אברהם יצחק הכהן קוק

נולד בלטביה, למד ב"חדר" ובישיבה, בין היתר התחנך כשנתיים בישיבת הנצי"ב, והשלים בכוחות עצמו את לימודיו במקרא, בלשון עברית, בפילוסופיה יהודית וכללית ובקבלה. בגיל 20 נישא לבתו של האדר"ת, ומשנת 1888 (כשהיה בן 23 בלבד) שימש כרב קהילה ברבנות בליטא. בשנת 1904 עלה לארץ ישראל; הוא התמנה לרבה של העיר יפו ותרם רבות לפעילות החינוכית בעיר, אולם למעשה תיפקד כרב של כלל היישוב היהודי בא"י. הרב קוק הזדהה עם התנועה הציונית ובכך עורר התנגדות חריפה מצד רבנים רבים.

ב-1914 יצא לחוץ לארץ לכינוס של אגודת ישראל, ואולם בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה נבצר ממנו לשוב ארצה, והוא קיבל מינוי זמני בתור רב בלונדון. בתום המלחמה חזר לא"י ונתמנה רבה הראשי של ירושלים. כשהוקמה הרבנות הראשית בארץ ב-1921, נבחר לרב ראשי לארץ ישראל.

השיבה לארץ ישראל היא, לפי הרב קוק, בבחינת "אתחלתא דגאולה" (התחלת הגאולה), ואולם התנועה הציונית לקתה בחסר משום שדאגה לצרכי העם הגשמיים והחילוניים, ולא הרוחניים. ב-1918 ניסה להקים תנועה להתחדשות רוחנית, שנקראה "דגל ירושלים". את הציונות הדתית קיבל בברכה, אך מצא שהיא מייצגת רק את הצרכים הדתיים המעשיים וחסר בה היסוד הרוחני. ברבנות הראשית לישראל ראה צעד לקראת חידושה של הסנהדרין, שלא כדעת הרבנים, ורוב ימיו היה נתון להתקפותיהם של חוגי החרדים הקיצונים.

תנועת הגאולה שביקש להנהיג הרב קוק כוללת מלבד היהדות והחיבור החזק לארץ ישראל, למשנתה, לערכיה ולסמליה את כל תחומי החיים ובהם מוסר, צדק, אהבת האדם ועוד.

הרב קוק ניסח תוכנית לימודים חדשה לישיבות כדי לחנך בהן דור חדש של מנהיגים רוחניים, ובראשותו הוקמה ישיבה גדולה אשר נקראה לימים "מרכז הרב". בנו יחידו, הרב צבי יהודה הכהן קוק, נתמנה לראש הישיבה בשנות ה-50, ובהנהגתו היתה לבית היוצר לאידיאולוגיה של א"י השלמה וגוש אמונים.

הרב קוק היה ספוג מיסטיקה יהודית, ועם זה מעורה היטב בחיי המעשה. הוא העלה על נס את הציונות החילונית שבנתה את הארץ, ובבניין הארץ ראה צעד חשוב לקראת הגאולה. כמו כן טען כי האנושות נתונה בתהליך של התפתחות מתמדת לקראת אוניברסליות, וגרס כי מי שעזבו את מורשת אבותיהם עשו זאת בשל רדיפתם אחר צדק חברתי שאותו - כך חשבו - לא יוכלו להשיג ביהדות.

הרב קוק ציין שחוקי התורה, כגון דין היובל, אינם סובלים צבירת הון בלתי מוגבל (בכך הביע מחאה כנגד הקפיטליזם הרדיקלי שהלך והתפשט בעולם המערבי). בלאומיות ראה שלב הכרחי בתהליך ההתפתחות הכללי.

הרב קוק כתב חיבורים רבים, אך לא הציג את תורתו בשיטתיות ובסדר. כתבי ההגות שלו נאספו בכמה קבצים, בהם, "אורות" (1921, 1949 - מהדורה מורחבת), "אורות הקודש" (1963/4; 4 כרכים) "איגרות הראי"ה" (1962/5; 3 כרכים), ו"אורות התשובה" (1970). מחיבוריו בהלכה: "שבת הארץ" (1937), "דעת כהן" (1942), ו"משפט כהן" (1966).

הרב קוק שמר על קשרים פתוחים עם כל גווני החברה בא"י, כולל הוגי דעות, מנהיגים פוליטיים, אנשי רוח ואמנים, ביניהם ברל כצנלסון, י"ח ברנר,  ש"י עגנון וח"נ ביאליק. ב-1913 יזם מסע של רבנים לצפון הארץ, במהלכו ביקרו במושבות ובקיבוצים והתוודעו לאורח החיים החלוצי. הרב קוק הלך לעולמו בשנת 1935 והוא קבור בהר הזיתים בירושלים. על שמו נקרא מושב העובדים כפר הרא"ה אשר נוסד בעמק חפר בי"ג טבת תרצ"ד (1934).