חנה רובינא

חנה רובינא נולדה בעיירה ברזינו במינסק שברוסיה, בתם של אב סוחר עצים אמיד וחסיד חב"ד, ואם שעבדה כתופרת. בעוד שרחל, אחותה הצעירה, נחשבה ליפה וצייתנית, הרי שרובינא נחשבה בעיני הוריה כילדה סוררת ומרדנית. מגיל צעיר ספגה בבית הספר את ידיעותיה בשפה העברית, ואת אהבתה לעולם התיאטרון. ביוזמתו של אחד ממוריה השתתפה בהצגות בית הספר שנערכו כמופעי צדקה, וזאת למורת רוחם של ההורים שמעולם לא הגיעו לראותה משחקת על הבמה, גם לא כשהיתה כבר שחקנית מפורסמת. למרות משיכתה לתחום המשחק, ייעדה עצמה רובינא להיות גננת. 

רובינא למדה את מקצוע הגננות בסמינר העברי בוורשה, בהנהלת יצחק אלתרמן (אביו של נתן אלתרמן) ויחיאל הלפרן (אביו של יונתן רטוש). בה בעת, נענתה להצעתו של נחום צמח ממייסדי "הבימה" להצטרף לגרעין המתגבש של התיאטרון.  בפריצתה של מלחמת העולם הראשונה הופסקה פעילות התיאטרון לתקופה מסוימת, ורובינא חזרה לעבוד כגננת בעיר סרטוב.

בסקירת גלגוליו ההיסטוריים של תיאטרון הבימה, נחשבת רובינא לאחת ממייסדיו. למרות המעמד, תמיד הקפידה למלא אחר רעיון השיוויון של הקולקטיב שעליהם הושתת התיאטרון. משכורתה למשל, גם כאשר היתה לכוכבת גדולה, היתה זהה לזו של הזוטר בשחקנים.

פריצתה הגדולה כשחקנית התרחשה בשנת 1922, כאשר גילמה רובינא את דמותה של לאה, הכלה הבתולה, בהצגה "הדיבוק". הופעתה היתה כה מרשימה ועוצמתית עד כי קנתה לה בבת אחת מוניטין של אחת מהשחקניות הטובות ביותר לתקופתה.

בשנים ההן התוודעה למשה הלוי, והללו התחתנו. נישואי הזוג לא היו מאושרים במיוחד. בשנת 1925, לאחר שביקרו בפעם הראשונה בישראל, נשאר הלוי בארץ והקים את תיאטרון "האוהל", ואילו רובינא חזרה לגרעין תיאטרון הבימה שעבר בינתיים למוסקבה. בעקבות רומן שניהלה עם השחקן והבימאי הרוסי אולג לאונידוב, נכנסה רובינא להריון ונאלצה לעבור הפלה, כדי שלא לגדל ילד שלא במסגרת הנישואין. כעבור שנים, הרתה שוב למשורר אלכסנדר פן, שעימו ניהלה רומן סוער ומתוקשר, והפעם החליטה לגדל את ילדתה אילנה לבד, כאם חד הורית.

חנה רובינא (צילום רפרודוקציה: משה מילנר, לע"מ)

עם התיאטרון נסעה לסיבובי הופעות באירופה ובארה"ב. בשנת 1928 שיכנעה חלק מחברי התיאטרון לעלות לישראל וכך החל תיאטרון הבימה את דרכו האמנותית בארץ. רובינא זכתה למעמד של כוכבת-על בקנה המידה של החברה הישראלית דאז. הכינוי שהוצמד לה היה "הגברת הראשונה של התיאטרון העברי", ודווקא ככזו, לא היססה כלל לשבור את הדימוי הממלכתי שלה כאשר גילמה תפקידים שנויים במחלוקת כמו רחב הזונה התנ"כית ואנה היצאנית בהצגה "בקצווי הכרך" (1932). 

בחיי היום יום נודעה רובינא כמי שמשכה את תשומת ליבם של גברים רבים, חלקם צעירים ממנה בהרבה וחלקם נשואים. בעזבונה נמצאו מכתבים שכתבו לה הד"ר חיים ויצמן, לעתיד נשיאה הראשון של מדינת ישראל, וגרשון אגרון, לימים ראש עיריית ירושלים. כאמור, הרומן המפורסם ביותר (שאף זכה לעיבוד קולנועי) היה הרומן שניהלה עם המשורר הצעיר והפרוע אלכסנדר פן, שאף עזב למענה את אישתו ואת בתו. את שירו הנודע "לא אני" הקדיש לרובינא, לאחר שבאה מערכת היחסים ביניהם אל קצה: "לא אני הוא האיש, לא אני, אל בואו מרחוק מצפה את. צרור קולות נדודי הישנים, לך הבאתי במקום טבעת".

לאחר קום המדינה הועם מעט זוהרה של רובינא ומשחקה לא זכה לתשבוחות כה רבות כפי שהיה בעשורים שקדמו לכך. זאת אולי משום שבאותן שנים התבסס בתיאטרון הישראלי הסגנון הצברי שאותו טיפח יוסף מילוא (ממייסדיו של הקאמרי), סגנון שהיה מנוגד למסורת התיאטרון הרוסי שרובינא נחשבה לנציגתו המובהקת. עם זאת, המשיכה לשחק כמעט עד אחרון ימיה. באופן פרדוכסלי, מי שבתחילת דרכה חלמה להיות גננת וראתה במשחק רק עיסוק צדדי, הקדישה את כל חייה לתיאטרון. על כך אמרה פעם כי "עוד לא ידעתי אז שהתיאטרון הוא מין רעל נסוך בגוף ובנפש וכל הבאים בשעריו לא ישובון".

בשנת 1956 זכתה חנה רובינא בפרס ישראל לתיאטרון. זו היתה הפעם הראשונה שהוענק הפרס ליוצר מתחום זה.

מבין ההצגות הבולטות שבהן שיחקה: "האחות הבכירה" (1918) בתפקיד האם, "היהודי הנצחי" (1919) בתפקיד אם המשיח, "כתר דוד" (1928) בתפקיד תמר, "מירלה אפרת" (1939) בתפקיד מירלה, "מיכל בת שאול" (1941) בתפקיד מיכל, "אדיפוס המלך" (1947) בתפקיד יוקסטה, "רוחות" (1947) בתפקיד גברת אלבינג, "בערבות הנגב" (1949) בתפקיד רבקה, ובתפקידים הנשיים הראשים ב"אמא קוראז'" (1951), "ליידי מקבת" (1954), "מדיאה" (1955), ושלוש הצגות שכתב המחזאי נסים אלוני במיוחד עבורה: "דודה ליזה" (1969), "הצוענים של יפו" (1971) ו"אדי קינג" (1975).

לעמוד הפרוייקט - לחצו כאן

כך היתה חנה רובינא - במלאת 30 שנה למותה של חנה רובינא, הגברת הראשונה של התיאטרון העברי, ynet מזמין אתכם לצפות באחד מרגעיה האחרונים על המסך כשהיא שרה את "קרב יום" בגיל 88.

לכתבה המלאה - לחצו כאן