יצחק צוקרמן

נולד בווילנה שבליטא למשפחה מסורתית. מגיל צעיר היה ציוני והתעניין בספרות עברית ויידיש. למד בגימנסיה העברית בעיר, ומשסיים את לימודיו הצטרף לתנועת הנוער הציונית "החלוץ הצעיר" (תנועת הנוער של החלוץ). בשנת 1936 עבר לורשה במסגרת מרכז החלוץ, וב- 1938 מונה לאחד משני המזכירים הכללים של תנועת הנוער המאוחדת "דרור החלוץ".

עם תחילת מלחמת העולם השנייה הפך צוקרמן לאחד ממנהיגי המחתרת נגד הנאצים בוורשה ובפולין כולה. הוא קשר קשרים מחוץ לגטו ורשה, ארגן כנסים חשאיים בגטאות שנמצאו תחת הכיבוש הגרמני, הכשיר לוחמים ופיקח על התארגנויות הסניפים והתאים של תנועתו בערי השדה, כל זאת בתנאים מחתרתיים ותוך סיכון רב. בעת ההיא הכיר את צביה לובטקין, שהפכה מאוחר יותר לרעייתו ולשותפתו במאבק בנאצים.

צוקרמן נמנה עם מפקדיו של אי"ל (ארגון יהודי לוחם; Z.O.B) שהוקם בגטו ורשה ב-1942. ימים ספורים לפני תחילת המרד, קיבל פקודה מאנילביץ להישאר בצד הארי של ורשה, ומשם לרכז את רכישתם של אמצעי הלחימה והעברתם לתוך הגטו. לאחר מותו של אנילביץ', החליפו צוקרמן בתפקידו. הוא הצליח לחדור אל הגטו דרך צינורות הביוב ואירגן את בריחתם של אחרוני הלוחמים. את שארית המלחמה העביר בהיחבא, וסייע ליהודים כמיטב יכולתו. בעת המרד הפולני נגד הגרמנים, בחודשים אוגוסט-ספטמבר 1944, פיקד על היחידות היהודיות שנלחמו יחד עם הפולנים נגד הגרמנים.

עם תום המלחמה, היה צוקרמן בין פעילי המוסד לעלייה ב' שעסק בהברחת יהודים לארץ ישראל במסגרת מבצעי ההעפלה.

ב-1946 עלה צוקרמן ארצה ונמנה עם מייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות. יחד עם רעייתו פעל רבות למען ניצולי שואה ולזכרם של היהודים שנספו בשואה, ובין היתר ניהל את מוזיאון השואה והגבורה שהוקם בקיבוץ. בשנת 1961 העיד מטעם התביעה במשפט אייכמן. הוא פרסם מאמרים וספרים רבים בנושא השואה; נפטר מהתקף לב בעת כנס ניצולי שואה שנערך בירושלים בשנת 1981.

נכדתו של צוקרמן היתה ב-2001 לטייסת הקרב הראשונה בצה"ל.