קיבוץ

  
הרעיון של "כל אחד כפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו" מסמל את עקרון השוויון הקיבוצי, ובא לידי ביטוי בחיי המעשה בחלוקה שווה, או על פי מדדים אחידים, של זכויות וחובות דוגמת: התקציב אישי, החינוך, המזון וזכות ההצבעה. לצד השיתוף והשוויון, מקיים הקיבוץ תרבות של עזרה ותמיכה לטובתם של חברים שנקלעו מצוקה או שנבצר מהם להמשיך לעבוד.

דמוקרטיות: הקיבוץ הוא מסגרת חיים המקיימת הליך דמוקרטי של קבלת החלטות, באמצעות המוסדות הנבחרים של הקיבוץ. מרבית ההחלטות מתקבלות במוסד האסיפה הכללית, שבה לכל חבר קיבוץ זכות הצבעה בעלת כוח שווה. הסמכויות הביצועיות נתונות בידי מזכירות הקיבוץ והועדות השונות (חינוך, תרבות, גזברות ועוד) שהם גופים נבחרים. התקנון מסדיר נושאים רבים שעניינם אורח החיים בקיבוץ נתון.

עבודה עצמית: עיקרון שבא להגשים מצב של הפרדה ואי תלות כלכלית, שבמסגרתה בעלי המקצוע בענפי המשק באים מקרב חברי הקיבוצים בלבד.

וולנטריות: הרצון החופשי של חבר הקיבוץ הוא העיקרון המנחה לעניין קיום החברות. לא ניתן לכפות על אדם להצטרף או להישאר חבר קיבוץ. שלילת חברות אפשרית, אך נעשית בהליך מסודר וקבוע ובדרך כלל מלווה במתן סוג של פיצוי כספי.

במהלך השנים, בעקבות המשברים האידיאולוגיים והכלכליים שפקדו את הקיבוצים ובשל החשיפה והחדירה של השפעות חיצוניות, מעטים הקיבוצים שעדיין מקפידים על קיומם המדוקדק של העקרונות. כך למשל, מקובל להעסיק עובדים שכירים בענפי משק שונים, לרבות בתפקידי ניהול בכירים, עקרון התקציב האישי האחיד אינו מוחלט, נדרש תשלום עבור ארוחות ועוד. נוסף לכך הולך ונעלם חלק מאורח החיים האופייני לקיבוץ שהיה ביטוי לאידיאל השיתוף כגון: לינת הילדים המשותפת והאכילה בחדר האוכל המשותף.

הקבוצה הראשונה – דגניה – נוסדה בשנת 1909, בתמיכת המשרד הארצישראלי בהנהלת ד"ר ארתור רופין. הקבוצה התיישבה באדמות אום-ג'וני שבגדות הירדן, שהיו שייכות לחברה להכשרת היישוב.

הצריף באום ג'וני, 1910 (צילום: ארכיון הצילומים קק"ל)

מייסדיה, שנים עשר צעירים (עשרה גברים ושתי נשים) מאנשי העלייה השנייה, חיפשו תחליף לעבודתם כשכירים ולצורות ההתיישבותיות הוותיקות. האידיאולוגיה הסוציאליסטית של המייסדים, שנשענה על תפיסות מהפכניות של אירופה ועל הרעיון הקומוניסטי החברתי, הובילה ליצירת מסגרת התיישבותית שיתופית שוויונית וללא רכוש פרטי.

אנשי הקבוצה ראו בחקלאות את הבסיס הכלכלי הבלעדי ואמצעי להגשמת האידיאל של כיבוש העבודה. השנים הראשונות עברו על קבוצת דגניה בתנאי מחייה קשים ובמחלוקות חברתיות ואולם חברי הקבוצה השכילו, לאורך זמן, להוביל את הקבוצה לשגשוג יחסי.

חצר הראשונים בדגניה א' (צילום: מיכל בן ארי)

מייסדיה דגלו ברעיון "הקבוצה הקטנה" (מספר מצומצם ומוגדר של חברים), וכאשר התרבו המבקשים להצטרף לדגניה מקרב בני העלייה השלישית, הוקמה ב-1920 מדרום לה קבוצה נוספת. לקראת 1920 התקיימו בארץ למעלה מעשר קבוצות.

הוגי רעיון הקיבוץ דגלו בהרחבת מסגרת הקבוצה לכדי מאות חברים, כדרך ביניים בין האידיאולוגיה של גדוד העבודה שביקשה ליצור קומונה כללית - קיבוץ ארצי שיקיף את כל הפועלים העבריים, לבין מסגרת הקבוצה הקטנה. נוסף לכך ביקשו להרחיב את בסיס הקיום הכלכלי לענפי המלאכה, התעשייה והשירותים, לבד מענף החקלאות.

הקיבוצים הראשונים, עין חרוד ותל יוסף, עלו על הקרקע ב-1921 (בתקופת העלייה השלישית) בעקבותיהם הוקמו מספר קיבוצים נוספים, בעיקר באזור עמק יזרעאל. תנופת הקמת הקיבוצים גברה עם תום מלחמת העולם הראשונה וקיבוצים רבים הוקמו על ידי אנשי העלייה השלישית וחברי תנועות נוער דוגמת "השומר הצעיר".

אוהלים בתל יוסף, 1921 (צילום: זאב וילנאי, ארכיון קק"ל)

בין תחילת שנות השלושים ועד הקמת המדינה, אוכלוסיית הקיבוצים התרחבה באופן משמעותי. קיבוצים חדשים הוקמו בכל רחבי הארץ שבין הנגב לגליל וקיבוצים קיימים קלטו אלפי עולים. במהלך תקופת חומה ומגדל לבדה (בין השנים 1936 ל – 1939) הוקמו עשרות קיבוצים.

כשקמה המדינה היו הקיבוצים כמחצית מכלל היישובים הכפריים, ומספר חבריהם כ – 8% מכלל האוכלוסייה היהודית. בשנות החמישים, עם הפריחה של הענף החקלאי, חל שיפור ניכר במצבם הכלכלי שהביא לעלייה ברמת החיים של חברי הקיבוצים ולעליית קיבוצים נוספים על הקרקע.

בעשורים הבאים ועד לסוף שנות השבעים נהנו הקיבוצים מתקופה של רווחה. החקלאות הקיבוצית הפנימה עקרונות של מיכון ותיעוש מודרניים וידעה ימים של הישגים לאומיים ועולמיים. במקביל הורחבה הפעילות המשקית לענפי תעשייה חדשים ומגוונים.

במהלך שנות השמונים נכנסו קיבוצים רבים למשבר פיננסי חמור, ורבים מהם עמדו על סף פשיטת רגל. בין הסיבות למשבר: קצב האינפלציה הגבוה, המשבר במגזר החקלאי, המשבר בבורסה ב-1983, וניהול כלכלי לא יעיל של הקיבוצים. בלב המשבר עמדה מצבת חובות הולכת וגדלה של הקיבוצים לבנקים. בשנת 1989 החליטה הממשלה לסייע לקיבוצים בהסדרת החובות לשם כך נחתם בין הבנקים, הממשלה ונציגי הקיבוצים "הסדר הקיבוצים". בנוסף החל להסתמן משבר אידיאולוגי והעקרונות הקיבוציים החלו להיסדק למול השינויים והערכים החדשים - קפיטליסטיים ואינדיבידואליסטים, של החברה הישראלית.

המשבר הכלכלי הביא לארגון מחדש של הפעילות הכלכלית בקיבוצים בשנות ה-90: הפחתה בפעילות חקלאית, התמקדות בתעשייה הקיימת עם הפנים לייצוא וניסיון לחדור לענפי תעשייה חדשים לרבות מפעלים טכנולוגיים עתירי ידע, תיירות נופש ואירוח והשכרת נכסי דלא ניידי לפעילות מסחרית ולמגורים. במקביל נעשו שינויים ארגוניים פנימיים, בין היתר, מונו למפעלים רבים מנהלים שאינם חברי קיבוץ והונהגה, בקיבוצים מסוימים, שיטת תשלום שכר משתנה על פי העבודה בפועל שמבצע חבר הקיבוץ.

תיירות נופש ואירוח. מלון הגושרים בקיבוץ הגושרים (צילום: לירז אקסלרד)

הקיבוצים תלו תקוות לשיפור במצבם הכלכלי גם בהסכמים שנחתמו עם הרשויות בישראל, לפיהם יוכלו לרכוש במחיר נמוך קרקעות שנחכרו לצורך עיבוד חקלאי והופשרו לבניה. בשנת 2002 התקבלה עתירה שהוגשה לבג"ץ בעניין ובעקבותיה בוטלו ההטבות לקיבוצים. הנושא, על כל היבטיו, עדיין לא הוכרע סופית.

בשנות האלפיים, קיבוצים רבים סובלים עדיין מקשיים כלכליים ובנוסף עוברת אוכלוסיית הקיבוצים תהליך של הצטמצמות והזדקנות: נרשמת הגירה שלילית, הילודה קטנה והגיל הממוצע עולה. יחד עם זאת נרשם ביקוש משמעותי לקבלת חברות בקיבוצים משגשגים ומעת לעת עולים על הקרקע קיבוצים חדשים.

בשנת 2005 קיימים בישראל כ-267 קיבוצים בהם כ-116,000 נפש המהווים פחות מ-2% מכלל אוכלוסיית המדינה.

החל ממחצית שנות העשרים, עם הריבוי במספר הקיבוצים, נוצרו תנועות קיבוציות כמסגרות מאורגנות. "חבר הקבוצות והקיבוצים" הוקמה ראשונה בשנת 1925. בשנת 1927 פרשו מספר מחבריה, רובם אנשי אחדות העבודה , והקימו את "הקיבוץ המאוחד" בראשות יצחק טבנקין, שתמך במסגרת קיבוצית גדולה ופתוחה. באותה שנה הוקם "הקיבוץ הארצי" בהנהגת יעקב חזן ומאיר יערי. "הקיבוץ הארצי" היווה מסגרת לקיבוצי השומר הצעיר בעלי האוריינטציה הסוציאליסטית של מזרח אירופה.

בשנת 1929 הוקמה תנועה נוספת, "חבר הקבוצות". באותה שנה הוקמה חוות הכשרה קרוב לפתח תקווה, על ידי חבורה של יהודים דתיים יוצאי גרמניה שהיו מקורבים לתנועת "הפועל המזרחי". קבוצה זו היוותה את התשתית ממנה צמחה מאוחר יותר תנועת הקיבוץ הדתי. תנועת הקיבוץ הדתי התאגדה רשמית בשנת 1935 והקימה את קיבוץ הקבע הראשון – טירת צבי – בשנת 1937.

קיבוץ טירת צבי, קיבוץ הקבע הראשון (צילום: עמית מגל)

בשנת 1951 נוסד "איחוד הקיבוצים", פלג שפרש מתנועת הקיבוץ המאוחד על רקע שאלת המשך הזיקה לברית המועצות. ל"איחוד הקיבוצים" עברו הקיבוצים תומכי מפא"י. כעבור מספר חודשים התאחד "איחוד הקיבוצים" עם "חבר הקבוצות" והוקם "איחוד הקבוצות והקיבוצים", שלא חייב את חבריו באחדות רעיונית אך דגל בעקרונות של חלוציות, אורח חיים סוציאליסטי ועבודה עצמית.

התנועות הקיבוציות הפכו, החל משנות החמישים, לגורם מכריע במערכות הפוליטיות הישראליות. הן שימשו כבסיס אידיאולוגי ופרסונלי לשלוש מפלגות: מפא"י (איחוד הקבוצות והקיבוצים), מפ"ם (הקיבוץ הארצי) ואחדות העבודה - פועלי ציון (הקיבוץ המאוחד) וחבריהן החזיקו בעמדות כוח רבות במנגנונים הממשלתיים.

בעקבות תהליך שהחל בהקמת מפלגת העבודה, מפלגה שאיחדה את מפא"י ואת תנועת אחדות העבודה בשנת 1968, ובשל ההתקרבות בין התפיסות השונות לגבי אופי ומבנה המסגרת הקיבוצית, הוקמה ביוני 1979 "התנועה הקיבוצית המאוחדת" (התק"ם). התק"ם מיזג את תנועות "הקיבוץ המאוחד" ו"איחוד הקבוצות והקיבוצים", וכלל בעת הקמתו את רוב הקיבוצים בארץ. חברי התק"ם נחשבו למזוהים עם מפלגת העבודה, ואילו הקיבוץ הארצי נותר מזוהה עם מפ"ם ומאוחר יותר עם מר"צ.

בחלוף השנים היטשטשו ההבדלים הפוליטיים, הערכיים והחברתיים בין התנועות ולפיכך הוחלט בסוף שנת 2000 על הקמת "התנועה הקיבוצית", שהיא איחודן של התק"ם והקיבוץ הארצי. בעת ההחלטה על האיחוד היו חברים בתק"ם כ-168 קיבוצים ובקיבוץ הארצי כ-82.

תנועת הקיבוץ הדתי ממשיכה לפעול כמסגרת נפרדת עבור 16 קיבוצים ושומרת, באופן יחסי, על ערכיה המקוריים המשלבים בין העקרונות הקיבוציים הקלאסיים לאורח חיים דתי.

לקריאת הכתבה - לחצו כאן. 

בלדה לעוזבי קיבוץ - לעתים מזדמנות לאדם בחייו נקודות צומת בהן הוא נדרש לנסח לעצמו, לעתים בעל כורחו, את סדר העדיפויות של יסודות חייו, מה חשוב יותר ומה קודם למה: משפחה? חברים? קריירה? נאמנות פוליטית? בנקודת צומת ממין זה עמדו חברי קיבוץ עין חרוד בשנת 1954, מחנה מול מחנה, חבר מול חבר, תהום פוליטית פעורה ביניהם וקשרי משפחה, חברות ונכסים משותפים מחברים אותם מחדש. כתבה במדור "מנהרת הזמן" באנציקלופדיה ynet.

לקריאת הכתבה - לחצו כאן.

מאלבומה של צלמת קיבוץ בית השיטה - אלינור פורת הגיעה לארץ ישראל מגרמניה בשנת 1936, והביאה עימה מצלמה וציוד לפיתוח תשלילים. בתנאים הקשים של הימים ההם, היא היתה לצלמת של קיבוץ בית השיטה בראשית ימיו. גלריית תמונות באתר ynet.

לצפייה בגלרייה - לחצו כאן.

הממשלה אישרה: חברי קיבוצים יהיו בעלי דירות - הממשלה החליטה לאפשר לחברי קיבוצים לרשום את בתיהם בטאבו על שמם, לאחר שאימצה המלצות ועדת בן רפאל לשינויים מבניים בקיבוצים, הכוללים רישום הדירות בקיבוץ על שם חבריו. כתבה באתר ynet.

לקריאת הכתבה - לחצו כאן.

שיתוף והעיר הגדולה: החיים בקיבוץ עירוני - כמהים לממש את אידיאל החיים המשותפים, אבל אין לכם מושג היכן להתחיל? בעשור האחרון התהוו בישראל עשרות מסגרות שיתופיות מעודכנות, מקיבוצים עירוניים ועד קומונות שאנטי, מיישובים אקולוגיים קהילתיים ועד חוות המתמסרות לעקרונות הפרמה קלצ'ר. מבולבלים? מדריך למתיישב המעורב המתחיל מגיש סקירה של הקיבוצים העירוניים. כתבה באתר ynet.

לקריאת הכתבה - לחצו כאן.

קיבוץ מודל 2006 - בקיבוץ נערן שבבקעת הירדן מתנהלת קהילה שמרבית פעילותה מוקדשת לחינוך, חברי לוטן שבנגב מנהלים אורח חיים אקולוגי קפדני - ואלה רק שתי דוגמאות לקיבוצים המעדכנים את רעיון הקולקטיב. כתבה באתר ynet.

לקריאת הכתבה - לחצו כאן.