רמברנדט ון ריין

את הכשרתו האמנותית רכש אצל שני אמנים. הראשון היה הצייר יאקוב ון סוואננבורג (Jacob van Swanenburgh), וממנו למד רמברנדט בשלוש השנים שנשאר אצלו את הכישורים הבסיסיים למקצוע. ון-סוואננבורג צייר בעיקר סצנות של הגיהנום, שהצריכו מיומנות בציור אש והשפעת האור הנובע ממנה, מה שהצריך כישורים מיוחדים. חוקרים סוברים שחשיפתו המוקדמת של רמברנדט לבעיות ציור כגון אלו, התוו את דרכו והתעניינותו באפקטים של האור.

ממורהו השני, פיטר לסטמן, שאצלו שהה 6 חודשים, למד לצייר נושאים היסטוריים, דתיים ואלגוריים בנוסח אדם אלסהיימר ומיכלאנג'לו קרוואג'ו. בשובו לליידן צייר יחד עם ין ליוונס (לעתים התקשו להבדיל בין ציוריהם) וכן שימש כמורה לציור, עד שב-1631 השתקע באמסטרדם.

בזכות ציורו "השיעור באנטומיה של ד"ר טולפ" (1632) יצאו לו מוניטין בעירו, ועל הביקוש הרב שהיה לציוריו מעידים למעלה מ-40 ציורי הדיוקן שצייר ב-1632 - 1633. במשך 8 שנות נישואיו (מ-1634) לססקיה ון אילנבורך, בת למשפחה אמידה ומכובדת, ידע שגשוג ורווחה וקיבל הזמנות רבות לדיוקנאות ולתמונות דתיות ומיתולוגיות. היו לו עוזרים ותלמידים רבים, ואת ביתו הגדול מילא באוסף של יצירות אמנות יקרות-ערך ובאוספי תלבושות לצורך ציוריו.

ציור הדיוקן הקבוצתי שנודע כ"משמר הלילה" משום צבעיו הכהים (שמו המקורי: "Militia Company of Captain Frans Banning Cocq") גרם למהפכה ציור דיוקנאות קבוצתיים. למרות האמונה שהציור התקבל באי-רצון מצד המזמינים, משום שבמקום להבליט את כל המצוירים במידה שווה התמקד ביצירת דרמה של אור וצל ותנועה, לא היה הדבר כך במציאות, והציור זכה לשבחים.

לאחר מות ססקיה (1642) חל מהפך בחייו. הסתבכויות אישיות וכספיות, ניהול עסקים כושל, ציוריו המאופקים והמופנמים, צבעיו הכהים והטכניקה ה"חופשית" שלו הבריחו מרמברנדט את הלקוחות הבורגנים. הוא הרבה לצייר לפי נושאים שמצאו חן בעיניו, ולא לפי הזמנות, עד שב-1656 נאלץ להכריז על עצמו פושט רגל.

ביתו ואוסף האמנות הגדול שלו נמכרו במכירה פומבית. כדי להצילו מבעלי חובו ייסדו ב-1660 בנו טיטוס (היחיד מ-4 ילדיה של ססקיה שנותר בחיים) ואהובתו לאחר מות אישתו (המשרתת הנאמנה שלו, שילדה לו בת ב-1654), הנדריקיה סטופלס, חברה עסקית שהעסיקה את רמברנדט בתור שכיר. מותם של הנדריקיה (1663) ושל טיטוס (1668) הותיר את רמברנדט בודד וערירי, והוא מת עני וחסר כול.

בשנת חייו האחרונה צייר שניים מציורי הדיוקן העצמי מהמרגשים ביותר בדיוקנאות שנוצרו באמנות המערב, והם משקפים את התמורות שחלו בחייו. הבטחון העצמי והתלבושות הססגוניות של הדיוקנאות המוקדמים מפנים את מקומם לסבלנות ולהדרת הכבוד שבתיאורים המאוחרים.

רמברנדט היה צייר פורה ויצירתו רבגונית. לפי המחקר המודרני, הוא הותיר כ-400 תמונות וכמה אלפי רישומים ותחריטים. שלא כמו בני דורו ההולנדים, שהתמחו בנושאים ספציפיים, צייר רמברנדט בכל התחומים האמנותיים - ציורי דיוקן, נושאים דתיים ואלגוריים, רישומי נוף מן הטבע ותמונות ז'אנר, בהן גם דמויות יהודים מן הגטו הסמוך לביתו. הוא קשר קשרים עמוקים עם מספר אישים בולטים בקהילה היהודית, מעשה נדיר למדי לאמן בתקופתו.

הוא הוכיח שליטה אמנותית בצבע, באור וצל, בדקויות הבעה ותנועה והבנה אנושית מעמיקה. הוא היה מורה רב השראה, ועם תלמידיו נמנו כמה מראשי הציירים בימיו: קארל פבריציוס, פרדיננד בול, חוברט פלינק, סמואל ון הוכסטרטן, ניקולס מס וארט דה-חלדר.