קו בר-לב, קו ביצורים שהקימה ישראל בחצי האי סיני.
נחשב לאחד מסמלי "המחדל" במלחמת יום הכיפורים.
נקרא על שם הרמטכ"ל שהורה על הקמתו, חיים בר-לב.
עם סיום מלחמת ששת הימים
הציב צה"ל יחידות שריון ורגלים על גבול תעלת סואץ.
ההנחה הראשונית היתה כי המצרים יהססו מלתקוף את כוחות הצבא הישראלי שניצח במלחמה. הנחה זו התבדתה במהרה, ותוך זמן קצר החלו המצרים לתקוף באש ארטילרית ולבצע פשיטות קומנדו. יחס הכוחות העדיף של הצבא המצרי והיעדר מיגון קשיח, הביאו למספר נפגעים הולך וגדל בצד הישראלי. בנסיון להתמודד עם המצב הוקם על גדות התעלה קו ביצורים זמני, ובמקביל החל צה"ל בתכנון קו הגנה לאורך הגבול.
להגדלה - לחצו על המפה
הדיון בנושא התמקד בשתי תפיסות הגנה עיקריות: הראשונה נתמכה על ידי האלופים ישראל טל
ואריאל שרון,
והתבססה על פיתוח קו הגנה נייד, במרחק מה מן התעלה. השניה נתמכה על ידי הרמטכ"ל בר-לב והאלוף ישעיהו גביש, והתבססה על פיתוח קו הגנה קשיח ומבוצר על גדות התעלה עצמה.
בנובמבר 1968, זמן קצר לאחר מתקפה ארטלירית מצרית מוצלחת, הכריע בר לב לטובת קו ההגנה הקשיחה. בעקבות ההחלטה החל משרד הביטחון בבניית מערכת בת 28 מוצבים ("מעוזים") לאורך גדות התעלה (160 ק"מ). המעוז נועד לשמש כמוצב "חוץ" לדיווח על המתרחש בקו התעלה. כל מעוז הוקף בסוללת עפר (שאפשרה תנועה בהיחבא) ובה עמדות קבועות (נ"מ, מרגמות,
תצפית וכו'). בנוסף נבנה בכל מעוז בונקר מגורים. מערכת המוצבים זכתה לכינוי "קו בר לב", ועל הקמתה הופקד תת אלוף אברהם אדן.
מטרת הקו היתה כפולה: אספקת מיגון לכוחות במקום, ועצירת הכוחות המצרים במקרה של מתקפה אפשרית.
דוד בן גוריון עם הרמטכ"ל חיים בר-לב בסיור שנערך לאורך הביצורים בתעלת סואץ בגבול עם מצרים, 1971 (צילום: לע"מ)
הקמת הקו לוותה בביקורת חריפה מצד כמה אלופי צה"ל (בעיקר אריאל שרון). עם ההסלמה בלחימה בין הצדדים והתפתחות מלחמת ההתשה,
המשיך צה"ל לחזק ולבצר את המוצבים. ביוזמת שרון הוקם קו מוצבים (תעוזים) במרחק של כ- 8 - 12 ק"מ מהגבול, ובו הוצבו כוחות שריון.
ב-6 באוקטובר 1973 פתחו הכוחות המצרים במתקפה ומלחמת יום הכיפורים החלה. עם פרוץ המלחמה, היו עשרים מן המעוזים מאויישים: אחד בחוף הים התיכון (שלא הותקף), אחד על השרטון מול פורט סעיד
(מעוז בודפשט), שבעה-עשר לאורך קו התעלה ואחד בחוף מפרץ סואץ. לוחמי המעוזים עמדו באש רציפה מאז תחילת המלחמה, אך הכוחות המצרים הקיפו אותם מכל עבר.
ב-7 באוקטובר ניתנה הוראה לפנות את כל המעוזים. במהלך היומיים לאחר מכן חולצו לוחמי 11 מעוזים כאשר כוחות שריון פרצו את הדרך אליהם. שישה מעוזים נותרו מוקפים בכוחות הצבא המצרי. שניים מהם נכנעו ב-7 באוקטובר. השלישי ביום שלמחרת, ושניים נוספים ב-9 באוקטובר. מעוז בודפשט היה היחיד שלא נכבש, עד תום המלחמה.
בדיעבד כמעט ואין עוררין על כך שקו בר לב לא מילא את התפקיד שיועד לו. הסיבות לכך שנויות במחלוקת. בין השאר נטען כי תפיסת ההגנה הקשיחה נועדה לכישלון (דוגמת קו מז'ינו).
טענה אחרת היתה כי תפיסה ההגנה הקשיחה לא יושמה כמתוכנן, וכי המעוזים לא צויידו בכוחות הדרושים ולא הופעלו כהלכה. לצד הביקורת הצבאית-היסטורית התקיימה ביקורת ציבורית: בעיני הציבור הישראלי נחשב קו בר לב לאחד מסמלי כישלון המערכת הצבאית והפוליטית במלחמת יום הכיפורים.
בהקמת הקו הושקעו בין מיליארד וחצי לשני מיליארד לירות ישראליות. חלק נכבד מעבודות הקמת הקו בוצעו במהלך הפסקת אש בת 90 יום. בלחץ הזמן בוצעו העבודות בלא בקרה כספית ומנהלית מסודרת, מצב שנוצל ככל הנראה על ידי כמה מן הקבלנים המבצעים למעשי מרמה, הונאה וביצוע רשלני. אותם קבלנים זכו לכינוי "קבלני קו בר-לב" ונחשבו בעיני הציבור למתעשרים מהירים על חשבון קופת המדינה וביטחון חיילי צה"ל. תופעות דומות אירעו גם בעבודות הביצורים ברמת הגולן ובמהלך שיקום קו המוצבים לאחר המלחמה. בדו"ח המבקר המדינה לשנת 1973 - 1974 נקבע כי את ביצוע עבודות הביצורים באותה שנה ליוו אי סדרים כספיים, ביצוע רשלני, וחשד למעשי הונאה.
הדפס
