מרד גטו ורשה

מרד גטו ורשה היה להתקוממות העירונית הגדולה הראשונה באירופה במלחמת העולם השניה וגבורתם של לוחמיו מהווה סמל למאבק העם היהודי בנאצים. לכן גם נקבע יום הזיכרון לשואה ולגבורה (כ"ז בניסן) בסמוך ליום תחילת המרד.

ידיעות על השמדה המונית של יהודים החלו להגיע לגטו עוד בתחילת 1942. אולם רק לאחר הגירוש הגדול (אקציה) ב-22 ביולי 1942, במהלכו גורשו כ-310,000 יהודים למחנות השמדה, החליטו מספר תנועות הציוניות להתאחד ולהקים "ארגון יהודי לוחם" (בראשי תבות: Z.O.B, אי"ל). בראש הארגון עמד מרדכי אנילביץ', מראשי תנועת השומר הצעיר; סגנו היה יצחק (אנטק) צוקרמן. כמה ממנהיגי הגטו שללו את ביצועה של התנגדות מזויינת מחשש לחיסול כל הגטו ע"י הגרמנים, וסרבו לקחת חלק במאבק.

פעולותיו הראשונות של אי"ל נחלו כשלונות, בעיקר בשל מחסור בנשק וכשלים ארגוניים, ומשום שהניסיונות ליצור קשר עם המחתרת הפולנית (Armia Krajowa) נכשלו. משנתרבו הידיעות כי רוב המגורשים ניספו במחנה ההשמדה טרבלינקה הצטרפו שאר התנועות לאי"ל, כולל תנועות בלתי-ציוניות, ביניהן גם הבונד. "ארגון צבאי יהודי" (Z.Z.W, אצ"י) של תנועת בית"ר הרוויזיוניסטית, שהוקם עוד ב-1939 ונחשב למאומן ומצויד יותר, סירב להצטרף לאי"ל בשל האיבה שרחשו חבריו לתנועות הציוניות-סוציאליסטיות.

הגירוש השני ב- 18 בינואר 1943 הפתיע את המגינים על הגטו, אולם תגובה מהירה של שתי פלוגות הצליחה להניס את הגרמנים. באחת מהפעולות הסתננו הלוחמים לתוך שיירת יהודים שהובלו ע"י הגרמנים. בקרבות פנים מול פנים נהרגו כל הלוחמים, מלבד אנילביץ'; היהודים בשיירה ניצלו.

כשלון הגירוש הפיח חיים בלוחמים, שניצלו את ההפוגה הזמנית להתארגנות ולהצטיידות. שליחי אי"ל שפעלו מחוץ לגטו רכשו כלי נשק, ובעיקר אקדחים. בנוסף סיפקה המחתרת הפולנית למגינים עשרות רובים ואקדחים, רימונים וכמה קילוגרמים של חומר נפץ. הוקמה מערכת מסועפת של מעברים, מחילות ובונקרים שצויידו באספקה לשהייה ארוכה וגובשו תוכניות הגנה.

הכוח הלוחם מנה 750 לוחמים. 500 אנשי אי"ל שחולקו ל-22 כיתות (כמספר התנועות בארגון) ו-250 אנשי אצ"י. גילם של רוב הלוחמים היו מתחת ל-25 (הצעיר ביניהם היה בן 13) ורובם היו חסרי ניסיון לחימה. אליהם הצטרפו שאר האזרחים, שלקחו חלק פעיל בהכנות לאחר שהבינו את המצפה להם במחנות ההשמדה.

הגרמנים החליטו לחסל את שארית הגטו וב- 19 באפריל 1943 (י"ד בניסן, ערב פסח) החלו לפעול. מפקד כוחות הס"ס היינריך הימלר, שלא סמך על מפקד הגטו פרדיננד פון זמרן-פרנקנג, מינה במקומו את גנרל יירגן שטרופ שצבר ניסיון לחימה בפרטיזנים. כוח הלחימה הגרמני מנה כ-2000 איש, והורכב מחיילי ס"ס וממשתפי פעולה אוקראינים ופולנים. הם צוידו בטנקים ותותחים ונעזרו בסיוע אווירי.

מיד עם כניסתם לגטו נתקלו הגרמנים בהתנגדות עזה של המגינים, שהצליחו להשמיד שני טנקים ולהרוג ולפצוע 200 חיילים גרמנים. ברחוב מורנובסקה 17, בסמוך לכיכר מורנובסקי בגטו, הניפו המגינים את הדגל הכחול-לבן הציוני ואת דגל פולין, כסמל למאבקם. הגרמנים המופתעים, שספגו אבידות רבות בקרבות פנים מול פנים, החליטו להשמיד בשיטתיות את כל בתי הגטו.

חיילים נאצים עוצרים יהודי בגטו ורשה, 1943 (צילום: איי פי)

הלוחמים והאזרחים נלחמו בגבורה עילאית ובחירוף נפש. שטרופ, שדיווח על הקרבות, רשם ביומנו: "קשה להאמין את המתרחש כאן. נשים וגברים מזנקים על החיילים שלנו מחלונות הבתים בסמטאות הצדדיות ותוקפים אותם בידיים ובחפצים שונים...קשה להבין מה דוחף אותם".

לאחר מספר ימים של לחימה נואשת וחסרת סיכוי פחתה ההתנגדות. התחמושת אזלה והגרמנים הצליחו להשמיד את מרבית הבונקרים על לוחמיהם בעזרת גז רעיל ולהביורים. ניסיונותיה של המחתרת הפולנית לשלוח לוחמים ונשק לעזרת המגינים כשלו.

ב-8 במאי הצליחו הגרמנים לפוצץ את בונקר הפיקוד ברחוב מילא 18. אנילביץ' וכמה עשרות לוחמים שהתבצרו בבונקר נהרגו (חלקם שלחו יד בנפשם). ב-16 במאי, לאחר הריסתו של בית הכנסת המרכזי בגטו, הודיע שטרופ לממוניו כי הגטו חוסל. למרות הודעתו נמשכו קרבות בודדים שנוהלו מול קומץ היהודים ששרדו בהריסות. כ-80 לוחמים הצליחו להימלט דרך תעלת ביוב והצטרפו ללוחמים הפרטיזנים ביערות.

במהלך המרד ולאחריו נרצחו כ-56,000 יהודים. בהסתמך על דוחות רשמיים שמסר שטרופ, נהרגו בלחימה 16 גרמנים (ומספר משתפי פעולה פולנים ואוקראינים), ונפצעו פחות מ-100. על פי עדויות הלוחמים והמחתרת הפולנית נהרגו כמה מאות גרמנים ויותר מ-1000 נפצעו.