הקונגרס הציוני, המוסד העליון של התנועה הציונית,
מעין בית מחוקקים בו משתתפים נציגים נבחרים מהקהילות היהודיות במדינות העולם.
הקונגרס עוסק במדיניותה של ההסתדרות הציונית העולמית,
קובע את תקציבה ובוחר את הנהגתה. כפופים לו שני גופים עיקריים, הוועד הפועל הציוני המתכנס
מדי שנה, וההנהלה הציונית הכפופה לו. גוף אחרון זה הוא העוסק בפועל בניהול ענייני התנועה. במסגרת ההנהלה פועלות ועדות שונות האחראיות לתחומי הפעולה המרובים של ההסתדרות הציונית.
במשך שנים רבות שימש הקונגרס כזירה הפוליטית המרכזית של הארגונים הציוניים, ורבות מן המפלגות שפעלו בארץ ישראל, נוסדו וגיבשו את דמותן האידיאולוגית בהתכנסויות אלו. נציגי המשלחת הישראלית לקונגרס נבחרים על פי מפתח מפלגתי (אשר נקבע בהתאם לתוצאות הבחירות לכנסת).
הקונגרס הציוני הראשון התכנס ב-1897; ב-5 השנים לאחר מכן התכנס הקונגרס מדי שנה, אחר כך, עד 1939 - מדי שנתיים, (למעט הפסקה במהלך מלחמת העולם הראשונה),
ולאחר מלחמת העולם השנייה
- מדי כמה שנים. 10 קונגרסים נערכו בעיר באזל
שבשוויץ. עם הערים האחרות שבהן נערכו קונגרסים ציוניים נמנות וינה, קארלסבד, ציריך ופראג. למן 1951 נערכים כל הקונגרסים הציוניים בירושלים, כל ארבע שנים.
אולם הקונצרטים בוינה, מקום מושבו של הקונגרס הציוני ה-14, 1925 (צילום: לע"מ)
הקונגרס הציוני הראשון כונס בבאזל, ביוזמתו של בנימין זאב הרצל,
בהשתתפות קרוב ל-200 נציגים מכל הארגונים הציוניים של אותה תקופה. בקונגרס זה הונחו יסודותיה של התנועה הציונית כארגון עולמי כלל-יהודי. במהלכו יוסדה ההסתדרות הציונית העולמית ואושרה
תוכנית באזל,
לפיה שואפת הציונות להקים לעם ישראל בית מולדת בארץ ישראל. בתום הקונגרס כתב הרצל ביומנו: "אם הייתי מסכם את קונגרס באזל במשפט, שמתוך זהירות לא אשמיע אותו בפומבי, הרי הוא: בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. לו אמרתי זאת היום ברי"ש גלי, כולם היו לועגים לי. בעוד חמש שנים, וודאי בעוד חמישים, הכל יסכימו".
פתיחת הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, 1897 (צילום: לע"מ)
בקונגרס הציוני נ-2 הוחלט על הקמת בנק "אוצר התיישבות היהודים".
בקונגרס הציוני ה-5 (1901) הוחלט על הקמת קק"ל.
בקונגרס הציוני ה-6 (1903), שזכה לכינוי "קונגרס אוגנדה", העלה הרצל לדיון את תוכנית אוגנדה.
התוכנית עוררה התנגדות עזה, בעיקר בקרב ציוני רוסיה וכמעט הביאה להתפלגות בתנועה הציונית. לאחר דיון סוער סיכמו הנציגים על יציאת משלחת מחקר לאוגנדה. הדו"ח שהגישה המשלחת עם שובה היה שלילי למדי, ובקונגרס ה-7 (1905 - אחרי מותו של הרצל) ירדה תוכנית אוגנדה סופית מסדר היום הציוני.
הקונגרסים הראשונים התאפיינו בעימות אידיאולוגי ומעשי בין אנשי הציונות המעשית
(ובראשם מנחם אוסישקין)
שביקשו לפעול להקמת התיישבות בא"י גם ללא הכרה מדינית בינלאומית, לבין אנשי הציונות המדינית
(ובראשם הרצל) שדגלו בפעילות מדינית בינלאומית להשגת זכויות מדיניות לעם היהודי בא"י. בקונגרס ה-8 (1907) הציג חיים ויצמן
מונח חדש בשם ציונות סינתטית,
אשר שילב בין שני הזרמים. הציונות הסינתטית היתה לקו הפעולה שאותו אימצה מאז התנועה הציונית. באותו קונגרס הוחלט על הקמת המשרד הארצישראלי.
בקונגרס הציוני ה-17 (1931) נדחתה הצעתם של נציגי התנועה הרוויזיוניסטית
בדבר מטרתה הסופית של הציונות: יצירת רוב יהודי בא"י, משני עברי הירדן. דחיית ההצעה הביאה לפרישת התנועה הרוויזיוניסטית מן ההסתדרות הציונית העולמית. נציגי הרוויזיוניסטים לא השתתפו בקונגרסים הציוניים מה-19 עד ה-22, ורק ב-1946 שבו להשתתף במסגרת זו.
לאחר הקמת מדינת ישראל התכנס הקונגרס הציוני ה-23 (1951) בירושלים, וקיבל את "תוכנית ירושלים"
הראשונה, שדגלה בביסוס קיומה של מדינת ישראל ובקיבוץ התפוצה היהודית למדינה החדשה.
הדפס
