פדריקו פליני

אמו, בת למשפחה בורגנית קתולית עשירה, נמלטה מביתה עם אביו אחרי שמשפחתה התנגדה בכל תוקף ליחסיה עם בחיר ליבה. פדריקו פליני נולד כשקבעו בני הזוג את משכנם ברמיני, עיר קייט פרובינציאלית השוכנת לחוף הים האדריאטי. בילדותו הושפע מעשרות הקרקסים, מופעי הבידור הקל וסרטי הקולנוע שראה. בד בבד קיבל חינוך נוצרי נוקשה שהעמיד את דמות האישה כנושאת החטא והפיתוי. עניין זה לא מנע ממנו לגלות כבר בגיל צעיר עניין רב בבנות המין הנשי. סופר כי בבית הספר נתקל בנזירה שאהבה לחבקו וללטפו, ובזכרונותיו טען כי אלו היו תחושותיו המיניות הראשונות.

בהיותו בן עשר נתקל יחד עם חבריו בזונה שמנה שמכרה את גופה בתמורה לסרדינים שדגו דייגים מקומיים. פליני היה הילד שנבחר לשלם לזונה כדי לראות את מכמני גופה העירום. סאראדינה - נערת הסרדין, היה הכינוי שהעניק לה והיא השתמרה בזכרונו כסמל המיניות הראשון. הדמות של הזונה עבת הבשר אף הופיעה כעבור שנים בסרטו "שמונה וחצי" (1963).

בגיל צעיר עזב פליני לרומא, שם גר בשכונת עוני ותיאר את שלל טיפוסיה בציורים קריקטוריים ובמערכונים משעשעים שכתב לעיתונות הקומית של ראשית שנות ה-40. באותם ימים קשר את גורלו עם התיאטרון העממי האיטלקי הנודד וגם לו כתב מערכונים. אל הקולנוע הגיע באקראי, כאשר חיפש הבימאי רוברטו רוסליני מישהו שיוכל לכתוב דיאלוגים בשפת שכונות העוני הרומאיות. הדיאלוגים נועדו עבור הסרט "רומא עיר פרזות" שביים רוסוליני. מדיאלוגים עבר פליני לכתיבת תסריטים מלאים, למשחק בקולנוע ולבסוף לבימוי.

בראשית שנות ה-50 ביים בעיקר קומדיות ניאו ריאליסטיות על עולמם של שחקנים נודדים ובני המעמדות הנמוכים. את ראשית תהילתו קנה עם הסרט "לה סטראדה" (1954) - על להטוטן קרקס ואישתו העצובה, סרט שעליו גם זכה בפרס האוסקר, הראשון מבין ארבעה (ועוד אחד על מפעל חיים). בשנת 1956 עלה על המסכים "לילות כביריה", סרט על עולמה של זונה תמימה וטובת לב, שזכה גם הוא להצלחה מרובה. הגיבורים בסרטים אלו הצטיירו כרומנטיקנים שסביבתם החברתית האטומה מדכאת אותם וחוסמת את דרכם להבעה אמנותית ולמציאת האהבה.

לשיא פרסומו הגיע פליני עם סרטו "לה דולצ'ה ויטה" (1959) - תיאור חריף של התפרקות ערכים והתמוטטות אורחות החיים ברומא של אמצע המאה ה-20. הסרט גרף קופות בעולם כולו, זכה בשבחי הביקורת ושמו הפך לביטוי מקובל לתיאור דרך חיים דקדנטית. 

לאחת מיצירותיו הגדולות נחשב הסרט "שמונה וחצי"  - נסיון להעמיד זרם תודעה קולנועי על ידי תיאור חוסר יכולתו של בימאי סרטים לביים סרט, כשהסרט גוזר גזירה שווה בין חוסר יכולת אמנותית לבין זיוף והעמדת פנים בחיים הפרטיים. את תפקיד הבימאי גילם השחקן מרצ'לו מסטרויאני שהיה לכוכב המזוהה עם רבים מסרטיו של פליני. יצירה זו הפכה את פליני לאחד הבימאים המוכרים והנערצים ביותר בעולם.  

אהבתו של פליני לנשים היתה לשם דבר בחייו כמו גם ביצירתו. את אישתו, השחקנית הנודעת ג'ולייטה מסינה, הכיר לאחר שהקריאה ברדיו תסכית שאותו כתב. למחרת היום הזמין אותה לארוחה וכעבור כמה חודשים נישאו. מסינה כיכבה בכמה מהידועים שבסרטיו ("לילות כביריה", "לה סטראדה" ועוד). בזכות הופעותיה האנושיות והכובשות, כונתה "צ'פלין בחצאית" ו"האשה בעלת אלף הפרצופים". 

בני הזוג לא הצליחו להביא לעולם ילדים (מסינה ילדה כמה פעמים אך התינוקות נפטרו זמן קצר לאחר הלידה). השחקנית צוטטה פעם באומרה כי - "ילדים לא חסרים לי, פדריקו הוא הילד הגדול ביותר בעולם". הוא עצמו העיד כי אישתו היא האדם בעל ההשפעה הגדולה ביותר עליו ועל יצירתו. "נולדתי ביום שבו ראיתי את ג'ולייטה בפעם הראשונה", אמר.

בשנת 1993 הלך לעולמו. חמישה חודשים לאחר מותו, נפטרה גם ג'ולייטה אישתו. פליני, אחד מהיוצרים המבריקים ביותר בתולדות הקולנוע אמר פעם על מכלול יצירתו - "הסרטים הטובים ביותר שלי הם הסרטים שמעולם לא נעשו".

עוד מסרטיו:

"הבטלנים" (1953) - סיפורם של חמישה חברים שלא מוצאים את מקומם בפרובינציה. הם חיים על חשבון משפחותיהם, מעבירים את זמנם ברדיפה אחרי נערות ובידור וחולמים על הצלחה עתידית שטיבה אינה ברורה אפילו להם. סרט זה מסמן את ראשית התנתקותו של פליני מהשורשים הניאו-ריאליסיטיים של יצירתו. על פניו זהו סרט העשוי לפי מאפייני הניאו-ריאליזם - דמויות ראשיות מהמעמד הבינוני-נמוך המתמודדות עם תוגת החיים בעיירה קטנה. אך המבנה האפיזודיאלי, ההומור, האלמנטים האוטוביוגרפיים, ריבוי הדמויות ותחושת החגיגה המתמדת מקבלים את ביטוייהם הראשוניים ביצירה זו.

"ג'ולייטה של הרוחות" (1965) - סיפורה של אישה החיה את הדמיון כאילו היה מציאות ומתמרדת נגד רוחות רפאים של חיי נישואין יציבים לכאורה. פליני תיאר את הסרט כ"סיפור התקדמותה האיטית של אישה לקראת שחרורה ועצמאותה. (...) נראה לי כי חופש ובמיוחד חירותה של האישה, אינו ניתן במתנה אלא חייב להיכבש". הסרט נחשב כתשובה הנשית ל"שמונה וחצי", וכשם שהסרט ההוא היה ניתוח פסיכולוגי של הגבר, כאן חודר הבימאי אל דמותה של מסינה - אישתו והשחקנית הראשית שלו.

"סטיריקון" (1969) - תיאור הדקדנס של האימפריה הרומית בגרסתו המקורית של פליני לכתבי הסופר הרומאי פטרוניוס. סרט עתיד דמיון המחייה את החושניות של המאה הראשונה לספירה, טרם לידתם של מצוות הנצרות - שילוב של תיאטרון וזירה, פילוסופיה ושירה, תאוות בשרים ומאגיה. 

"הליצנים" (1970) - אף שנושאו של סרט זה (אשר הוזמן על ידי הטלוויזיה האיטלקית) הוא "ליצנים", הציר סביבו נע הסרט הוא פליני עצמו, שמהלך בתוכו ומהרהר בקול, יחד עם גיבוריו על דמותו של הליצן. הפרק הראשון של הסרט משחזר את זכרונות הילדות של פליני מן הקרקס, הן כמקום מפלט מבית הספר הקפדני אותו ניהלו הכמרים, הן כמקום של יראה מדמותם המאיימת של הליצנים הגרוטסקיים. בחלקו האמצעי מנסה פליני בסגנון כמו-תיעודי לחקור את דמותו ההיסטורית של הליצן באמצעות תחקיר המגיע אל כמה מקשישי המקצוע. חלקו האחרון של הסרט הוא טקס אשכבה לדמות הליצן, אחרי 200 שנה בשירות התרבות. סביב שלושת הפרקים האלו שב פליני לעסוק בנושאים שמעניינים אותו, בעיקר על מקומה של הפנטסיה בתוך החיים, ועל המתח שבין הנשגב למגוחך. הוא עושה שב ועושה זאת בסגנון שהפך לתו ההיכר שלו תוך שימוש בעולם הדימויים הפרטי כנקודת מוצא, וטשטוש מתמיד של קווי התפר בין המומצא לאמיתי.

"רומא" (1972) - שיטוט הזוי ברומא המושפע מזכרונות של הבימאי מהתקופה בה עבר לעבוד בעיר, וכן מאבחנותיו החדות בקשר לחיים המודרניים בכרך הגדולה. הסרט משלב סצינות כמו-תיעודיות המצולמות ברחובות העיר עצמה וסצינות מבויימות בבתי זונות, בתי קפה ובתי מגורים. הסרט רווי אמירות ציניות ביקורתיות על הבורגנות המושחתת והכנסייה המסואבת, ביקורת שמגיעה לשיאה בתצוגת אופנה מגוחכת לבגדי כמורה. פליני מעמיד לאורך הסרט כולו את עברה של העיר מול רומא העכשווית שבמירוצה לעבר קידמה מפוקפקת, רומסת את שרידי עברה המפואר.

"זכרונות" (1974) - אחד מסרטיו המשעשעים ביותר של פליני בו הוא מחבר קרעי זכרונות ומקים לתחייה את שנות ילדותו והתבגרותו בעיר הולדתו רמיני, על רקע עליית הפאשיזם באיטליה. פליני מצייר כאן פורטרט וירטואוזי של הדמויות הססגוניות והטיפוסים המוחצנים שמאכלסים את זכרונות ילדותו, המתאפיינים בוולגריות אך גם בתמימות ומצליחים להשתחרר משגרת החיים בעיר הפרובנציאלית באמצעות דמיונם וחלומותיהם. את הסרט מלווה מוסיקה שכתב המלחין האיטלקי נינו רוטה, עימו הירבה פליני לעבוד במשותף.

"והספינה שטה" (1983) - עלילת הסרט מתרחשת בתחילת המאה ה-20. אל סיפונה של הספינה 'גלוריה נ.' מגיעים נציגי המוסיקה של העולם המערבי, זמרים ומנהלי אופרות, עיתונאים, דוכסים ורוזנים, אריסטוקרטים ומנצחים, אמרגנים וטפילי אמנות אחרים. הם יוצאים למסע לאי קליאו, שם יפזרו את אפרה של זמרת האופרה אדמאה טטואה, שציוותה כך בצוואתה. את האירועים מפרש אורלנדו, עיתונאי משונה הנטפל לכל אחד מהאורחים ומציג אותו בפני המצלמה כאילו היה כתב טלוויזיה. הסרט כולו מלווה בהתרחשויות משונות פרי דמיונו הפורה של פליני.

הערך נכתב באדיבות סינמטק תל אביב.