ועדת פּיל, ועדת חקירה מלכותית ששלחה ממשלת בריטניה לארץ ישראל, על מנת לחקור את מאורעות "המרד הערבי" שפרץ
בארץ ב-1936.
על מינוי הוועדה הוכרז באפריל 1936, ובראשה עמד הלורד ויליאם רוברט פּיל (Lord Robert Peel), ששימש שר במספר ממשלות באנגליה. חבריה הוועדה הנוספים היו הורס רמבולד, רג'ינלד קופלנד, לורי המונד, מוריס קרטר והרולד מוריס. ועדת פיל התכנסה ל-66 ישיבות במשך כחצי שנה, מחציתן פומביות ומחציתן סגורות. בסופן נקבע כי הסיבה לפרוץ המהומות נעוצה בשאיפת הערבים להשיג עצמאות לאומית, ובחששם מפני הגשמתה של הצהרת בלפור
בדבר הקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל.

ועדת פיל. ישיבת הפתיחה של הועדה המלכותית, ירושלים, 1936 (צילום: אורון צבי, באדיבות הארכיון הציוני, ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית)
במסקנותיה (פורסמו ביולי 1937) קבעה ועדת פיל כי המשך המנדט הבריטי
על ארץ ישראל אינו יעיל, ועל כן הציעה לחלק את הארץ ולהקים בה שתי מדינות: יהודית וערבית. אזור שלישי אמור להשאר תחת שלטון בריטי. לפי הצעת הוועדה, אמורה היתה המדינה היהודית לכלול את הגליל, עמק יזרעאל, עמק בית שאן ושפלת החוף עד רחובות, והמדינה הערבית - את שאר חלקי הארץ, למעט פרוזדור צר שיכלול את יפו, רמלה, לוד, וירושלים וכן את הערים המעורבות (חיפה, טבריה, צפת, נצרת ועכו) שיישארו בשלטון המנדט. על פי הצעת הוועדה אמורות היו שתי המדינות להיות נתונות לפיקוח בריטי בנושאי חוץ ובטחון.
ועדת פיל נמנעה מלקבוע לוח זמנים למימוש מסקנותיה ועל כן ניסחה גם המלצות למקרה שתוכנית החלוקה לא תמומש תוך זמן קצר (או בכלל). במקרה שכזה הציעה הוועדה לקבוע מגבלת מקסימום לעלייה היהודית בהתאם לתנאים הפוליטיים בא"י וככלל לקבוע כי העלייה תתאפשר רק במקרה שהנסיבות הפוליטיות (ביחסי יהודים-פלסטינאים) יאפשרו זאת. כמו כן הציעה הוועדה להגביל את עליית היהודים לארץ ל-12,000 עולים בשנה למשך חמש שנים.
למפה מפורטת של חלוקת הארץ לפי הצעת ועדת פּיל - לחצו על המפה
(מתוך הספר "קיצור תולדות ההגנה",
באדיבות משרד הבטחון ההוצאה לאור, כתב פרופ' יהודה סלוצקי)
בעקבות התנגדות "הוועד הערבי העליון"
(הנהגתם של ערביי ארץ ישראל בשנים 1936 - 1948) לתוכנית שהציעה הוועדה, חזרו בהן גם מדינות ערב מהסכמתן הראשונית, וערביי ארץ ישראל חידשו את פעולות הטרור.
היישוב היהודי וההנהלה הציונית היו חלוקים בדעותיהם בעניין זה: חיים ויצמן
ודוד בן-גוריון
היו בעדה, אך מולם ניצבו מתנגדי החלוקה מן השמאל ומן הדתיים. ערב פרסום הצעת החלוקה נעשה מאמץ להגדיל את שטחה של המדינה היהודית העתידה, על ידי הרחבת ההתיישבות. מאמץ זה התבטא בעיקר במבצעי "חומה ומגדל",
במסגרתם הועלו על הקרקע 52 יישובים חדשים בשנים 1936 - 1939.
לאחר שפורסם דו"ח הוועדה, התברר כי ההצעות שנתקבלו פה אחד כללו בין היתר גם את הגבלת קנייתן של קרקעות על ידי יהודים והקמת סוכנות ערבית מקבילה לסוכנות היהודית.
עקב ההתנגדות, היהודית והערבית כאחד, להמלצות הוועדה, המשך המהומות בארץ, דחתה ממשלת בריטניה את מימוש דו"ח ועדת פיל, ובספטמבר 1937 הודיע אנתוני אידן,
שר החוץ הבריטי, על מינוי ועדה חדשה (ועדת וודהד)
לשם בדיקת מסקנות ועדת פיל.