צלאח אד-דין

נולד בעיר תיכרית בעירק למשפחת לוחמים ממוצא כורדי. בצעירותו ישב בחצר השליט מחמוד נור אד-דין ומילא תפקיד בכיר בכוח שנשלח על ידו להילחם בצלבנים שניסו לפלוש מממלכתם בארץ ישראל למצרים.

צלאח אד-דין (מימין) נלחם בריצ'רד לב הארי במהלך מסעות הצלב. ציור על אריח מהמאה ה-13 (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

ב-1169 נעשה וזיר במצרים הפאטימית, ומפקד הכוחות הסוריים בה. ב-1171 הדיח את הח'ליף הפאטימי האחרון, וחזר לאסלאם הסוני. במות נור אד-דין, שאיתו היה מסוכסך, חזר לסוריה ופתח במהלכים לאיחודה תחת שלטונו, אם כי לא נטל לעצמו מעולם את התואר ח'ליף, בעל המשמעות הדתית העמוקה, אלא נעשה סולטן - שליט בעל סמכות חילונית. עלה בידו לבסס את שלטונו ולהרחיבו עד מסופוטמיה וחלקים נרחבים בצפונה של אפריקה, אם כי נכשל ניסיונו להכניע את החשישיים, כת של מתנקשים שערערה את יציבות שלטונו. ב-1175 השתלט על דמשק, ומיד פתח במאמצים לסילוק הצלבנים מארץ ישראל ומהנסיכויות הצפוניות. צלאח אד-דין ניצל את חולשתה של הממלכה הצלבנית והיכה את צבאות הצלבנים בקרב חיטין ליד טבריה, שבו גילה תחכום רב והצליח לכתר את החיילים הצלבניים בשדה פתוח ללא מקורות מים. משם פנה וכבש את שאר חלקי ארץ ישראל (לרבות ירושלים, 1187) ואת כל מבצרי הצלבנים (להוציא צור).

כיבושיו היו העילה למסע הצלב ה-3 (1189- 1192). צלאח אד-דין נאלץ לכרות חוזה שלום עם הצלבנים לאחר נפילת עכו (1191) ולאחר תבוסתו לאביריו של ריצ'רד ה-1 בקרב יפו (1192). למרות זאת, ממלכת הצלבנים השנייה מעולם לא שבה לממדיה של קודמתה, והתבססה ברצועת חוף צרה בין עכו לצור.

תקופת שלטונו של צלאח אד-דין נחשבת לתקופת פריחה לאסלאם האורתודוקסי. הוא הקציב סכומים גדולים למוסדות הדת ותמך בפעולות תרבות. בימיו פרחה הספרות הערבית. יחסו ליהודים ולנוצרים היה סובלני. כשכבש את ירושלים הזמין את היהודים לשוב ולהתיישב בה (בתקופת הצלבנים נאסר על היהודים לחיות בירושלים). לפי מסורת עממית היה הרמב"ם רופאו של צלאח אד-דין, אך אין לכך ראיה היסטורית. עוד בחייו היה צלאח אד-דין לגיבור לאומי בעיני הערבים ולסמל לשאיפת האחדות שלהם.