פשיזם

שורשיו החברתיים  של הפשיזם נעוצים במשבר הכלכלי והרוחני שפקד את אירופה בעקבות מלחמת העולם הראשונה. יסודות המשטרים הישנים התמוטטו כליל, תנועה מהפכנית חדשה - הקומוניסטית - איימה על מה שנותר מהסדר החברתי, והשקפת העולם הדמוקרטית נראתה חסרת אונים למול הבעיות הקשות שניצבו בפני כל מדינה ומדינה.

המכנה המשותף לתנועות השונות שצמחו באירופה ונקראו (לא תמיד בפי חבריהן) פשיסטיות, היה השאיפה למדינה סמכותית, ממושטרת וממושמעת, בראשותו של מנהיג יחיד שכל מוסדות השלטון מרוכזים בידיו. המדינה היתה רעיונו המרכזי של הפשיזם, שהפרט ורצונו משועבדים לו לחלוטין. מדינות זרות נתפסו כאויבות שיש להילחם בהן כמידת האפשר, אם נתפסו כמסַכנות את שלום האומה וטובתה.

בניגוד לתנועות ימין מסורתיות, הפשיזם לא היה אליטיסטי, אלא ביקש להתבסס כתנועת המונים פופוליסטית. הואיל והפסיכולוגיה של ההמון מלמדת כי קל יותר להסית נגד מאשר לגייס תמיכה בעד דבר-מה, אין פלא שהתנועות הפשיסטיות הגדירו את אויבי העם כמעט קודם לכל דבר אחר. אויבים אלה היו הקומוניזם, הליברליזם הדמוקרטי, ובמקרים רבים גם הקפיטליזם (יש לזכור כי הפשיזם צמח בימי השפל הכלכלי הגדול, שציין את התמוטטות הקפיטליזם הבלתי-מרוסן). בארצות רבות (אך לא בכולן) היתה בפשיזם נימה גזענית מובהקת, ששיאה באנטישמיות הנאצית.

יחס הפשיזם אל הדת לא היה אחיד - הנאציונל-סוציאליזם בגרמניה גילה, ככלל, עויינות לדת הממאורגנת, בעוד תנועות פשיסטיות אחרות ניסו לצבור תמיכה באמצעות חבירה לכנסיות הלאומיות המקומיות.

קשה יותר להגדיר את הרעיונות שהפשיזם ביקש לקדם, מעבר להשגת מדינה סמכותית. היה בו סממן מיליטריסטי ברור, כהשלכה של הרעיון הלאומני: למדינה חזקה צריך להיות צבא חזק. כיוון שכך שמו הפשיסטים בכל אתר ואתר דגש חזק בהיבטיו החיצוניים של המיליטריזם: מדים, סמלים, מפגנים ותהלוכות, הצדעה ייחודית וכו'. הכוחנות היתה איפוא סימן היכר נוסף של הפשיזם: יריבים ומתנגדים נרדפו עד חורמה, התעמולה היתה דורסנית, החוק היה רצונו של מנהיג האומה.

לעומת זאת, לא היתה מעולם אידיאולוגיה או מדיניות כלכלית שאפשר לתארה כפשיסטית. הגם שההסתה נגד הקפיטליזם היתה המנוף שהביא מפלגות פשיסטיות לא-מעטות לשלטון, אחרי עלייתן כרתו כולן ברית עם הקפיטליסטים הגדולים בארצותיהן, וניהלו מדיניות מעורבת של ריכוזיות ויוזמה פרטית זו לצד זו.

באיטליה, בייחוד, היה לאידיאולוגיה הפשיסטית ביטוי חזק באמנות, בספרות ובשירה; גבריאלה ד'אנונציו נתפס כמשורר הפשיזם. רוח הפשיזם היתה מודרניסטית ופוטוריסטית, אם כי סממנים אלה התמוססו בהדרגה אחרי עליית התנועה לשלטון (כשם שנמוגה איבתה לקפיטליזם).

מלחמת העולם השנייה הסתיימה בתבוסתו המוחצת של הפשיזם, ורבים שרחשו אהדה לרעיונותיו מיהרו להתנער מהם. במשך שנים רבות שימשה המלה "פשיסט" כינוי גנאי כוללני, בייחוד בפי הקומוניסטים. אולם כעבור שנות דור ויותר החלו צצות שוב באירופה תנועות ניאו-פשיסטיות. לא כולן מגדירות את עצמן ככאלה, אבל כוחן הולך וגובר בהדרגה במדינות לא מעטות. מחמת הקושי בהגדרת ה"פשיזם" עצמו, קשה להגדיר את ה"ניאו-פשיזם", אך בצרפת, בגרמניה, באוסטריה ואף במדינות ברה"מ לשעבר פועלות כיום מפלגות, חלקן גדולות למדי, שניכרים בהן רבים מסממני הפשיזם שמלפני מלה"ע השנייה.