קרחון

בהיסטוריה של כדור הארץ אובחנו תקופות (עידני קרח) בהם התפרשו קרחונים על שטחים נרחבים יותר. התפשטות או המסת הקרחונים משמשים כמדד אקלימי והמסתם האפשרית נחשבת לאחת מן הסכנות הגלומות בתהליך ההתחממות הגלובלית. שכן המסת כל הקרחונים תביא לעליית פני הים ב-60 מטרים לערך.

אחד התנאים החשובים להיווצרות קרחון הוא שהצטברות השלג בראשו, בממוצע שנתי, תהיה גדולה יותר מקצב ההפשרה שלו ומהתאדות מימיו.

הצפיפות של מרבצי שלג טרי נמוכה מאוד - כ-90% מנפח השלג הם אוויר. אך פתיתי השלג משנים את צורתם תוך כדי התרבדותם על פני הקרקע, והם מאבדים כ-50% מהאוויר הממלא את החללים שבהם וביניהם. מרבץ של שלג המצטרף למרבץ קודם ולתהליך ההתמוססות והקפיאה מחדש, לוחץ ודוחס את השלג למצב (הקרוי באנגלית firn) של גבשושית שצפיפותה גדולה מ-0.4 גרם לכל סמ"ק (4/10 מצפיפות המים). ככל שהגבשושית קבורה עמוק יותר תחת שלג טרי ותחת גבשושיות צעירות יותר, כן רוב האוויר הכלוא בחללים נדחק החוצה, ונוצר קרחון (אך עדיין נשאר בקרח אוויר כלוא, ולפיכך צפיפותו היא רק 5/6 מצפיפות המים).

בדיקה מיקרוסקופית של קרח שנלקח מקרחון מעלה שבמבנה הגבישי שלו הוא דומה לסלע יסוד גס-גרגרים, כגון גרניט. קוטרם של גבישי קרח יחידים הוא 2-1 מ"מ כשהם קרובים לפסגת הקרחון, ועד 2 ס"מ ויותר בתחתיתו.

קרחונים בגרנלנד (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

במקומות שקועים בהרים גבוהים וברמות מצטבר שלג היוצר לעתים קרחונים, משום ממוצע הטמפרטורות השנתי הנמוך וכמות המשקעים הגבוהה שם. לפיכך ייתכנו קרחונים אפילו בקווי רוחב משווניים, בגובה 4,500 מ' ומעלה (כגון בהר קניה). באזורים הארקטיים נוצרים קרחונים גם במקומות שהם מתחת לגובה פני הים. באזורי החוף מצטברים הקרחונים יותר מאשר בתוך היבשת, משום זרימת האוויר הספוג בלחות מן הים.

באזורים פנים-יבשתיים גבוהים, בקווי הרוחב הסמוכים לאזורי הקטבים, מצטברים הקרחונים כגופים רחבים דמויי צלחת, והם נקראים כיפות קרח (ice caps). כיפות הקרח הענקיות (כגון בגרנלנד וביבשת אנטארקטיקה) נקראות קרחונים יבשתיים, או יריעות קרח (ice sheets). עוביה של יריעת קרח עשוי להגיע לאלפי מטרים ולכסות שטח של מיליוני קמ"ר.

הקרחונים הנוצרים ברכסי הרים גבוהים ותלולים מאופיינים בתנועה אטית מאוד, שהכוח המניע אותה הוא לחץ הקרח ההולך ומצטבר בחלקיו העליונים של הקרחון. הלחץ הכבד גורם להמסת המים שבצדו התחתון של הקרחון, וכך נוצרת שכבה נוזלית המאפשרת את גלישת הקרחון. בדומה לנהרות של מים נוזליים, חוצבים לעצמם הקרחונים עמקים בתנועתם זו, או גולשים לעמקים שחצבו נהרות בתקופה גיאולוגית חמה יותר. אלה נקראים קרחוני עמק, או קרחונים אלפיניים. עומקם של עמקי הקרחונים עשוי להגיע לאלפי מטרים, ואורכם - למאות ק"מ. חלקם מעוצבים בדמות האות הלטינית U (בחתך רוחב), ואילו לאחרים שיפועים אלכסוניים יותר, שכן קרקעיתם מלאה בסחף שהובא ע"י הקרחון (בשל זרמי המים שנוצרו כתוצאה מהתמוססות הקרח והושקעו בקרקעית העמק). עמקים אחרים התמלאו במי ים, באזורים של רכסים הרריים חופיים, והם נקראים פיורדים. עמקים שנוצרו ע"י קרחונים בתקופות קדומות, ואלה הפשירו בינתיים, הם בעלי מורפולוגיה אופיינית, ופזורים בהם גושי סלע שנגררו עם הקרחון במהלכו. קשתות אופייניות של ריכוזי סלעים כאלה נקראות מוֹרֵנוֹת.

פיורדים בסקנדינביה (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

במקומות שקרחונים מגיעים אל הים, נושרים מעליהם גושי קרח ענקיים ונסחפים עם זרמי הים. אלה נקראים הרי קרח צף (icebergs), וטעות היא לכנותם "קרחונים". הרי קרח צף עשויים להיווצר גם עם הפשרתו הקיצית של מעטה הקרח הימי הנוצר באזורים הקוטביים בעונת החורף. אחד הסימנים להתחממות הכלל-עולמית הוא העלייה במספר הרי הקרח הצף ובגודלם בשנים האחרונות. הקרח הצף הוא מפגע קשה לספנות, כפי שמעידה טביעתה של האונייה המפורסמת "טיטניק" ב-1912.

לכתבה המלאה – לחצו כאן.