פרנקלין דלנו רוזוולט

רוזוולט, בן יחיד למשפחה עשירה, גדל באחוזת המשפחה "הייד פארק" בעמק הנהר הדסון במדינת ניו יורק. עד גיל 14 למד בביתו, עם שורה של מורים פרטיים, ואז נכנס לבית ספר יוקרתי במסצ'וסטס. כל חינוכו הכשיר אותו להיות בן המעמד העליון, הנושא באחריות לשיפור מנת חלקם של אלה שגורלם לא היטיב עמם כמוהו. ב-1900 החל ללמוד באוניברסיטת הרוורד, וניהל חיי חברה תוססים, אך לא הצטיין בלימודיו. באותה עת ספג את עיקר השפעתו מדודנו הרחוק, הנשיא תיאודור רוזוולט, שדגל ביתר מעורבות של הממשלה בכלכלה. בשנות לימודיו גם הכיר את אחייניתו של תיאודור, אלנור רוזוולט, והשניים נישאו ב-1905. ברבות השנים נולדו להם שישה ילדים. עד לנישואיה עסקה אלנור בעבודת צדקה בעיר ניו יורק, והציגה לפני בעלה פן של חיי אמריקה שלא היה מוכר לו - מצבן של שכבות המצוקה.

רוזוולט למד משפטים באוניברסיטת קולומביה בעיר ניו יורק, ואף שעמד בבחינות ונעשה עורך דין, העיסוק במשפטים לא משך את לבו. הוא העדיף את הפוליטיקה, נענה להצעה להתמודד על מושב בסנט של מדינת ניו יורק מטעם המפלגה הדמוקרטית (אף שתיאודור רוזוולט היה רפובליקני), ונבחר ב-1911 כנגד כל הסיכויים. בעת כהונתו זכה לפרסום רב ולהוקרה כשיצא נגד המנגנון המרכזי המושחת של מפלגתו, שנודע בכינוי "טמני הול" (Tammany Hall), וניצח. רוזוולט תמך בוודרו וילסון, שהתמודד על מועמדות המפלגה לנשיאות בבחירות של 1912, וכאשר נכנס וילסון לבית הלבן בתחילת 1913, מינה את רוזוולט לתפקיד תת-שר הצי. ב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה באירופה, החל לפעול במרץ להכנת חיל הים האמריקני למלחמה. ראוי להעיר על ההקבלה המעניינת בין רוזוולט לבין בעל בריתו הגדול לעתיד לבוא, וינסטון צ'רצ'יל, שמילא תפקיד דומה ועסק בפעילות דומה בבריטניה באותן שנים בערך.

ב-1920 התמודד רוזוולט על כהונת סגן הנשיא, לצד ג'יימס קוקס (Cox), מועמד הדמוקרטים לנשיאות. השניים נוצחו, והמועמד הרפובליקני וורן הרדינג נעשה הנשיא.

רוזוולט פנה לעסקים פרטיים, עד שתימצא לו הזדמנות מתאימה לשוב לפוליטיקה. אך ב-1921 חלה בשיתוק ילדים, ונותר משותק בפלג גופו התחתון. אף שהיה מסוגל לעמוד על רגליו ואף להלך כמה צעדים, בעמל ובכאבים, הוא הסתייע רבות בכיסא גלגלים, ורק בחלק מהופעותיו הפומביות נאם בעמידה. מעתה לא נותר לו אלא לסמוך על אשתו אלנור ועל עוזרו הנאמן לואי האו (Louis Howe) שיזכירו שוב ושוב את שמו בחוגי המפלגה. אלנור המצטנעת והמסוגרת נרתמה למשימה, אף שבחיי השניים אירע משבר קשה כמה שנים לפני כן, כשהתגלה הרומן שניהל רוזוולט עם מזכירתו בימי כהונתו בוושינגטון. חיי הנישואים של פד"ר ואלנור לא היו עוד אינטימיים, אך בזירה הפוליטית המשיכה אלנור לפעול למען בעלה.

ב-1928 הציעה המפלגה הדמוקרטית לרוזוולט, הודות למאמציהם של אלנור ולואי האו למענו, להיות מועמדה לתפקיד מושל מדינת ניו יורק. רוזוולט ניהל מערכת בחירות נמרצת, וזכה בתפקיד - אף שבבחירות לנשיאות אשר נערכו בה בעת הצביעה מדינת ניו יורק בעד מועמד הרפובליקנים הרברט הובר. בתפקידו כמושל מיקד את מאמציו בסיוע לחקלאים ובהוזלת השירותים הציבוריים, וניצח שוב בבחירות לאותו תפקיד ב-1930. במהלך תקופת כהונתו השנייה הלך מצבה הכלכלי של ארה"ב מדחי אל דחי מחמת השפל הכלכלי הגדול, ורוזוולט פעל נמרצות להקל על מצוקתם של תושבי מדינתו, באמצעות תוכניות סיוע חירום שונות.

מדיניותו זו, שעמדה בניגוד גמור למדיניות "שב ואל תעשה" של הממשלה הפדרלית תחת הובר, הפכה אותו למועמד המתבקש מאליו של מפלגתו לבחירות לנשיאות של סוף 1932. הוא גבר (לא בלי קרב) על חוגים שמרניים בקרב הדמוקרטים, וזכה במינוי המפלגה. בנאומו בפני ועידת המפלגה בעת שקיבל את המינוי, הבטיח רוזוולט "הסדר חדש" (new deal) לעם האמריקני. תחת הסיסמה הזאת ניצח בבחירות, ומדיניותו להיחלצות מן השפל נשאה את השם ניו דיל.

רבים אומרים כי בימינו אלה, שבהם ממלאת הטלוויזיה תפקיד כה חשוב בפוליטיקה האמריקנית, אדם משותק בכיסא גלגלים לא היה נבחר לכהונת ראש עיר, קל וחומר נשיא ארה"ב. אך הטלוויזיה טרם נולדה אז, ומכל מקום, במערכת הבחירות של 1932 היתה רק סוגיה אחת על הפרק - המצב הכלכלי הנורא - ורוזוולט היה המועמד בעל הפתרון, בעוד שיריבו הובר ייצג את מדיניות העבר הכושלת בעליל. זאת ועוד, מאז 1928 הוכיח רוזוולט, בהופעות פומביות רבות מספור, כי למרות מגבלותיו הגופניות, רוחו עזה ותוססת ויש בכוחו למלא כל תפקיד ציבורי. יכולתו כנואם היתה לשם דבר.

בעת שנכנס רוזוולט לבית הלבן, בתחילת 1933, היו בארה"ב מעל 13 מיליון מובטלים. רוב הבנקים כבר פשטו את הרגל, והתפוקה החקלאית עמדה על 56% בלבד מרמתה ב-1929.

אך רוזוולט, בנאום ההשבעה שלו, הודיע לבני עמו כי אל להם לפחוד משום דבר, מלבד הפחד עצמו; ארצם תשוב ותשגשג. פעולותיו מתוארות ביתר פירוט בערך ניו דיל, וכאן נסתפק ונאמר כי הוא הגיש סדרה של הצעות חוק להגברת מעורבותה של הממשלה במשק ולכינון תוכניות סיוע. בה בעת פעל לשיקום המוראל הציבורי בסדרה של שידורי רדיו שבועיים, "השיחות ליד האח", שהועילו רבות לחיזוק לבבם של האמריקאים באותן שנים קשות. היה זה השימוש הבולט הראשון באמצעי תקשורת המוני בפוליטיקה האמריקנית, והוא התגלה כאפקטיבי להפליא.

אולם ההתאוששות בוששה לבוא, וב-1935 פתח רוזוולט בסדרה שנייה של מהלכים, קיצוניים עוד מקודמיהם. אלה כללו, בין היתר, את כינונו של ביטוח סוציאלי לראשונה בתולדות ארה"ב. כאשר התמודד על הנשיאות בשנייה, ב-1936, נהנה רוזוולט מתמיכת האיכרים, הפועלים והמובטלים, וזכה בבחירות ברוב מוחץ. בתקופת הכהונה השנייה נאבק רוזוולט קשות בבית המשפט העליון של ארה"ב, מוסד שמרני שרוב חבריו התמנו בתקופות הכהונה של קודמיו הרפובליקנים. אך בסופו של דבר עלה בידו להעביר את החוקים החשובים ביותר. ב-1938 שגה רוזוולט קשות: לנוכח סימני ההתאוששות הראשונים שניכרו במשק, החליט כי השפל הסתיים, וקיצץ באחת את הוצאות הממשלה הפדרלית. הדבר גרר מיד מיתון עמוק, ורוזוולט נאלץ לחזור למדיניות התקציבית של הניו דיל. עם זאת, ההערכה השוררת כיום היא שמדיניותו של רוזוולט שיפרה רק במידת מה את המצב הכלכלי בארה"ב, ואילו היציאה מן השפל אירעה רק לאחר הצטרפותה של ארה"ב למאמץ המלחמתי בימי מלחמת העולם השנייה, וגיוס המשק האמריקני לצורך זה.

הגם שהמצב הכלכלי עמד תמיד בראש מעייניו, רוזוולט גילה מלכתחילה עניין רב במדיניות החוץ. הוא הכיר בברית המועצות, ובהמשך החל לפעול לשיפור היחסים עם מדינות אמריקה הלטינית, במסגרתה של מדיניות "השכנות הטובה", שגרסה אי-התערבות בענייני הפנים של מדינות אמל"ט ויתר שיתוף פעולה כלכלי. המצב ההולך ומידרדר באירופה הדאיג אותו, אך הקונגרס השמרני עדיין של תקופת כהונתו הראשונה הצר את צעדיו, כשקיבל ב-1935 את חוק הנייטרליות, האוסר על ממשלת ארה"ב להתערב בכל סכסוך צבאי בין מדינות אחרות.

חרף כל הפופולריות שלו, רוזוולט התקשה מאוד לחתור כנגד זרם הבדלנות שסחף את הארץ. רק בעמל רב עלה בידו לשכנע את הקונגרס, אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, לתקן את חוק הנייטרליות כך שיתיר לארה"ב למכור נשק (תמורת כסף מזומן בלבד!) לצד לוחם. בקיץ 1940, כשניצבה בריטניה לבדה מערכה נגד גרמניה הנאצית, ניאות הקונגרס סוף סוף לאשר צעדים של תמיכה בבריטים, ובלבד שלא יגיעו לכלל מלחמה ממש. הצעד הראשון היה מכירת 50 משחתות ישנות לחיל הים הבריטי.

באותה שנה התייצב רוזוולט לבחירות בפעם השלישית; לפי המסורת (אך לא לפי החוקה, כפי שהיתה אז) לא כיהן שום אדם לפניו בתפקיד נשיא ארה"ב יותר מפעמיים רצופות, אך רוזוולט החליט להפר את המסורת. אולי משום כך היה ניצחונו על ונדל וילקי פחות מוחץ מניצחונותיו בשתי המערכות הקודמות. אחרי הבחירות הנהיג את מדיניות "החכר והשאל", שהתירה לממשל לספק נשק לבריטניה ולבעלות בריתה בלא תמורה כספית. על דעת עצמו הרחיב רוזוולט את חוק "החכר והשאל" לאספקת ליווי ימי אמריקני לשיירות המובילות ציוד לבריטניה, ונתן לספינותיו הוראה להטביע כל צוללת גרמנית שתתגלה בדרכן. באוגוסט 1941 נפגש רוזוולט עם צ'רצ'יל על סיפון אוניית מלחמה מול חופי קנדה, והשניים ניסחו את האמנה האטלנטית - פירוט העקרונות המשותפים למדינותיהם, וביניהם דחיית שאיפות ההתפשטות של מדינות, זכות ההגדרה העצמית, חופש הימים, התנגדות לתוקפנות ותמיכה בחירויות האדם.

מאז 1940 נקט רוזוולט שורה של צעדים נגד יפן, בעלת-בריתה של גרמניה הנאצית, שניהלה אז מלחמה עקובה מדם נגד סין והפגינה בעליל את שאיפתה למעמד של הגמוניה במזרח אסיה. צעדים אלה היו כלכליים בעיקרם - אמברגו על יצוא סחורות מסוימות, ובעיקר מתכות ונפט ומוצריו, ליפן. היפנים ביקשו להידבר עם ארה"ב, אך השיחות נקלעו למבוי סתום, שהיפנים החליטו לפורצו בכוח הזרוע. הם החלו לתכנן את התקפת הפתע המפורסמת שלהם על פרל הרבור שבאיי הוואי. האמריקאים ידעו על הכנות היפנים, אך דומה שלא ידעו מתי והיכן יתקפו.

לפי "תיאוריית קונספירציה" שקנתה מהלכים בשנים האחרונות, רוזוולט גרם בכוונה להידרדרות היחסים עם יפן, על מנת שזו תמצא עצמה נאלצת לתקוף את ארה"ב. והוא אף ידע כי יש בכוונת היפנים לתקוף את הוואי, אך הורה שלא למסור את המידע למפקדי הצי וצבא היבשה במקום. הרעיון שביסוד התיאוריה הוא שרוזוולט חשש כי אם תיהדף ההתקפה בהצלחה, לא תראה אותה דעת הקהל האמריקנית, הבדלנית ברובה, כעילה מספקת למלחמה. לכן, טוענים הטוענים, הביא רוזוולט במחדל מכוון ומחושב לידי כך שההתקפה תתרחש, ושתוצאותיה יהיו נוראות עד כדי כך ששום אמריקאי לא יוכל להבליג עליה. אשרי המאמין.

ההערכה המקובלת יותר היא שהמידע אשר הגיע לידי המודיעין האמריקני היה מועט ולא-ברור, ושההתקפה על פרל הרבור (בצהרי יום א', ה-7 בדצמבר 1941, לפי שעון וושינגטון) הפתיעה את רוזוולט כשם שהפתיעה כל אמריקאי אחר. אין ספק שנאומו בפני הקונגרס למחרת על "היום שייזכר לעד בקלון" היה מלא זעם. ופעולתו מכאן ואילך היתה נחרצת. ב-8 בדצמבר הכריזה ארה"ב מלחמה על יפן, וב-11 בו הכריזו גרמניה ואיטליה מלחמה על ארה"ב.

אחת התוצאות של כניסת ארה"ב למלחמה היתה האצתה של תוכנית מנהטן לפיתוח נשק גרעיני. כבר באוקטובר 1939 קיבל הנשיא מכתב בחתימתו של אלברט איינשטיין שהאיץ בו להקדים ולבנות נשק כזה בטרם יעשו זאת הגרמנים, אך ההתנהלות היתה אטית בתחילה.

רק ב-6 בדצמבר 1941 (יום לפני פרל הרבור) הוחלט על פתיחת תוכנית מעשית לבניית פצצה אטומית, אך כעבור ימים ספורים כבר ניצבה תוכנית זו במקום גבוה מאוד בסדר העדיפויות. החלטה חשובה אחרת, שהתקבלה בעצה אחת עם צ'רצ'יל, היתה לראות את ברית המועצות כבעלת ברית חשובה במאבק המשותף, ולהחיל עליה את עקרונות "החכר והשאל". ואכן, רוזוולט נפגש פעמיים עם סטלין במהלך המלחמה - בוועידת טהרן (1943) ובוועידת ילטה (1945). עם צ'רצ'יל נפגש בשתי ההזדמנויות הללו, וכן עוד כמה פעמים.

אך רוזוולט מיעט להתערב בניהול המלחמה הלכה למעשה. את עיקר הפעילות הפקיד בידי נאמניו - שר המלחמה הנרי ל' סטימסון ויו"ר ראשי המטות המשולבים ג'ורג' ק' מרשל - והוא עצמו עסק יותר בהיבטים הדיפלומטיים הרחבים, ובקידומו של המאמץ המלחמתי בארה"ב פנימה. אגב כך הגשים את משאת נפשו מאז כניסתו לתפקיד הנשיא לראשונה - השפל הכלכלי חלף במהירות, מרגע שעברה כלכלת ארה"ב לפסי מלחמה.

אחרי המלחמה נמתחה ביקורת על רוזוולט, ועל צמרת השלטון האמריקנית בכלל, על שלא עשו כמעט מאומה לבלימת השואה, או לפחות לצמצום ממדיה - למשל, ע"י הפצצת מסילות הברזל המוליכות לאושוויץ. העמדה הרשמית האמריקנית, במענה על כך, היתה שהדרך היעילה ביותר להפסקת השואה היתה סיום המלחמה מהר ככל האפשר, ובעלות הברית הקדישו את כל אמצעיהן למטרה זו. ודאי שאין זו תשובה מניחה את הדעת; שאלת יחסו של העולם החופשי - ושל החשוב במנהיגיו, פד"ר - למצבם של יהודי גרמניה לפני פרוץ המלחמה, ושל יהודי אירופה הכבושה במהלכה, טרם קיבלה תשובה ראויה לשמה.

בריאותו של רוזוולט הלכה והידרדרה במהירות בשנות המלחמה. אף על פי כן התייצב למערכת בחירות רביעית ב-1944, וניצח. כאמור, כבר הכהונה השלישית שלו היתה חסרת תקדים; לאחר מכן הוכנס תיקון לחוקת ארה"ב (ה-22 במספר, בשנת 1951) שקבע כי לא ישמש אדם כנשיא יותר משתי תקופות כהונה. מכל מקום, רוזוולט התייצב לבחירות של 1944 עם מועמד פשרה לתפקיד סגן הנשיא, סנטור הרי טרומן. הוא לא התראה עם טרומן יותר מפעמיים מיום השבעתו עד יום מותו, ולא טרח להביאו בסוד ענייני המדינה.

בריאותו של רוזוולט היתה לקויה בעת שהגיע לילטה בפברואר 1945, ואולי משום כך היתה עמדתו כלפי סטלין ותרנית, והוא דחה את כל ניסיונותיו של צ'רצ'יל להניעו לנקוט עמדה תקיפה יותר. בדיעבד, ספק אם קו נוקשה יותר היה מועיל במאומה, בהתחשב בעובדה שסטלין התעלם בבוא העת גם מהתחייבויות מפורשות שקיבל עליו בילטה. אך הסדר העולמי שהתגבש בילטה הכשיר את הקרקע למלחמה הקרה.

רוזוולט כמעט לא הופיע בציבור אחרי שובו מילטה. ב-12 באפריל 1945 לקה בדימום מוחי קשה ומת. אהובתו מימי מלחמת העולם הראשונה לוסי מרסר, שחזרה למלא תפקיד בחייו בשנותיו האחרונות, היתה לצדו. אלנור, שנותרה אשתו בשם בלבד, האריכה ימים אחריו (עד 1962), ומילאה שורה של תפקידים ציבוריים בארצה ובארגון האומות המאוחדות שפד"ר היה בין מניחי יסודותיו.

נשיאי ארצות הברית

מספר	נשיא	שנות כהונה
1	ג'ורג' וושינגטון	1789 - 1797
2	ג'ון אדמס	1797 - 1801
3	תומס ג'פרסון	1801 - 1809
4	ג'יימס מדיסון	1809 - 1816
5	ג'יימס מונרו	1816 - 1824
6	ג'ון קווינסי אדמס	1825 - 1829
7	אנדרו ג'קסון	1829 - 1837
8	מרטין ון ביורן	1836 - 1840
9	ויליאם הנרי הריסון	1841 - 1841
10	ג'ון טיילר	1841 - 1845
11	ג'יימס נוקס פולק	1845 - 1849
12	זכרי טיילור	1849 - 1850
13	מילרד פילמור	1850 - 1853
14	פרנקלין פירס	1852 - 1856
15	ג'יימס ביוקנן	1857 - 1861
16	אברהם לינקולן	1861 - 1865
17	אנדרו ג'ונסון	1865 - 1869
18	יוליסס סימפסון גרנט	1877 - 1881
19	רת'פורד ברצ'רד הייז	1877 - 1881
20	ג'יימס אברם גרפילד	1881 - 1881
21	צ'סטר אלן ארתור	1881 - 1885
22	סטפן גרובר קליוולנד	1885 - 1889
23	בנג'מין הריסון	1889 - 1893
24	סטפן גרובר קליוולנד	1893 - 1897
25	ויליאם מק'קינלי	1897 - 1901
26	תיאודור רוזוולט	1901 - 1909
27	ויליאם הווארד טאפט	1909 - 1913
28	תומס וודרו וילסון	1913 - 1921
29	וורן גמליאל הרדינג	1921 - 1923
30	ג'ון קלווין קולידג'	1923 - 1928
31	הרברט קלרק הובר	1929 - 1933
32	פרנקלין דלנו רוזוולט	1933 - 1945
33	הרי ס' טרומן	1945 - 1953
34	דווייט דייוויד אייזנהאואר	1953 - 1961
35	ג'ון פיצג'רלד קנדי	1961 - 1963
36	לינדון ביינס ג'ונסון	1963 - 1969
37	ריצ'רד מילהאוס ניקסון	1969 - 1974
38	ג'רלד רודולף פורד	1974 - 1976
39	ג'יימס ארל הבן קרטר	1977 - 1981
40	רונלד וילסון רייגן	1981 - 1988
41	ג'ורג' הרברט ווקר בוש	1989 - 1993
42	ויליאם ג'פרסון "ביל" קלינטון	1993 - 2001
43	ג'ורג' ווקר בוש הבן	2001 - 2009
44	ברק חוסיין הבן אובמה	2009 -

אבל כבד ירד על אמריקה במות רוזוולט. גם מתנגדיו המרובים - שהאשימוהו בקעקוע תשתיתה הקפיטליסטית של הארץ, בהרחבה בלתי-מרוסנת של סמכויות הממשל, בהפיכת ארה"ב למדינת רווחה ואף בגרירתה למלחמה עולמית כנגד רצונה - הודו כי הוא אחד האישים הגדולים ביותר בדברי ימי הנשיאות האמריקנית. תומכיו המרובים זקפו לזכותו את חילוץ הארץ מן השפל הכלכלי, את התייצבותה לימין הדמוקרטיה במאבקה הנואש נגד הרודנות, ואת הפיכת ארה"ב למדינה הנושאת באחריות לרווחתם של אלה מאזרחיה שגורלם לא היטיב עמם.

לנאום המלא - לחצו כאן.