כורדים

אזור כורדיסטן ידע כובשים ושליטים רבים במשך מאות שנים. במאה ה-7 התאסלמו תושבי כורדיסטן לאחר שפרס נכבשה על ידי הערבים. במאה ה-11 נשלט האזור ע"י הסלג'וקים, ובמאות ה-13 עד ה-15 על ידי המונגולים. צלאח אד-דין, שליט מצרים וטורקיה ומנהיג המלחמה בצלבנים, הוא בן למשפחת לוחמים ממוצא כורדי.

האימפריה העות'מאנית היתה הבאה בתור לשלוט באזור. הכורדים ביקשו להשיג עצמאות, אך הטורקים היו נחושים לממש את שלטונם ללא סייג, ובמשך השנים ידעו הטורקים והמיעוט הכורדי מאבקים רבים.

לאורך המאה ה-19 קיבל המאבק הכורדי צביון של תנועת שחרור לאומית. בתקופה זו הוקמה מפלגת "התקוה הכורדית", המפלגה הכורדית הראשונה.

מעודדים ממפלתה של טורקיה במלחמת העולם הראשונה, ומהכרזתו של נשיא ארה"ב תומס וודרו וילסון בדבר הגדרה עצמית לעמים הלא-טורקיים שהיו חלק מן האימפריה, ביקשו הכורדים בוועידת השלום בפריז (1919) עצמאות.

הסכם ורסיי תמך בפירוק שטחה של האימפריה העות'מאנית לחלקיה המקוריים וביצירתה של מדינה כורדית, אך בשל עוצמתו המתחדשת של הצבא הטורקי בהנהגתו של כמאל אטאטורק, חולק השטח בין טורקיה, פרס ועירק. אמנת לוזאן, שאמורה היתה להחליף את הסכם פריז, כבר לא כללה את הקמתה של מדינה כורדית.

בשנים 1925 ו-1930 מרדו הכורדים בטורקים, אך מרידות אלו דוכאו באכזריות ובשנים 1937- 1938 אף הפציצו הטורקים בגז מתנגדים כורדים וגרמו למותם של אלפים רבים. גם באירן מרדו הכורדים ב-1925. בעירק (בה היו כרבע מן האוכלוסייה), ציפו הכורדים לאוטונומיה, אולם זו לא התקבלה למרות התחייבויותיה הבינלאומיות של עירק.

עירק:

לאחר ביטול המלוכה בעירק (1958) חשו הכורדים כי הגיעה שעתם לזכות בהגדרה עצמית, אך זו שוב לא ניתנה להם. עימותים קשים עם הממשלה העירקית, היו מנת חלקם של כורדים בצפון המדינה, גם כשהיו תחת הנהגתו של מוסטפה ברזאני בשנות ה-60. בשנת 1970 הציעו העירקים הסכם בו תינתן לכורדים אוטונומיה, אך הפעם היו אלו האחרונים שדחו את ההצעה מפני שכללה תכתיבים עירקים בהם לא יכולים היו לעמוד.

לאחר היווסדותה של הרפובליקה האסלאמית בעירק, בהנהגתו של צדאם חוסיין, שלחה הממשלה צבא להרוג את מנהיגיהם ולחסל כליל את שאיפותיהם לעצמאות. התוקפנות העירקית נמשכה גם בעת מלחמת אירן-עירק (1980- 1988). הלחימה בכורדים הגיעה לשיאה בשנת 1988, אז הפציץ צדאם בגז את הכפרים הכורדים, במטרה לחסל את כל הגברים ביניהם. בשנה זו בלבד נהרגו ע"י העירקים כ-200,000 כורדים.

לאחר מלחמת המפרץ (1991) התעורר מרד כורדי נוסף שגם אותו דיכא צדאם ביד קשה. בעקבות ההתקפות העירקיות הפכו למעלה ממיליון כורדים לפליטים בגבולותיה הצפוניים של עירק עם אירן ועם טורקיה. בסופו של דבר זכו הכורדים באוטונומיה (1992) אך המשיכו לחיות בצל הקרבות, וזאת בשל מלחמת אזרחים בין שני הפלגים "המפלגה הכורדית הדמוקרטית" ו"הארגון הפטריוטי של כורדיסטן". בשנת 1999 החליטו הפלגים לסיים את הלחימה ביניהם.

טורקיה:

הממשלה הטורקית ניסתה לדכא כל סממן לאומי כורדי, והחל מאמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 נלחמה בארגון הגרילה הכורדית PKK שהיה אחראי לפיגועי טרור רבים במדינה. הממשלה הטורקית המשיכה בדיכוי הכורדים ועד סוף שנות ה-90 נהרגו ונרצחו עשרות אלפי כורדים, וכ-2 מיליון היו לפליטים. בשנת 1999 הצליחה הממשלה הטורקית לעצור את מנהיג ה-PKK עבדאללה אוצ'לאן שנידון למוות. בפברואר 2000 הסכים ארגון ה-PKK להניח את נשקו, אך הטורקים המשיכו להתעמר בכורדים וההבנות בין הצדדים קרסו.