קוראן

מבחינים בקוראן בין פרקים שנמסרו במכה ופרקים שנמסרו באל-מדינה. בסך הכול יש בו 114 פרקים (סוּרות), שהפסוקים המרכיבים כל אחת מהן הם מחורזים. החיבור מסודר לפי אורכן של הסורות, כשהקצרות ביותר מופיעות בסופו והארוכות יותר בחלקו הראשון (למעט סורת הפתיחה "אל-פאתֲיחַה", המונה 7 פסוקים, וכן כמה חריגים נוספים). יוצא מכך שמבחינה היסטורית הוא מסודר בהיפוך, שכן דווקא הסורות הקצרות כוללות את נבואות מוחמד בשהותו במכה, לפני ההג'רה, בעוד שהסורות הארוכות הוצגו בתקופת אל-מדינה. 

קוראן מהמאה ה-13, קהיר (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

הקוראן הועבר בעל-פה לתומכיו של מוחמד, ומהם לדור ההמשך. מיעוט קטן בחברה ידע קרוא וכתוב, והדרך המועדפת להעברת הידע היתה בהוראה בעל-פה. הקוראן הועלה על הכתב בשנת 651 על ידי הח'ליף השלישי עות'מאן אבן עפאן. הדבר נעשה לאחר דיון ממושך בין חכמי האסלאם, שלנגד עיניהם עמדה העובדה כי מוחמד בחר שלא להעלות את הקוראן על הכתב, ולא הורה לממשיכיו לעשות זאת. רק לאחר שהבינו כי חלקים מן החיבור הולכים ונשכחים הסכימה ההנהגה הדתית לאפשר את כתיבתו. סיבה נוספת היתה המפגש עם לאומים ודתות אחרות, במסגרת התפשטות האסלאם, והרצון להפיץ את נבואותיו של מוחמד בקרב העמים.

הח'ליף עות'מאן זימן את מזכיריו של מוחמד, והורה להם להעלות על הכתב את התגלויותיו. על פי המסורת המוסלמית הקפידו המזכירים על נאמנות מוחלטת למקור. הדעה הרווחת במחקר היא שהקוראן הועלה על הכתב כפי שאכן היה ידוע למזכירים ולמנהיגים הדתיים באותה תקופה, אם כי ייתכנו מקרים של גרסאות לא זהות שבהם הפעילו אלה את שיקול דעתם (חכמי השיעה טענו בראשית ימי התנועה כי המזכירים השמיטו קטעים המלמדים על זכאותו של עלי אבן אבו טאלב, בן דודו של מוחמד, לשמש כח'ליף). הנוסח שנקבע לבסוף על ידי המזכירים הוכרז כנוסח ה"רשמי" המחייב של הקוראן. עות'מאן דאג להפצתו, והורה במקביל על השמדת נוסחים אחרים.

הקוראן זכה בתרבות האסלאם למעמד עליון. בספרות התיאולוגית ובקרב העם עצמו, הוא נתפס כיצירת האל המובהקת, נעלה על כלל היצירות ועל כלל הבריאה. חוקרי האסלאם טענו כי מעמדו בעולם המוסלמי גבוה ממעמדו של התנ"ך בתרבות היהודית ובוודאי גבוה מזה של הברית החדשה בנצרות.

על פי חלק מן התיאולוגים המוסלמים, החיבור נחשב כישות נצחית, ובמובן זה הוא מקביל לאל הנצחי. רעיון ההקבלה בין הקוראן לאל היה נושא למחלוקת ממושכת באסלאם, כשהמתנגדים לו טענו כי משמעות ההקבלה היא קיומם של שני אלים זה לצד זה – מצב בלתי מתקבל על הדעת במונותיאיזם האסלאמי. המצדדים ברעיון טענו כי אם דברי הקוראן הם דברי האל, אזי הם מחויבים להיות נצחיים כיוצרם. בסופו של דבר התקבלה עמדת פשרה, לפיה הקוראן הוא בלתי נברא, אך עותקיו הכתובים הם נבראים.

מעמדו הנעלה של הקוראן אינו נוגע רק למקורו האלוהי אלא גם להשפעתו של המחבר על צורתו המושלמת. התגלותו של הקוראן בלשון הערבית נחשבת מופת, נס שמימי, שאינו ניתן לחיקוי. זו אחת הסיבות לכך שתרגומיו לא קיבלו מעולם הכשר מהממסד הדתי. הדגשת ההיבט הערבי של הקוראן שיקפה את הרעיון של האסלאם כדת האומה הערבית. מופתיותו של החיבור באה לידי ביטוי גם בלשונו הנמלצת, בחריזה ובדימויים המופיעים בו בהקשרים מגוונים.

תפיסת העליונות המוחלטת של הקוראן כוננה את תפקידו המעשי בעולם האסלאם, ובשני מובנים מקבילים. במובן התיאולוגי, חשיבותו המכרעת של החיבור הביאה לכך שכלל הזרמים והתנועות באיסלאם ביססו את תפיסת עולמם על פסוקי הקוראן. במובן של המוסלמי הפרטי, מוסלמים רבים נוהגים לקרוא בקוראן ביומיום, ללמוד בעל פה קטעים נבחרים מן החיבור, ולהאזין לאחרים הקוראים אותו בטעמים מיוחדים. בהתאם נוצרו הנחיות מיוחדות לגבי אופן הקריאה בחיבור, הנוגעות לכמות הקריאה, לאופי הקריאה, ולהכנות המקדימות לה.

מהלך זה בא לידי ביטוי מובהק בפרשנות השיעה לקוראן. זו כללה רעיונות המבססים את התיאולוגיה השיעית, לצד האדרת בני משפחת מוחמד שהחלו את שושלת השיעה (לדוג' פטימה, בת מוחמד ואשת עלי) וביקורת על בני המשפחה השייכים לרודפיה (לדוג' עאישה אשת מוחמד). לשם הצגת רעיונות אלה עושה השיעה שימוש רב במיוחד בפרשנות אלגורית, ובהבנת חלקים נרחבים מן הטקסט כמשל המרמז על נמשל רעיוני חשוב. הסונים והאורתוקודסיה המוסלמית דחו את גישת השיעה, ובאופן עקבי יחסית הדגישו את הפירוש העולה מן הטקסט כפשוטו ולא כמשל. באופן טבעי, שיטת הסונים שירתה לרוב את עקרונותיו של הזרם השליט בעולם האסלאמי.

ההקשר האידיאולוגי של פרשנות הקוראן התבטא גם במקרה של הזרם הסגפני המיסטי (זרם ה"צופים" - ה"תצווף"). אנשי הזרם ראו בפסוקי הקוראן הוכחה לאידיאל הנפש הזכה והמוארת, אליו יש לחתור באמצעות דיכוי היצר. במסגרת זו פורשה עליית מוחמד לשמים מהר הבית (ה"מעראג'") כמשל לעלייה הרוחנית של המיסטיקאי ה"צופי". האסלאם הסוני ברובו (ה"צופים" עצמם הם סונים. מעבר לדגש שלהם על הנפש המוארת, הם פועלים במסגרת התיאולוגיה הסונית) התנגד לפרשנות האלגורית, ועמד על כך שהתיאור מתייחס לעלייתו הפיזית והרוחנית של מוחמד כפי שהתרחשה במציאות.