פבלו פיקסו (1881 - 1973), צייר, פסל, אמן הדפסים ומעצב תפאורות-תיאטרון ספרדי, מהנודעים שבאמני המאה ה-20 וממפתחי זרם הקוביזם.
יצר בסגנונות רבים והשתייך לרוב התנועות האמנותיות המתקדמות של המאה ה-20.
פבלו פיקסו נולד בעיר מלגה,
בדרום ספרד.
שם לידתו: פבלו רואיז בלסקו (Pablo Ruiz Blasco); שינה את שמו לשם אמו ב-1901. אביו היה מורה לרישום, ופיקסו, למרות שהתקשה בלימודים (בעיקר בקריאה) ותויג כדיסלקט, הפליא לצייר עוד בילדותו. כשרונו התגלה כשביקר בפריס (1900); גרטרוד שטיין ואחיה תמכו בו ורכשו את עבודותיו המוקדמות.
|
| שתי יצירות של פיקסו אשר הוצעו למכירה פומבית בעשרות מיליוני דולרים בנובמבר 2006 (צילום: רויטרס) |
מותו של חבר אמן וחבר קרוב, קסאחמס, הביא את פיקסו לצייר בצבעים כחולים, ובין השנים 1901 - 1904 סגנונו היה סימבוליסטי ומאופק, וציוריו עסקו ברובם בפתטיות שבחייהם של העניים. תקופה זו נודעה כ"תקופה הכחולה" של פיקסו.
ב-1904 עקר פיקסו לפריס ושם החלה "התקופה הורודה" שלו; בתקופה זו צייר בגוונים חמים והעלה על הבד בעיקר דמויות מהקרקס. ב-1907 צייר את ציורו שובר המוסכמות, "העלמות מאביניון" (Les Demoiselles d'Avignon) המושפעת מן האמנות האיברית והאפריקנית. התמונה המתארת 5 זונות
ערומות בבורדל, עוסקת בשילוב בין מין לבין מוות - שילוב שנבע מהחשש שהיה באותו הזמן בפריז מפני מחלות מין.

ביצירה "גרניקה" (1937), מתאר פיקסו את זוועות הטבח שגרם פרנקו בעיר הספרדית
בהשפעת ארגון הצורות הקפדני שביצירותיו של פול סזאן
והפשטות המחמירה של האמנות האפריקנית השבטית ושל האמנות האיברית הקדומה התחולל ביצירתו של פיקסו מפנה, והוא התבסס בציוריו על צורות גיאומטריות, סגנון שנודע לימים כקוביזם אנליטי.
| העשרה לילדים |
|
| מעל דפי ההיסטוריה: פבלו פיקסו / ענת בלזברג, גליליאו צעיר |
|
הוא צייר אנשים כְּחולִּים וגם וְרודִּים, פרצופים מְעווָּתִים ודמויות שמזכירות קוביות. פַאבְּלוֹ פִּיקָאסוֹ, אחד מִגְּדוֹלֵי הָאָמָּנִים של המאה ה-20, הצליח להישאר ילד גם כשהיה בן 80. |
| לכתבה המלאה - לחצו כאן |
|
|
|
יחד עם ז'ורז' בראק
עסק פיקסו בפיתוח הקוביזם. היצירות שיצר למן 1911, ביניהן "שלושת המנגנים" (1921), היו מסוגננות וצבעוניות יותר והורכבו לעתים מחומרים שונים; סגנון זה כונה קוביזם סינתטי.
בסגנון קוביסטי יצר פיקסו גם קולאז'ים ותלבושות לבלטים, והשפיע על ציירים רבים, פסלים ואפילו ארכיטקטים בני אותה תקופה.
ב-1920-1925 צייר פיקסו תמונות מוצקות, כבדות משקל ומאוזנות בסגנון קלאסיציסטי
("אם וילד"; 1921) והושפע גם מן הסוריאליזם
("שלוש הרקדניות"; 1925). בשנות ה-30 יצר במגוון של סגנונות, בעיקר בקו מעוקל ובנוסח פיסולי. כמו כן עשה ניסויים בפיסול במתכת, בעידודו של חוליו גונסאלס;
יצר הדפסים ואייר ספרים.
ב-1937, בתגובה על ההפצצה הקטלנית של חיל האויר הגרמני על העיר גרניקה בעת מלחמת האזרחים בספרד,
צייר את "גרניקה" (Guernica), הנודעת שבתמונותיו, והוקיע בה את אכזריותו של האדם ואת טירופו. אחרי מלחמת העולם השניה
התמקד פיקסו בכתיבה, וחיבר מחזה ושירים בסגנון סוריאליסטי; כן יצר בקרמיקה. ב-1944 הצטרף למפלגה הקומוניסטית בצרפת, דבר שעורר בקורת רבה נגדו.

היצירה "שלושה נגנים" (1921), קוביזם סינתטי
פיקסו היה אמן פורה להפליא, שהמשיך ליצור גם בהגיעו לגיל זקנה. כשהיה בן 82 (1963) יצר את "הצדודית הגדולה" - יצירה שיש בה כדי לסכם את כל שלבי התפתחותו מבחינה אמנותית. לצד האמנות, נשים היו אהבתו הגדולה, והוא נהג לשלב בין שתי אהבות אלו. במהלך שנות יצירתו צייר פיקסו מאות נשים, וברבות מיצירותיו שימשו לו השראה שבע הנשים שבחייו (שלחלקן אף נישא). אחת מהן היא אולגה קוקלובה (Olga Koklova) רעייתו הראשונה, לה הקדיש רבות מיצירותיו. פיקסו אף נהג להסתובב על חוף הים ולחפש דוגמניות לציוריו. יש הטוענים כי השתמש באמתלה אמנותית זו גם כדי לכבשן.
בדומה לגויה
- אמן בעל השפעה על פיקסו, יצירתו משקפת גם את תחושת שייכותו לארץ הולדתו, ספרד, ובעיקר את אהבתו למלחמות השוורים, בהן צפה כילד.