה את סיסמת המהפכה “Liberte, Egalite, Fraternite” - חופש שוויון ואחווה, ולעומת זאת את נכונותם של רבים אחרים להלחם עליה.

 

בתוך כך הניחו אדולף כרמיה והברון אדמונד דה רוטשילד יסודות למפעל הציוני בארץ-ישראל. כרמיה, באמצעות הקמתה של חברת כל ישראל חברים - Alliance Israélite Universelle, אשר התמקדה בהקמת רשת חינוך מודרנית ליהודים בארץ-ישראל ("מקווה ישראל") בארצות ערב ובארצות נוספות. רוטשילד קידם ופיתח את התשתית למפעל הציוני באמצעות התמיכה האדירה שהעניק למושבות העבריות בארץ-ישראל בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20.

 

לפי אומדנים שונים ישבו בצרפת ערב מלחמת העולם ה-שנייה כ-300,000 יהודים, רבים מהם יוצאי ארצות מזרח אירופה וצפון אפריקה, ומיעוטם ילידי צרפת. עם הכיבוש הנאצי, הצליחו להימלט רוב היהודים לדרום צרפת. המשלוחים למחנות ההשמדה החלו ב-1942, וכ-85,000 מיהודי צרפת מצאו בהם את מותם. לאחר השחרור ב-1944 החל תהליך שיקומה והתבססותה מחדש של הקהילה. הגירתם של יהודים רבים מארצות ערב לצרפת בשנות ה-50 וה-60 הביאה לצמיחתה, נכון לתחילת המאה ה-21 מונה הקהילה היהודית כ-600,000 נפש.

 


צרפת וארץ-ישראל ושכנותיה - ממסעי הצלב ועד תקופת המנדט
ממסעי הצלב עד מסע נפוליאון

 

למן הכיבוש הצלבני של ארץ-ישראל בסוף המאה ה-11 על ידי צבא נוצרי שאבירים צרפתיים היוו את חוט השדרה שלו, קיבלו מסעי הצלב והצלבנים משמעויות אקטואליות שונות בהיסטוריוגרפיה הצרפתית. סיפור חלקה של צרפת בשחרור הקבר הקדוש ובהקמת ממלכת הצלבנים סופר מתוך מגמה ליצור מסורת ועבר מפואר לרעיון ההתפשטות של ''צרפת הגדולה'', כפי שהותווה בימי
לואי ה-14.

 

במסע נפוליאון למצרים וארץ-ישראל (1801-1798) שב והודגם השימוש במוטיב זה בגלגולו האימפריאלי המודרני. אף על פי שלמסע היו תכליות צבאיות ומדיניות מובהקות במסגרת מאבקה של צרפת בבריטניה על השליטה בנתיבי הים והיבשה מהודו לאירופה, הדגיש נפוליאון בפקודת המבצע את השליחות התרבותית של המסע: "להשיב למזרח את החוב שאנו חבים לו כמקור ההגות, המדעים והטכנולוגיה של העולם המערבי, ולחלץ אותו מנחשלותו הנוכחית". בנוסף לכך פרט נפוליאון על מיתרי העבר היהודי המיתי, כמו גם על מיתרי הלאומיות היהודית במודרנית, כולל זכותם של היהודים לקיום מדיני בירושלים כאומה בין האומות - בכרוז לפיקודיו (1798) ובקול-קורא ליהודים (1799).

 

מסע נפוליאון למצרים ולארץ ישראל היה לכאורה קצר מלהביא שינוי חברתי-תרבותי עמוק בהן, אולם מסעו זה בישר את שיבתו ה"לבנט" אל סדר היום הציבורי בצרפת (Le Levant - מושג בעל קונוטציות תרבותיות המתייחס לארצות המזרח ועמיהן באגן הים התיכון), והחיש ב"מזרח הקרוב" תהליכים כלכליים ומדיניים אשר שינו את פניו במהלך המאה ה-19 והמאה ה-20 (בצרפתית Proch Orient – הוא המושג הגיאו-פוליטי המקביל למונח "המזרח-התיכון").

 

חיל המשלוח של נפוליאון כלל משלחת מחקר גדולה ובה מומחים במדעים ובאמנויות. ראשיתה של האגיפטולוגיה כמדע – אף היא במסע זה. כן הייתה למסעו של נפוליאון תרומה חשובה לצמיחת "האוריינטליזם" - מדע המזרחנות.

 

המעורבות הצרפתית במצרים ובלבנון במאה ה-19

 

במחצית הראשונה של המאה ה-19 ביססה צרפת את מעמדה במזרח התיכון כפטרוניתה של העדה הנוצרית-מרונית בחבל הלבנון, וכבת-בריתם של מוחמד עלי ובניו, שליטי מצרים. את סכסוכי הדמים בין הנוצרים בלבנון לבין הדרוזים (שנתמכו ע"י בריטניה), ובין העות'מאנים והמצרים, ניצלו הצרפתים על מנת להעמיק את אחיזתם ב"לבנט". בעקבות המהומות הבין-עדתיות בין המרונים לדרוזים ב-1860, במהלכן התרחש טבח במרונים, קיבלה לבנון מעמד של מחוז אוטונומי בחסות צרפת באימפריה העות'מאנית (1861). מחוז זה כלל את הר הלבנון, והיו בו רוב נוצרי ומיעוט דרוזי גדול. לאחר מכן עברו רבים מבני העדה הדרוזית להר חורן שבסוריה, ומכאן כינויו "ג'בל דרוז" ("הר הדרוזים").

 

במחצית השנייה של המאה ה-19 לבשה המעורבות הצרפתית ב"לבנט" אופי פוליטי-כלכלי. יוזמת נפוליאון מ-1799, לתכנן ולכרות תעלה שתחבר את הים התיכון עם האוקיינוס ההודי דרך מצר סואץ ותקצר בכ-7,000 ק"מ את הנתיב הימי ממערב אירופה להודו, לא יצאה אל הפועל בתקופתו; אך ב-1854 השיג המהנדס הצרפתי לספס זכיון לכריית התעלה מהשליט המצרי סעיד פאשה, בנו של מוחמד עלי. ב-1858 גייס לספס את המימון הדרוש, בהפצת מניות לציבור הצרפתי, והעבודה החלה מיד. כריית תעלת סואץ הסתיימה ב-1869.

 


צרפת וארץ-ישראל ושכנותיה - מתקופת המנדט ועד קום המדינה
תקופת המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון 1946-1920

 

סמוך לסיומה של
מלחמת העולם הראשונה, באוקטובר 1918, כבש צבא בריטי בפיקודו של הגנרל אלנבי את סוריה מידי הטורקים. ב-1920 הייתה לשטח מנדט צרפתי, עפ"י החלטת "חבר הלאומים" (ועידת סן רמו), ובהתאם להסכם בריטי-צרפתי חשאי (סייקס-פיקו) שנחתם עוד ב-1916 והתווה גם את גבולה הצפוני של א"י. על פי ההסכם, המעבר לעצמאות היה אמור להיעשות במהרה, אך הצרפתים לא הזדרזו לוותר על השפעתם באיזור. העוינות כלפי צרפת גברה וב-1925 התקוממו הדרוזים בהנהגתו של סולטן אל-אטרש נגד המנדט הצרפתי בסוריה; ההתקוממות, שהתפשטה בכל רחבי סוריה מסמלת את ראשית הלאומיות המודרנית של הסורים כאומה. ב-1926 דוכא המרד, והדרוזים איבדו את האוטונומיה שהיתה להם בהר הדרוזים.

 

במלחמת העולם השנייה שלטה בסוריה ממשלת וישי, ששיתפה פעולה עם הנאצים. ב-1941 נכבשה לבנון על-ידי צבא צרפת החופשית בסיוע הבריטים ובסיוע של כוחות ה"הגנה" והפלמ"ח שלחמו לצד הבריטים. באחת הפעולות שביצע ארגון ההגנה נהרגו כ"ג יורדי הסירה לאחר שיצאו לחבל בבתי הזיקוק בטריפולי שבלבנון. עוד כ-40 אנשי פלמ"ח של ההגנה שרתו כסיירים "מסתערבים" (אנשי מודיעין) וכחבלנים בעת כיבוש סוריה-לבנון מידי ממשלת וישי; בפעולות אלה השתתפו משה דיין ו יגאל אלון.

 

ב-1943 ויתרו על הצרפתים על השלטון בלבנון והארץ זכתה בעצמאות. על פי הסכם שנחתם באותה שנה בין נציגי העדות השונות, חולק השלטון בלבנון ביניהן באופן שהעניק את רוב העוצמה למרונים. בין השאר נקבע בהסכם שנשיא המדינה יהיה מרוני, ראש הממשלה שיעי, והרמטכ"ל דרוזי. לאחר הכרזת עצמאותה המשיכה צרפת לגלות מעורבות רבה בנעשה בלבנון, ופעלה להבטחת ההגמוניה הנוצרית בה.

 

למרות הצהרתה העקרונית של צרפת החופשית על כוונתה לסיים את שלטונה בסוריה, היא הוסיפה להחזיק במנדט וכוחותיה לא עזבו את המדינה עד 1946. ב-17 באפריל באותה שנה הוכרזה סוריה כמדינה עצמאית. נשיא סוריה באותן שנים היה שוקרי אל-קוואטלי (Shukri al-Kuwatli), ממנהיגי המרד נגד הצרפתים ב-1925.

 


יחסים עם ישראל
בשנות ה-50 וה-60 הייתה צרפת מבעלות בריתה העיקריות של ישראל, סייעה לה בהקמת הכורים הגרעיניים שלה (שורק
ודימונה) ציידה את צה"ל במטוסים, טנקים ונשק קל, אימנה קצינים מיחידות עילית, ובימי משבר סואץ (1956), השתתפה יחד עם בריטניה וישראל במלחמת סיני - מבצע צבאי משותף נגד מצרים.

 

חתירתו של הנשיא דה-גול לבסס את מעמדה של צרפת כמעצמה עולמית בזכות עצמה, לא עלתה בקנה אחד עם הידרדרות היחסים בין ישראל לשכנותיה במחצית השניה של שנות ה-60. המתיחות הישראלית-ערבית ערב מלחמת ששת הימים (יוני 67) הביאה לתפנית ביחסי צרפת-ישראל, ודה-גול בחר לנקוט במדיניות פרו-ערבית שהתבטאה בהטלת אמברגו (איסור על סחר) על משלוחי נשק למזרח התיכון, (ישראל הייתה הנפגעת העיקרית ממנו). יורשיו של דה-גול על כס הנשיאות, ובהם גם ראש המפלגה הסוציליסטית פרנסואה מיטרן, נקטו מדיניות אוהדת יחסית לישראל כל אימת שירד המתח ביחסיה עם מדינות ערב ועם הפלסטינים, והתרחקו ממנה כאשר הורעו יחסיה עם הערבים.

 

הסחר בין המדינות מושפע אף הוא מן המצב המדיני. בעקבות ההתקדמות תהליך השלום במזרח התיכון בשנות ה-90 תפסו גם תאוצה הסחר, ההשקעות ושיתוף הפעולה במחקר ופיתוח בין ישראל וצרפת. היצוא הישראלי לצרפת נפגע בשנים האחרונות מן השינוי במגמה המדינית-ביטחונית במזה"ת, וירד מ-750 מיליון דולר (2000) ל-650 מיליון דולר ב-2002, היבוא הישראלי מצרפת עמד באותה תקופה על כ-1,170 מיליון דולר בשנה.

 


יש לכם הערה לערך ?


חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
קהילות
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ynet בסלולר
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
קטלוג אופנה
JumpStarter
יחסים
קהילות
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות

YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותTotal media - Interactive media technologiesApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
as30-c  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©
 
פיקוד העורף התרעה במרחב:
    למציאת מרחב ההתגוננות האישי שלכם »
    פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה
    רשימת יישובים במרחב