צ'ד

צ'ד - דיוקן

שם רשמי	Republique du Tchad - Jumhuriyat Tshad
שטח	1,284,000 קמ"ר (מקום 22 בעולם)
אוכלוסייה	9,944,201 (מקום 81 בעולם)
שיעור גידול אוכלוסין	2.93%
תושבים	בערך 200 קבוצות אתניות. בצפון: ערבים, גוֹרַנים, זַגָווה ועוד; בדרום: סַרָה, מוּנדַנג, מוּסֵיי ועוד
שפה רשמית	צרפתית, ערבית
דתות	מוסלמים 51% (בעיקר בדרום), נוצרים 35% (בעיקר בצפון), מאמינים ברוחות 7%
בירה	נג'מנה
ממשל	רפובליקה
ראש מדינה נוכחי	הנשיא ליוטננט-ג'נרל אידריס דֶבִּי אִיטְנוֹ
עצמאית מאז	11 באוגוסט 1960 (מצרפת)
אוכלוסייה מתחת לקו העוני	80%
תמ"ג לנפש	1,500 דולר (מקום 197 בעולם)
שיעור אבטלה	אין נתונים
ענפי כלכלה מרכזיים	כותנה, סורגום, דוחן, בוטנים, אורז, תפוחי-אדמה, מַניוֹק (טפיוקה), בקר, צאן, גמלים; נפט, טקסטיל (מכותנה), אריזת בשר, מִבשלות בירה, נתרן פחמתי, סבון, סיגריות, חומרי בנייה
מטבע	פרנק אפריקאי
ידיעת קרוא וכתוב	47.5%
תוחלת חיים	נשים - 49.21; גברים - 45.88 (מקום 206 בעולם)

(הטבלה עודכנה לאחרונה באוקטובר 2006)

חלקה הצפוני של צ'ד נמצא במדבר סהרה, ויורדים בו גשמים מעטים ביותר. בסמוך לגבולה עם לוב ועם ניז'ר מתנשא אחד הרכסים הגבוהים של מדבר זה - גוש הרי טיבסטי (שיאם - 3,265 מ'). דרומה משם, במרכז המדינה, משתרעים מישורים צחיחים למחצה, המאפשרים מרעה דל. בדרום המדינה האקלים הוא טרופי למחצה והגשמים רבים יחסית (1,000-500 מ"מ), בעיקר בקיץ. חלק גדול מהשטח מכוסה סוונה ויערות גשם. במערבו של איזור זה, במפגש הגבולות עם קמרון, ניגריה וניז'ר, משתרע אגם צ'ד, שהוא מקור המים הטריים היחיד במדינה, ואליו נשפכים שני נהרות החוצים את דרום מערב המדינה: שרי (Chari) ולוגונה (Logone).

פילים בפארק הלאומי זקומה (צילום: אימג'בנק / GettyImages)

צ'ד סובלת מתדירות גבוהה של שנות בצורת. לאחר הבצורת החריפה של 1984, ירד מפלס המים של אגם צ'ד כך שניתן היה לחצותו ברגל. בשל שימוש גובר במים ע"י האדם הצטמק גודל האגם בכ-85% בתקופה של 30 שנה בלבד.

רוב תושביה מתפרנסים מחקלאות דלה ופרימיטיבית: גידול כותנה ואגוזי אדמה, (המהווים כ-60% מהיצוא); דוחן, תירס ואורז, לצריכה עצמית; גידול בקר בדרום המדינה, וצאן וגמלים במרכז ובצפון. התעשייה במדינה מועטה ומתרכזת בטקסטיל ומזון.

במדינה אין כמעט מחצבים, אך בשנים האחרונות התגלו מקורות נפט ומרבצי אורניום שאינם מנוצלים עדיין. בסוף שנות ה-90 החלו עבודות תשתית להפקת הנפט, שצפוי להפוך בעתיד הקרוב לענף היצוא המרכזי של המדינה ולסייע בצמיחת הכלכלה.

בשנות בצורת נאלצת צ'ד להישען על סיוע כלכלי של מדינות זרות.

רוב תושבי צ'ד מתפרנסים מחקלאות דלה ופרימיטיבית (צילום: mct)

במאות ה 9 עד ה-13 התקיימה בצ'ד ממלכת קאנם, ששכנה על עורקי המסחר של מדבר הסהרה. תושביה התאסלמו במאה ה-11. במאה ה-16 שלטו בצ'ד 3 ממלכות, וואדי, בגרימי וברנו, אשר נלחמו על השליטה באיזור. בסוף המאה ה-19 נכבשו הממלכות על ידי רבא אל-זובאיר מסודן. ב-1823 הגיעו האירופים הראשונים לאגם צ'ד. מאוחר יותר חדרו הצרפתים לפנים המדינה, וב-1910 הייתה צ'ד לחלק ממושבת "אפריקה הצרפתית המשוונית", שהיתה תחת שלטון צבאי. ב-1958 קיבלה צ'ד אוטונומיה במסגרת הקהילייה הצרפתית וב-1960 קיבלה עצמאות מלאה.

לנשיא התמנה נגרטה (במקור פרנסואה) טומבלבי (Ngarta Tombalbaye). טומבלבי והאליטה השלטת יצאו משבטי הדרום (הגדול בהם הוא שבט הסרה) שרובם נוצרים, כאשר בצפון ובמרכז המדינה שוכנים שבטים מוסלמים. ב-1966, בעקבות העוינות המסורתית בין תושבי הצפון המוסלמי לדרום הנוצרי והחמרה במצב הכלכלי, פרץ מרד של שבטי הצפון, שנתמכו על-ידי לוב. צבא צרפת תמך בממשלה המרכזית שהצליחה ב-1973 להכניע את המורדים, אולם כיבוש שטחים בצפון המדינה על-ידי לוב ואספקה נדיבה של נשק איפשרו למורדים ("החזית הלאומית לשחרור צ'ד", FROLINAT) להמשיך בלחימה.

ב-1975 נרצח טומבלבי וב-1979 תפס את השלטון גוקוני אודאי (Goukouni Oueddei) חבר ב-FROLINAT, שסיים את שלטון שבטי הדרום בצ'ד. ב-1982 הודח אודאי ע"י היסנה הברה (Hissene Habre), אך המשיך לשלוט בעזרת לוב בחלקה הצפוני של המדינה. ב-1986 הצליחה הממשלה המרכזית בסיוע ארה"ב וצרפת להכניע את אודאי ודחקה את לוב מרוב השטחים שכבשה (ב-1994 נחתם הסכם עם לוב שהחזיר לשטחה של צ'ד את חבל אאוזו העשיר במחצבים, בעיקר אורניום). ב-1990 עלה לשלטון לאחר הפיכה אידריס דבי (Idriss Deby) שפעל לכינון בחירות דמוקרטיות, אולם בשל מלחמת גרילה בין פלגים שונים נדחו הבחירות מספר פעמים. דבי נבחר לנשיא בבחירות שנערכו ב-1996 וב-2001, בחירות שאמינותם הוטלה בספק ע"י משקיפים זרים.

מורדים חמושים (צילום: איי פי)

ב-1998 פרץ מרד נוסף של מספר שבטים בצפון. הסכם שלום שברירי שנחתם בין הממשלה למורדים ב-2002 הביא להשתלבותם במוסדות השלטון השונים. למרות התפתחותם של תהליכים דמוקרטיים מסויימים בסוף שנות ה-90, שבטי הדרום כמעט ואינם מכהנים במשרות שלטוניות.