פסח

תחריט משנת 1850 המתאר משפחה יהודית ישובה סביב השולחן בחג הפסח (מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל)

פסח הינו שמו של הזבח (הקרבת קורבן) שהוא זכר ליציאת מצרים וחג בן שבעה ימים שנקרא על שמו של הזבח. את הזבח הקריבו בחודש ניסן; החג מתחיל בט"ו בניסן ונחוג עד כ"א לחודש זה (מחוץ לארץ ישראל - עד כ"ב בניסן). במקרא מכונה חג הפסח "חג המצות" (שמות כג, טו ועוד), על שום המצות שאוכלים במשך שבעת ימי החג במקום חמץ, האסור באכילה בפסח. שמותיו האחרים במסורת היהודית הם "חג האביב", על שם העונה שבה הוא חל, ו"חג החירות".

מקור השם "פסח" מובא בספר שמות פרק יב, פסוק כז: "זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים [במכת בכורות] ואת בתינו הציל". דם הזבח שנמרח על פתח הבית סימן את בתי היהודים ומנע את הפגיעה בבניהם הבכורים.

חג הפסח. לזכר יציאת מצרים. איור משנת 1754 המתאר את בני ישראל יוצאים ממצרים עם צאנם ורכושם  (מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל)

 
היום הראשון והשביעי של חג הפסח הם "ימים טובים" (חג מן החגים הנזכרים בתורה), והימים שבאמצע הם ימי חול המועד. הלכות זבח הפסח והחג מובאות במשנה ובגמרא במסכת פסחים . זבח הפסח, כבש או עז, היה מוקרב בבית המקדש בשעות אחר הצהרים, ונאכל בלילה. מי שלא היה יכול להקריבו בשל טומאה או ריחוק מהמקדש, הקריבו חודש אחר-כך, בפסח שני.

הפסח הראשון ("פסח מצרים") הוקרב בליל היציאה ממצרים, וחלו עליו דינים שונים מאשר ב"פסח דורות" (שמות פרק יב). כיום אין מקריבים את הזבח, אך מעשים רבים שנעשים בליל הסדר (ליל הט"ו בניסן) הם זכר לקורבן הפסח ולקורבן החגיגה שהיו מקריבים בלילה זה בבית המקדש. בני עדת השומרונים עדיין נוהגים לזבוח את הפסח בטקס חגיגי שנערך מדי שנה בהר גריזים, ביום שחל בו פסח לפי חשבונם.

האשכנזים נוהגים לא לאכול קטניות לסוגיהן (אפונה, חומוס, תירס, אורז וכיו"ב). מקור הנוהג ככל הנראה בימי הביניים, לאחר שהתעורר חשש כי גרעיני חיטה התערבבו בקטניות בשלב כלשהו של האסיף, החלוקה, והייצור. אף שחשש כזה אינו קיים בחקלאות המודרנית, הגזירה על האיסור לא בוטלה והוא נותר תקף. בעדות המזרח לא נקבע מעולם איסור דומה, ובהתאם, אין בהן איסור על אכילת קטניות בפסח.

"התפילות בפסח הן התפילות של שלושת הרגלים, שפסח הוא אחד מהם. בארץ ישראל נוהגים לומר הלל בבית הכנסת גם בליל פסח, ולא רק בבוקר, כנהוג בימי מועד אחרים. מהיום השני של החג אומרים רק "חצי הלל". ביום הראשון של הפסח מתפללים תפילת טל (שמסמלת את תום עונת הגשמים והתפילות לבואם, ואת ראשית עונת התפילה על הופעת הטל). בשבת חול המועד קוראים, נוסף על קריאת התורה וההפטרה, את מגילת שיר השירים.

במחקר רווחת הסברה שחג הפסח היה בראשיתו חג חקלאי (בדומה לחגים נוספים), ושרק מאוחר יותר הוענקה לו המשמעות המרכזית כמועד זיכרון לאירועי יציאת מצרים. החג נחוג בתחילה כחג הטבע, חג תחילת השנה של העברים, ומקורו האפשרי הוא בתקופת בה היו בני ישראל רועים נודדים במדבר. חודש פתיחת האביב, שהיה עונת ההמלטה של הצאן, סימן את ראשיתה של תקופה חדשה בחברה זו, ובליל י"ד בניסן, בו הירח מלא, חגגו הרועים את האירוע בהקרבת שה או גדי מן העדר. זאת מתוך אמונה כי ההקרבה תגן מפני מגפות ואסונות אחרים, ותביא לגידול בכמות הצאן בשנה הקרובה. הפולחן הקדום היה מלווה בכללים מדוקדקים, ובהם אכילת הזבח בחיפזון, חובת אכילת הזבח כולו עד הבוקר, והזאת דם הזבח על פתח האוהלים (כללים אלה עיצבו בשלב מאוחר יותר חלק מסיפור פסח מצרים).

לאחר שרבים מבני ישראל נטשו את דרך המרעה והנדודים והפכו עובדי אדמה זכתה תקופת האביב לצביון חדש, ובהתאם נחוגה העונה באופן שונה. בני ישראל ציינו בתקופה זו את פתיחת עונת קציר השעורים (עונה זו נמשכה 7 שבועות, וחלקה השני הוקדש לקציר החיטים שבגינו נקרא חג השבועות גם חג הקציר), ובמסגרת החג שרפו את השאור מן העונה הקודמת ואכלו מצות. רמז לקיומו הקדום של חג הפסח מצוי גם במקרא, בבקשת משה לפרעה להתיר לבני ישראל לצאת למדבר על מנת לזבוח לאלוהיו. "ויאמרו אלהי העברים נקרא עלינו נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו פן יפגענו בדבר או בחרב" (שמות, ד, ג). בשלב מאוחר בהרבה, כשבני ישראל ישבו ושלטו בשטחי ארץ ישראל, התפתחה המסורת על התרחשותם של אירועי יציאת מצרים בחודש האביב. עונה זו, שהפריחה בה יכולה לשמש כסמל לחירות, התאימה לסיפור. מעתה ואילך הפך המאורע הגדול של יציאת מצרים, שסיפורו עבר מדור לדור, לעיקרו של החג בתפיסת האומה.

בערב הראשון של פסח נערך ליל הסדר, שלכבודו נוהגים בני המשפחה להתקבץ, לומר את ההגדה של פסח, ולקיים את מצוות "והגדת לבנך" - סיפור יציאת מצרים. במסגרת הסדר מקיימים גם את המצווה של אכילת מצה ומרור ושל שתיית ארבע כוסות יין. במרכז השולחן ניצבת ה"כוס של אליהו". ישנה מחלוקת (המסתיימת ב"תיקו" - תשבי יתרץ קושיות ובעיות) האם צריך לשתות ארבע או חמש כוסות, ואליהו (התשבי) אמור להגיע אל שולחן הסדר, ולהכריע בנושא.

שולחן ליל הסדר (צילום: זיו קורן, לע"מ)

קערת ליל הסדר מונחת לפני עורך הסדר - עפ"י רוב אבי המשפחה - ועליה 3 מצות, "זרוע" (עצם עם בשר, זכר לזבח הפסח), ביצה (זכר לקורבן החגיגה), מרור, חרוסת, חזרת וכרפס. על השולחן מונחים גם מי מלח, לטבילת הכרפס, זכר לדמעות בני ישראל בזמן השעבוד במצרים. בסוף הסעודה אוכלים את האפיקומן, סמל לאכילת זבח הפסח שאי אפשר לקיימו כל עוד בית המקדש חרב. סדר הדברים המלא ערוך בהגדה.

קערת ליל הסדר (צילום: סי די בנק)

לעמוד פרויקט - לחצו כאן.

פסח - פסח הוא אחד החגים הכי כיפיים שיש: כל המשפחה יושבת ביחד לארוחת ערב, שרים שירים, אוכלים המון אוכל טעים, וכמובן מנסים לגנוב את האפיקומן ולקבל מתנות שוות תמורתו. אבל יש משהו מאד מוזר בארוחת החג הזו - אין בה בכלל לחם! ואסור שיהיה לחם בבית! ועוד משהו מוזר - יש כל כך הרבה דיבורים עד שאפשר להתחיל לאכול... כתבה לילדים מתוך "מזֶה?"

לכתבה המלאה - לחצו כאן