הסכמי שביתת הנשק

 הסכמי שביתת הנשק ציינו את סיומה הרשמי של מלחמת העצמאות וכללו הסדרים בנוגע לאזורים מפורזים, סימון גבולות, הסגת כוחות, איסור חדירת כוחות עוינים ואיסור ירי מעבר לגבול, פעילותן של ועדות שביתת נשק משותפות (בראשות האו"ם) ועוד.

הסכם שביתת הנשק עם מצרים השאיר את הנגב (חוץ מרצועת עזה) בידי ישראל; "כיס פלוג'ה" - שהחזיקה בו חטיבה מצרית - פונה, ואזור ניצנה (עוג'ה אל-חפיר) פורז. נקבע שמושבה של ועדת שביתת הנשק יהיה בניצנה.

בהסכם עם ירדן נקבעו חילופי שטחים, חידוש תנועת הרכבת לירושלים, חופש תנועה בכביש לטרון, גישה חופשית של ישראל להר הצופים ולמקומות הקדושים בעיר העתיקה בירושלים ועוד; אך הירדנים הפרו את רוב סעיפיו.

מו"מ בין המשלחת הישראלית (מימין) למשלחת המצרית, ברודוס, 1949 (צילום: חנניה הרמן, לע"מ)

בהסכם עם לבנון נקבע שקו שביתת הנשק יהיה הגבול המנדטורי, וישראל פינתה 14 כפרים שכבשה בלבנון במיבצע "חירם". נסיונה לכרוך את פינוי הכפרים בהוצאת כוחות סוריה מתחומי ארץ ישראל לא נתקבל על דעת המתווך מטעם האו"ם, רלף בנץ (שזכה בפרס נובל לשלום על פעילותו).

ההסכם עם סוריה נחתם לאחר מו"מ ממושך אשר התקיים במשך כשלושה וחצי חודשים בשטח הפקר בעמק החולה. כוחות סוריה נסוגו ונאחזו ממערב לירדן באזור משמר הירדן, וישראל הסכימה לפירוז השטח וכן לפירוז דרדרה (אשמורה; ממזרח לחולה) ועין גב. קו הגבול בין ישראל לסוריה, ירדן ומצרים שנקבע בהסכמי שביתת הנשק זכה לכינוי "הקו הירוק" (מהסיבה הפשוטה ששורטט על המפה בצבע ירוק) ונותר תקף עד לתחילתה של מלחמת ששת הימים (1967).

חבר המשלחת הישראלית לשיחות ברודוס (משמאל לימין): יהושפט הרכבי, אריה סימון, יגאל ידין ויצחק רבין, 1949 (צילום: לע"מ)

  
בשעתם נחשבו ההסכמים לצעד ראשון לקראת הסכמי שלום בין ישראל לשכנותיה, והצדדים היו אמורים לפתוח בשיחות על שלום של קבע בלוזן שבשוויץ, אך שיחות לוזן התמוטטו במהירות, ומשטר שביתת הנשק המשיך לשרור באיזור עוד שנים רבות.  הסכמי שביתת הנשק הופרו לעתים קרובות, ואחרי מלחמת ששת הימים הודיעה ישראל על ביטולם.