ק. צטניק

קיימות סברות שונות לגבי הפרטים הביוגרפיים של חייו טרם היותו אסיר במחנה ההשמדה אושוויץ. לפי אחת הסברות נולד תחת השם קרל צטינסקי, ולפי סברה אחרת היה שמו מלידה יחיאל פיינר. הוא נולד וגדל בשלזיה (חבל ארץ שחלקו היה בשליטת פולין) והיה תלמיד בישיבת "חכמי לובלין". 

כשהיה ק. צטניק בן 22 יצא לאור ספר שירים ביידיש, פרי עטו. בשנות ה-60, כאשר גילה כי נשמרו עותקים של הספר בספריית הקונגרס בוושינגטון ובספריה הלאומית בירושלים - דאג לגנוב ולשרוף אותם על מנת שלא יהיה להם זכר. במלחמת העולם השנייה היה ק. צטניק אסיר במחנה אושוויץ במשך שנתיים. הוא עלה לארץ ישראל בשנת 1946, במסווה של חייל בריטי. 

ק. צטניק הוא מראשוני הסופרים שהציבו את חווית השואה על כל זוועותיה במרכז יצירתם, והוא אחד מהקולות החשובים והבולטים של ספרות מלחמת העולם השנייה. כתיבתו אינה חוסכת מהקורא תיאורים מפורטים של התעללות הנאצים בקורבנותיהם היהודים, ועל כך קמו לו במשך הזמן מבקרים, אשר יצאו נגד סגנון כתיבה זה בטענה כי הוא גובל בפורנוגרפיה. 

עד סוף ימיו, השקיע את מיטב זמנו ומרצו בהנצחת השואה, הנצחה שבה ראה את כל תמצית קיומו וסיבת הישרדותו. כפי שהתבטא ביצירתו "השעון": "באפרכם, החבוק בזרועותיי, אני נשבע להיות לכם לקול. לכם ולקאצט האילם והמאוכל. לא אחדל מלספר בכם עד נשימתי האחרונה". 

ק. צטניק התייחס למציאות החיים בשואה כאילו התקיימה על פני "פלנטה אחרת". מושג זה, אותו טבע בעדותו במשפט אייכמן, היה למושג מרכזי בשיח הציבורי הישראלי סביב נושא השואה. כשתוחקר על ידי התביעה על שגרת הקיום באושוויץ, ענה את הדברים הבאים: "אין הזמן שם כפי שהוא כאן על פני כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו שמות. לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן. הם לא נולדו שם ולא הולידו. נשמו לפי חוקי טבע אחרים. הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה מספר (...)". 

שנים מאוחר יותר, חזר בו מדבריו אלו, משום שרצה להדגיש כי האחריות למעשי הזוועה מוטלת אך ורק על כתפיהם של בני האדם. 

מבחר מיצירתו: "סלמנדרה" (1946), "בית הבובות" (1953), "השעון אשר מעל הראש" (1960), "קראו לו פיפל" (1961), "כוכב האפר" (1966), "חול מאפר" (1966), "הצופן: אדמע" (1987).

לכתבה המלאה - לחצו כאן.