ציונות

זו באה לכלל ביטוי, בין היתר, בספרים כמו "רומא וירושלים" מאת משה הס, "אוטואמנציפציה" מאת יהודה לייב פינסקר, ו"מדינת היהודים" מאת בנימין זאב הרצל. במרכזים יהודיים שונים באירופה קמו תנועות של חובבי ציון, וב-1882 החלה העלייה הראשונה, היא עליית ביל"ו, שאנשיה באו ארצה "לבנות ולהיבנות בה".

המפנה הגדול חל ב-1897, עם כינוס הקונגרס הציוני הראשון, ביוזמת הרצל. הקונגרס שהניח את יסודותיה של התנועה הציונית כארגון עולמי כלל-יהודי, ואישר את "תוכנית באזל", המצע למסגרת האופרטיבית של התנועה החדשה. בקונגרס הוקמה ההסתדרות הציונית העולמית, המנהלת את ענייני התנועה הציונית מאז ועד היום.

בראשיתה, בימי הרצל, היתה הציונות בעיקרה מדינית ודיפלומטית. הרצל השקיע מאמצים רבים להשגת צ'רטר על א"י מידי הטורקים, ולאחר שהדבר לא עלה בידו, ניסה לקבל זכיונות למקומות אחרים (אוגנדה, חצי האי סיני ועוד). אך לאחר מותו עלה כוחם של מצדדי הציונות המעשית, שדגלו בעבודה שיטתית, אם גם איטית, לבניית יישוב יהודי בא"י. עם הזמן התחזקה הציונות הסינתטית, שביקשה להתקדם לקראת מדינה או בית לאומי בא"י בשתי הדרכים כאחת: מעשית ומדינית.

ההצעות העיקריות להתיישבות יהודית במקומות שונים בעולם - לפירוט לחצו על המפה (תרשים: אינפוגרפיקה, ידיעות אחרונות)

ב-1917 השיגה התנועה הציונית את הישגה הגדול ביותר עד אז - הצהרת בלפור. בראש התנועה התייצב חיים ויצמן, שכיוון את צעדיה ב-30 השנה הבאות. בשנות המנדט הבריטי התרכזה התנועה הציונית בהקמת הבית הלאומי בא"י - תחילה בשיתוף עם הבריטים, ואח"כ בעימות הולך וגובר עמם. מאבקים היו לתנועה הציונית גם בגולה, בראש וראשונה במזרח אירופה, עם יריבים מהשמאל (ה"בונד") ומהימין (התנועה הרוויזיוניסטית, שפרשה מההסתדרות הציונית העולמית בשנות ה-30), ועם החוגים הדתיים הקיצוניים.

בנימין זאב הרצל בקונגרס הציוני הראשון, 1897 (צילום: לע"מ)

בתוך התנועה התגבשו עם הזמן ארבעה זרמים פוליטיים עיקריים: מפלגות הפועלים, הציונות הדתית, המרכז והימין המתון (ציונים כלליים), והימין המיליטנטי (הרוויזיוניסטים, שחזרו למסגרת התנועה אחרי מלה"ע ה-2).

ב-1942 אימצה ההסתדרות הציונית העולמית את "תוכנית בילטמור", שקראה לראשונה להקמת מדינה יהודית ריבונית ועצמאית בא"י. אחרי מלחמת העולם, משהחליטה בריטניה להחזיר את המנדט על א"י לאו"ם, החלה התנועה הציונית בפעילות דיפלומטית נמרצת למען החלטת או"ם שתכיר בזכות העם היהודי למדינה בא"י. בכ"ט בנובמבר 1947 קיבלה העצרת הכללית את החלטת החלוקה, שמשמעה היה הקמת מדינה יהודית בחלק משטחה של א"י המערבית. הגם שלא היתה זו הגשמה מלאה של מטרות הציונות, היתה זו הכרה בינלאומית רשמית בזכות העם היהודי למדינה.

עם קום המדינה נחלש מעמדה של התנועה הציונית והועלו ספקות באשר לצורך בהמשך קיומה. עם זאת, התנועה ממשיכה לפעול כיום ברחבי העולם היהודי, והוויכוח הישן, שהתעורר עוד בתחילת המאה ה-20, אם על הציונות להדגיש אך ורק את העלייה לא"י ואת הפעולה בה, או עליה לחייב גם את "עבודת ההווה" בגולה (כגון חינוך ותרבות) - הוכרע למעשה: ישראל היא המרכז והשאיפה, אך הפעולה העיקרית של התנועה נעשית בגולה.

לציר הזמן - לחצו כאן