פתח

הפתח נוסד בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20, בקרב פעילים בארגון הסטודנטים הפלסטינים בקהיר, בהנהגת יאסר ערפאת. בין מייסדיו נהוגים למנות את: צלאח ח'לף (אבו-איאד), חליל אל וזיר (אבו-ג'יהאד), פארוק קדומי (אבו-לוטוף) וחאלד אל-חסן (אבו-סעיד). בשלב מאוחר יותר הצטרפו חברים נוספים, הבולטים בהם היו מחמוד עבאס (אבו מאזן), כמאל עדוואן ויוסף אל-נג'אר.  מראשית הקמתו דגל הפתח בפתיחת מאבק פלסטיני אלים נגד מדינת ישראל.

לאחר שגיבשו אנשיו בסיס תמיכה רחב בקרב הפליטים הפלסטינים (ובהמשך גם בקרב שלטונות מדינות ערב) החל הפתח בביצוע פעולות טרור בשטח ישראל. ב-1 בינואר 1965 יצאו אנשיו לפעולה ראשונה שנועדה לפגוע בתעלת המוביל הארצי (הפעולה נכשלה). יום הפעולה נקבע כיום יסודו הרשמי של הארגון.

מצעד ראווה של חברי ארגון פתח בעזה (צילום: רויטרס)

בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים הגביר הארגון את כוחו הפוליטי והצבאי והפך את ממלכת ירדן למרכז פעילותו. באותן שנים, התרכז הארגון בחדירה לשטח ישראל דרך הגבול הירדני. פעילי הארגון חדרו על מנת לארגן תאי טרור בערי הגדה המערבית ועל מנת לבצע פעולות טרור נגד מטרות ישראליות.  בנוסף הקים פתח סניפים בכמה מדינות ברחבי העולם.

ב-21 במרס 1968, תקף צה"ל עם כוחות שיריון, חי"ר וחיל אוויר את בסיס הארגון בירדן. במבצע שנקרא "פעולת כראמה", על שם העיירה שסביבה התרכזה הלחימה, הצליח הפתח להרוג 28 חיילים ישראלים ולשמור על נוכחותו ועוצמתו בירדן.

עד מהרה הצליח הפתח להפוך את אזור הגדה המערבית לשטח בו שררה מלחמה מוגבלת בינו לבין צה"ל. בישראל העניקו לאזור באותן שנים את הכינוי "ארץ המרדפים", בשל המרדפים שערך צה"ל בעקבות לוחמי פתח שחדרו לשטח המדינה. במהלך אותם מרדפים הצליח הפתח לפגוע לא פעם בחיילים ובקצינים ישראלים. ב-22 בנובמבר 1968, לקח הארגון אחריות על פיצוץ מכונית תופת בשוק מחנה יהודה בירושלים, בפיצוץ נהרגו 12 אזרחים ישראלים.

במקביל, החל הפתח להשקיע משאבים בפעולות טרור אוירי. ב-6 בספטמבר 1970 חטפו אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין 4 מטוסי נוסעים והנחיתו שניים מהם בנמל תעופה ירדני. הלחץ הבינלאומי על מלך ירדן, לצד האיום שהיווה הארגונים הפלסטינים ליציבות שלטונו, הובילו לעימות צבאי בין המלך חוסיין לפתח. באירועי "ספטמבר השחור" חיסל הצבא הירדני את בסיסי פתח בירדן וגרם לנדידה של הארגון לסוריה ודרכה ללבנון.

בלבנון, התבסס הפתח במדינה, בנצלו את הפיצול האתני ואת מלחמת האזרחים שפרצה ב-1975. לוחמי הפתח החלו לחדור לישראל דרך גבולה הצפוני ולבצע פיגועים נגד מטרות ישראליות. פעילות הארגון בלבנון הובילה לשני מבצעים של צה"ל בלבנון. ב-15 במרס יצא לדרך מבצע ליטני, אשר בסיומו הוקם צבא דרום לבנון, צבא נוצרי בתמיכת ישראל. ב-6 ביוני 1982, בעקבות ניסיון ההתנקשות בחייו של שגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב, יצא צה"ל למבצע שלום הגליל שהפך למלחמה כוללת - מלחמת לבנון הראשונה. במהלך המבצע נאלצה הנהגת פתח לעזוב את ביירות והתבססה מחדש בטוניסיה. 

כבר במהלך שנות ה-60 הפך הפתח לארגון הפלסטיני החזק והעשיר ביותר ואנשיו השתלטו למעשה על הנהגת אש"ף. בפברואר 1969 התמנה יאסר ערפאת ליו"ר אש"ף ומנהיגו הרשמי של המאבק הפלסטיני. מאותה העת הפך הפתח לזרם המרכזי והמשפיע באש"ף עד לכדי זהות בין שני הארגונים. ב-1983 נתפלג הארגון: מורדים בהנהגת אבו מוסא ואחרים התקוממו נגד ערפאת והקו ה"מתון" מדי של מדיניותו, בעידודה של סוריה, והתנהלה מלחמה עקובה מדם בין הזרמים השונים בארגון. עד ל-1990 שב ערפאת לשלוט בפתח ובאש"ף כאחד.

באופן רשמי זנח הארגון את דרך העימות האלים עם ישראל עם החתימה על הסכמי אוסלו. עם זאת בשנים לאחר מכן המשיכו ארגונים שונים הפועלים במסגרת הפתח לבצע פעולות טרור כנגד ישראל. עם פתיחת אנתיפאדת אל אקצא הפתח וזרועות צבאיות המשויכות לו (גדודי חללי אל אקצא ועוד) להשתתף באופן פעיל ומוצהר בפעילות הטרור נגד ישראל. 

עד לשנת 2005 נחשב הפתח לכוח הפוליטי המוביל בקרב תושבי שטחי יהודה שומרון ורצועת עזה ואנשי איישו את מרבית תפקידי המפתח ברשות הפלסטינית. עם זאת החל משנות ה-90 נאלץ הארגון להתמודד עם כוחה העולה של תנועת חמאס (במיוחד ברצועת עזה). ב-2005 נרשמו מספר עדויות להיפוך יחסי הכוחות בין חמאס לפתח, דוגמת הישגיה המרשימים של תנועת החמאס בבחירות לרשויות המקומיות.  

אימון בנשק במחנה קיץ צבאי של ארגון הפתח (צילום: איי פי)

בינואר 2006 התמודדו שתי התנועות בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית (הגוף המחוקק ברשות הפלסטינית). במהלך מערכת הבחירות הגיע לשיאו העימות בין ההנהגה הותיקה בתנועה (דוגמת אבו מאזן ואבו עלא) לנציגי הדור הצעיר יותר (דוגמת ג'יבריל רג'וב ומוחמד דחלאן), ובגינו התפצלה התנועה לשתי רשימות נפרדות. לאחר מו"מ בין הצדדים התמודד הפתח לבסוף ברשימה אחת בראשות מרואן ברגותי (המרצה עונש מאסר עולם בכלא בישראל).

הבחירות למועצה הסתיימו בניצחון מפתיע וחסר תקדים של רשימת החמאס (בראשות איסמעיל הנייה) - מתוך 132 המושבים במועצה זכתה תנועת חמאס ב-76 מושבים מול 43 מושבים בלבד של פתח (ביתר המושבים זכו מתמודדי הרשימות הקטנות). ניצחונו של החמאס סימן את הפיכתו לכוח הפוליטי המוביל בקרב התושבים הפלסטינאים בשטחי יהודה שומרון ורצועת עזה.

לאחר נצחון החמאס בבחירות והשבעת ממשלת חמאס, החלה תנועת פתח במאבק לשימור מעמדה בהנהגה הפלסטינית. המאבק נוהל הן במהלכים פוליטיים והן בהתנגשויות אלימות בין חברי התנועה לחברי החמאס (שהגיעו לכדי הרג הדדי). העימות בין שתי התנועות שיבש את פעולת הרשות הפלסטינית והממשלה, במיוחד כאשר נלווה אליו חרם בינלאומי שהטילו מרבית מדינות העולם המערבי על ממשלת החמאס. 

על מנת להביא לסיום החרם הבינלאומי וליישוב הסכסוך בין שתי התנועות, החל (במהלך 2006) מו"מ ביניהן להקמת ממשלת אחדות. המו"מ נמשך מספר חודשים וכלל משברים ועימותים רבים, אך לבסוף בחסות ערב הסעודית נפגשו מנהיגי שני הצדדים בעיר מכה והגיעו להסכמה ("הסכם מכה"). במרס 2007 זכתה ממשלת האחדות חמאס-פתח (עדיין בראשות הנייה) לאמון המועצה המחוקקת הפלסטינית והחלה בכהונתה. 

מחמוד עבאס (אבו מאזן) ממייסדי התנועה ויו"ר הרשות הפלסטינית (צילום: רויטרס)

ב-14 ביוני 2007, פתח החמאס במתקפה על הפתח ברצעות עזה. החמאס סגר משרדים של בכירי הפתח ועצר את פעיליו. התנגדות כוחות הפתח למתקפה הנרחבת היתה חלושה, ותוך זמן קצר השיג החמאס שליטה מלאה בכל שטחי הרצועה.  

בעקבות המהלך הודיע אבו מאזן, נשיא הרשות הפלסטינית על פירוק ממשלת האחדות חמאס-פתח והקמת ממשלת חירום בראשות סלאם פיאד (אשר אינו חבר מפלגת פתח). מנגד הודיע החמאס כי הממשלה, בראשות איסמעיל הנייה תמשיך לפעול כסדרה. מאותה עת הפכו רצועת עזה והגדה המערבית לשתי ישויות פוליטיות נפרדות כמעט לחלוטין. בתחומי הגדה המערבית תנועת פתח היא הגורם הפוליטי הדומיננטי ואנשיה מבצעים מעת לעת (במסגרת פעולות הרשות הפלסטינית) פעולות לדיכוי מעמדה של תנועת חמאס.