פרנקלין פירס

פרנקלין פירס נולד בהילסברו במדינת ניו המפשייר בארה"ב. בנם השני של בנג'מין פירס (Benjamin Pierce) ואנה קנדריק (Anna Kendrick). נצר לאחד ממשפחות החלוצים הראשונות בארה"ב. אביו היה אחד ממפקדי הכוחות האמריקנים במלחמת העצמאות האמריקנית ולימים כיהן כמושל ניו המפשייר. את השכלתו רכש פרנקלין תחילה בבית ספר מקומי ובפנימיות בניו המפשייר ולאחר מכן בבאודין קולג' (Bowdoin College) במיין.

ב-1826 החל פירס ללמוד בבית הספר למשפטים בנורת'המפטון במסצ'וסטס. שנה לאחר מכן הוסמך כעורך דין. באותה שנה נבחר אביו למושל מדינת ניו המפשייר ובעקבותיו החל גם הוא בפעילות פוליטית מקומית במסגרת המפלגה הדמוקרטית. ב-1829 נבחר לבית המחוקקים של ניו המפשייר. ב-1833 עבר לפעול ברמה הארצית כאשר נבחר לקונגרס של ארה"ב. ארבע שנים לאחר מכן נטש את הקונגרס ונבחר לסנאט (היה הצעיר מבין חברי הסנאט). ב-1834 נישא לג'יין מינס אפלטון (Jane Means Appleton). לזוג נולדו שני ילדים. אפלטון, שסבלה ממצב בריאותי לקוי, התנגדה לפעילותו הפוליטית של בעלה וסרבה לסייע לו. את השנים לאחר נישואיהם העדיפה לבלות בביתם בניו המפשייר בעוד בעלה מצוי בעיר וושינגטון.

בזמן פעילותו כמחוקק נחשב פירס לאחד מתומכיו של הנשיא אנדרו ג'קסון (אשר כונה “Old Hickory”), ובשל כך זכה לכינוי “Young Hickory”. מעבר לכך לא השאיר פירס חותם משמעותי, אך הצליח בזכות קסמו האישי והופעתו המרשימה לרכוש תומכים וידידים רבים. ב-1842 התפטר מן הסנאט, לא מעט בשל השפעתה של רעייתו. לאחר מכן שב לעסוק בעריכת דין בהצלחה רבה, ובין היתר כיהן כתובע פדרלי מחוזי.

ב-1843 נפטר בנו הבכור ממחלת הטיפוס. ב-1846, עם פתיחתה של מלחמת ארה"ב-מקסיקו, התנדב פירס לצבא ארה"ב. תחילה שירת כטוראי וב-1847 קודם לדרגת קצונה ביחידת המתנדבים והשתתף בלחימה במספר קרבות קשים. בתום המלחמה שב למשפחתו וחזר לעסוק בעריכת דין. במהלך השנים לאחר מכן ביסס את מעמדו הפוליטי במדינת ניו המפשייר, אולם לא מילא תפקיד פוליטי או ציבורי רשמי.

למרות שהיה יליד מדינות הצפון, צידד פירס בעמדת מדינות הדרום בסוגיית העבדות. להשקפתו חוקת ארה"ב אישרה את קיומה של העבדות ועל כן לא היה כל בסיס לגיטימי לנסיונן של מדינות הצפון להביא לביטול העבדות. עם זאת תמך בהשגת פשרה בין הצדדים, על מנת לשמר את אחדותה של ארה"ב.

בועידת המפלגה הדמוקרטית לקראת הבחירות לנשיאות ב-1852, היתה המפלגה מפוצלת לסיעות רבות (על רקע עמדות שונות בסוגיית העבדות). בהתאם לכך נצפה כי אף אחד מן המתמודדים על מינוי למועמד המפלגה לנשיאות לא יצליח לזכות ברוב. בתום 49 סיבובי הצבעה שעברו ללא הכרעה הועלה פירס כמועמד של פשרה וזכה במינוי. כמועמד לסגן נשיא נבחר ויליאם ר' קינג (William R. King). 

בבחירות לנשיאות ב-1853 התמודד פירס מול מועמד המפלגה הוויגית, המצביא וינפילד סקוט (Winfield Scott), שזכה לתהילה בזכות עברו הצבאי. מנגד התמקד מסע הבחירות של פירס בהצגתו כ"יורשו" של הנשיא לשעבר אנדרו ג'קסון. הסוגיה העיקרית אשר עמדה במרכז מערכת הבחירות היתה "הפשרה של 1850" - הסדר פשרה אשר נהגה על מנת ליישב את המתח בין מדינות הדרום ומדינות הצפון לגבי חוקיות העבדות בשטחים החדשים שסיפחה וכבשה ארה"ב במלחמת ארה"ב-מקסיקו (בעיקר יוטה, קליפורניה וניו מקסיקו). למרות שהיה מועמד כמעט אנונימי לציבור הרחב, הצליח פירס לגייס תמיכה ציבורית, בזכות עמדתם הברורה שלו ושל הנהגת המפלגה בעד הפשרה (לעומת התמיכה המסויגת של המפלגה הוויגית). בבחירות בנובמבר 1852 זכה פירס ברוב קטן של קולות הבוחרים (רוב של כ- 44,000 קולות) אולם זכה ברוב מכריע של קולות האלקטורים (254 מול 42 לסקוט).

בינואר 1853, בעודו ממתין להשבעתו כנשיא, עבר טרגדיה משפחתית נוספת, כאשר רכבת בה נסע עם משפחתו ירדה מן הפסים והתהפכה. פירס ואשתו נותרו ללא פגע, אך בנם בן ה-11 נהרג אל מול עיניהם. האירוע הטרגי הותיר את חותמו על שני בני הזוג והעצים את הקרע ביחסיהם שהחל שנים לפני כן. לאורך כל ימי ממשלו של פירס נשארה רעייתו מבודדת ושקועה באבלה בבית הלבן, היא מיעטה להופיע באירועים רשמיים וסירבה ליטול על עצמה את תפקידיה הטקסיים של רעיית הנשיא.

במרס 1853, בהיותו בן 47, הושבע פירס כנשיא ארה"ב והיה לאדם הצעיר ביותר עד לאותה עת אשר כיהן בתפקיד. ברוח הפשרה בין הדרום לצפון מינה פירס לממשלו פוליטיקאים משני הצדדים. כך למשל זכה ג'פרסון דייוויס (לימים מנהיג מדינות הדרום הפורשות) בתפקיד שר המלחמה.

סיפוח השטחים הנרחבים לארה"ב בעקבות מלחמת ארה"ב-מקסיקו הגבירו את השאיפה האמריקנית להרחיב את שטחי המדינה. פירס קיווה לעשות שימוש בשאיפה זו על מנת להשקיט את חילוקי הדיעות הפנימיים ולהציב מטרה מאחדת לכל מדינות ארה"ב. ב-1853 הורה פירס לנציג ארה"ב במקסיקו לנהל מו"מ על קביעת הגבולות בין המדינות. בהסכם שהושג ואושר ב-1854 רכשה ארה"ב ממקסיקו ב-10 מיליון דולר (בערכי המטבע של התקופה) כ-70,000 קמ"ר (כיום דרום אריזונה ודרום ניו מקסיקו).

במקביל הורה פירס לנציג הדיפלומטי בספרד לפתוח במו"מ לרכישת קובה מידי הספרדים. לסיפוח האי נודעה חשיבות רבה בעיקר בקרב מדינות הדרום, בשל חששן כי ספרד עומדת לשחרר את העבדים באי, צעד שהיה עלול להוליד מהפכת עבדים בארה"ב השכנה. הספרדים סירבו להצעת הרכישה האמריקנית. בתגובה כינס פייר סולה (Pierre Soulé), הנציג הדיפלומטי האמריקני, את עמיתיו (הנציגים הדיפלומטים בבריטניה ובצרפת) באוסטנד, שם פירסמו באוקטובר 1854 את מניפסט אוסטנד (Ostend Manifesto) הצהרה, על פיה אם תמשיך ספרד לעמוד בסירובה, תיאלץ ארה"ב לתפוס בכוח את קובה על מנת למנוע את שיחרור העבדים. ההצהרה הולידה תדהמה ציבורית באירופה ובארה"ב כאחד, סולה נאלץ להודיע על ביטולה ולמעשה הביא לסיום הניסיון האמריקני לרכישת האי. מאמצים שהוביל פירס לרכישת אלסקה וסיפוח הוואי נכשלו אף הם.

ב-1854 השלים פירס מהלך מול יפן, שהחל בו הנשיא הקודם מילרד פילמור, בניסיון לכפות על יפן לפתוח את שעריה לייבוא מן המערב. ב-1854 דיווח מפקד הכוח הימי ששלח פילמור ב-1853 לפירס כי המשימה הושגה ושלטונות יפן יאפשרו לאוניות אמריקניות גישה מוגבלת לנמלי המדינה.

ב-1854 חתם פירס על חוק קנזס-נברסקה (Kansas-Nebraska Act), אשר הסדיר את הקמתן של הטריטוריות (שלב מעבר לפני ההגדרה כמדינה) קנזס ונברסקה. על פי החוק בכל טריטוריה יחליטו המתיישבים בעצמם לגבי סוגיית חוקיות העבדות. החוק ביטל הסכם פשרה מ-1820 (Missouri Compromise) בין מדינות הצפון למדינות הדרום. העברת החוק עוררה התנגדות עזה בקרב מתנגדי העבדות בצפון, ובמקביל הולידה עימות אלים ולמעשה מלחמת אזרחים בין מתנגדי העבדות ובין תומכיה בקנזס.

פרשת "מניפסט אוסטנד" והאירועים בקנזס דרדרו את מעמדו הפוליטי של פירס לשפל, במיוחד בקרב מדינות הצפון והמתנגדים לעבדות. במקביל סירובו לתמוך בחוק שהעניק למתיישבים במערב אדמה בחינם הביא לפרישתם של מתיישבים במערב מן המפלגה הדמוקרטית ולהקמת המפלגה הרפובליקנית. לקראת הבחירות לנשיאות ב-1856 נכשל בהשגת המינוי כמועמד המפלגה לנשיאות (במינוי זכה ג'יימס ביוקנן) ולא התמודד על כהונה שנייה.

נשיאי ארצות הברית

מספר	נשיא	שנות כהונה
1	ג'ורג' וושינגטון	1789 - 1797
2	ג'ון אדמס	1797 - 1801
3	תומס ג'פרסון	1801 - 1809
4	ג'יימס מדיסון	1809 - 1816
5	ג'יימס מונרו	1816 - 1824
6	ג'ון קווינסי אדמס	1825 - 1829
7	אנדרו ג'קסון	1829 - 1837
8	מרטין ון ביורן	1836 - 1840
9	ויליאם הנרי הריסון	1841 - 1841
10	ג'ון טיילר	1841 - 1845
11	ג'יימס נוקס פולק	1845 - 1849
12	זכרי טיילור	1849 - 1850
13	מילרד פילמור	1850 - 1853
14	פרנקלין פירס	1852 - 1856
15	ג'יימס ביוקנן	1857 - 1861
16	אברהם לינקולן	1861 - 1865
17	אנדרו ג'ונסון	1865 - 1869
18	יוליסס סימפסון גרנט	1877 - 1881
19	רת'פורד ברצ'רד הייז	1877 - 1881
20	ג'יימס אברם גרפילד	1881 - 1881
21	צ'סטר אלן ארתור	1881 - 1885
22	סטפן גרובר קליוולנד	1885 - 1889
23	בנג'מין הריסון	1889 - 1893
24	סטפן גרובר קליוולנד	1893 - 1897
25	ויליאם מק'קינלי	1897 - 1901
26	תיאודור רוזוולט	1901 - 1909
27	ויליאם הווארד טאפט	1909 - 1913
28	תומס וודרו וילסון	1913 - 1921
29	וורן גמליאל הרדינג	1921 - 1923
30	ג'ון קלווין קולידג'	1923 - 1928
31	הרברט קלרק הובר	1929 - 1933
32	פרנקלין דלנו רוזוולט	1933 - 1945
33	הרי ס' טרומן	1945 - 1953
34	דווייט דייוויד אייזנהאואר	1953 - 1961
35	ג'ון פיצג'רלד קנדי	1961 - 1963
36	לינדון ביינס ג'ונסון	1963 - 1969
37	ריצ'רד מילהאוס ניקסון	1969 - 1974
38	ג'רלד רודולף פורד	1974 - 1976
39	ג'יימס ארל הבן קרטר	1977 - 1981
40	רונלד וילסון רייגן	1981 - 1988
41	ג'ורג' הרברט ווקר בוש	1989 - 1993
42	ויליאם ג'פרסון "ביל" קלינטון	1993 - 2001
43	ג'ורג' ווקר בוש הבן	2001 - 2009
44	ברק חוסיין הבן אובמה	2009 -

בתום כהונתו שב פירס לביתו בניו המפשייר (מדינה "צפונית"). ב-1857 יצא למסע באירופה, שם שהה במשך כשנתיים. עם פתיחתה של מלחמת האזרחים האמריקנית נותר מבודד מחברים ותומכים בשל עמדותיו בעד העבדות ומדינות הדרום. חיבתו לשתיית אלכוהול שהיתה קיימת כל חייו הובילה אותו לבסוף לאלכוהוליזם. ב-1866 הצליח להיגמל. שלוש שנים לאחר מכן נפטר בביתו בקונקורד, בניו המפשייר.