קפיטליזם

עקרון נוסף עליו מתבססת התיאוריה הקפיטליסטית הוא עקרון "היד הנעלמה", שעיקרו התנגדות להתערבות השלטון במערכות המסחר והמחירים. תומכי דוקטרינה זו טוענים כי במשק ובחברה בכלל פועלת "יד נעלמה" המנחה את הדברים כך שכל פרט החותר לממש את האינטרס העצמי שלו, פועל למען מטרות החברה כולה, ולכן מוטב להניח לו לעשות כרצונו. תפקיד הממשלה מצטמצם להבטחת החוק, הסדר והשלום, ואל לה להתערב בפעולתו של מנגנון המשק.

ניצני הקפיטליזם הופיעו כבר במאה ה-16, עם הולדתה של תעשיית הטקסטיל באנגליה, והתפתחותו הואצה בארץ זו, ואחר כך באחרות, בימי המהפכה התעשייתית. ראשית הקפיטליזם כשיטה מאורגנת במאה ה-18, עם ייסוד הבורסה הלונדונית, הקמת הבנק של אנגליה והעלייה במספר החברות הסוחרות מעבר לים. גופים אלה, שהיו אז בבעלות פרטית, הפכו למכשירים עיקריים לגיוס הון בצורה מרוכזת. הם גרמו למהפכה פיננסית באנגליה ולהקמת רשת בנקאית ומסחרית ענפה.

ספרו של אדם סמית, "עושר העמים" (1776), נתן להתפתחויות אלה הסבר ובסיס תיאורטי. בהשפעתו היה הקפיטליזם במאה ה-19 לדוקטרינה כמעט רשמית של בריטניה - ובעקבות הצלחתה הכלכלית, גם של מדינות מערביות אחרות.

ההתקפה העיקרית על הקפיטליזם באה מכיוונו של קרל מרקס, שראה בו בסיס ליצירת מערכת המנצלת את המעמדות החלשים בחברה לצורך התעשרותם של החזקים.

מרקס ניתח בספרו "הקפיטל" את ליקוייה של מערכת זו, המאפשרת את המשך שליטת העשירים והמתעשרים ("המעמד הבורגני"), שהם הבעלים על המפעלים ושאר אמצעי הייצור, במעמד הפועלים - הפרולטריון, שהוא בעל כוח עבודה בלבד. עם זאת ראה בקפיטליזם שלב חיוני בהתפתחותה של כל חברה מן המצב הפיאודלי אל המצב הסוציאליסטי המיוחל.

אולם המסחר בבורסה בוול סטריט (צילום: איי פי)

מרקס הצביע על מה שנראה לו כרעה החולה הגרועה ביותר של הקפיטליזם: הצטברות של יותר ויותר הון בידי פחות ופחות אנשים. כן הצביע על התחרות הפרועה בין בעלי ההון הללו, המסתיימת בהצטברות עוצמה מונופוליסטית בידי אחד מהם ובהיעלמות היתר, בכל ענף וענף. לטענת מרקס, תהליכים אלה מפריכים את יומרת הקפיטליזם לייצג את שיא היעילות בהקצאת המשאבים, שכן מצב מונופוליסטי אינו יעיל מטבעו. יתר על כן, מרקס קבע כי הריכוזיות ההולכת וגוברת של ההון עושה את בעלי ההון גם לשליטי המערכת הפוליטית, החברתית והתרבותית, ומשום כך קבע כי אי-אפשר ליטול מהם את כוחם הכלכלי בלא מהפכה פוליטית אלימה.

גם בחברות המתנגדות לתורתו של מרקס נתקבלו כמה מעקרונות הביקורת שלו, ומאז המאה ה-19 הוטלו במדינות רבות הגבלות על חופש הפעולה הכלכלי, כגון קביעת מספר מרבי של שעות עבודה לפועלים, שיטות של מיסוי פרוגרסיבי, הטלת איסור על מונופולין והבטחת סעד לחלשים.

ארצות הברית היתה מן האחרונות במדינות שראו את ההכרח שבהתערבות ממשלתית לריסון הקפיטליזם.

השפל הכלכלי הגדול של שנות ה-30 של המאה ה-20 חשף את אי-יכולתה של השיטה הקפיטליסטית לתקן מעצמה את הליקויים המצויים בה, ותוכנית הניו דיל של אמצע שנות ה-30 היתה הכרה למעשה בצורך בפיקוח ממשלתי על המשטר הקפיטליסטי.

לעמוד הפרויקט - לחצו כאן.