לווייתנאים

מוצא הלווייתנים בטורפים יבשתיים שעברו בהדרגה לאורח חיים ימי, ותוך כדי כך עברו גלגולים פיסיולוגיים שונים (כמתואר להלן) , עד שהסתגלו לחלוטין לחיים בים ואינם מסוגלים עוד לחזור ליבשה. התהליך החל ככל הידוע עתה במהלך תור האיאוקן לפני יותר מ-50 מיליון שנה. התת-סדרה המקורית (כנראה) של הלווייתנאים, Archaeoceti, נכחדה כליל במרוצת הזמן; אולם מאובנים של לווייתני-שיניים נמצאו בסלעים מסוף האיאוקן, ואילו לווייתני-המזיפות הופיעו כנראה באוליגוקן, לפני כ-40 מיליון שנה. מאלה התפתחו משפחות הלווייתנים המוכרות היום. בעבר שויכה הסדרה לקוהורטת בעלי-טפרים (ציפורניים ארוכות וחדות), אולם כיום נהוג לשייכה לקוהורטה נפרדת בקרב היונקים, מוטיקה (Mutica, כלומר "בעלי גלגול"), שבה היא סדרה יחידה.

שתי התת-סדרות נבדלות במידה רבה זו מזו. ללווייתני המזיפות שני פתחי נשימה, ובמקום שיניים הם מצוידים במזיפות (ראו להלן), ואילו ללווייתני-השיניים יש פתח נשימה אחד ובפיהם שיניים. בין לווייתני-המזיפות מצויים הגדולים בבעלי החיים הקיימים כיום (ושהיו קיימים אי פעם) על פני כדור הארץ: יש מהם המגיעים לאורך 33 מ' ויותר, ולמשקל של 130 טון, כלומר – הם גדולים בהרבה מן הזוחלים הגדולים (דינוזאורים) שחיו בתקופות הטריאס, היורה והקרטיקון. בניה של תת-סדרת לווייתני-השיניים קטנים יותר, ונבדלים גם בכך שגולגולתם אינה סימטרית. 

סנפיר הזנב מפותח מאד; הוא התרחבות של קצה הזנב, והוא איבר השחייה העיקרי. הוא משוטח אופקית (בניגוד לסנפירי הזנב של הדגים, המשוטחים אנכית) ולו שתי אונות, בדומה לזנב הדג. השחייה נעשית בתנועות אנכיות, מעלה-מטה, של סנפיר זה. סנפיר הזנב בנוי מרקמת חיבור קולגנית חזקה מאד, אשר קשה מאוד לחתכה. ייתכן שהוא גם משמש כאיבר לתרמורגולציה (ויסות חום), על ידי העברת כמות גדולה של דם בכלי הדם שעל פניו. לרוב המינים סנפיר גב בצורת משולש.

העור חשוף משיער, ורק במין אחד (דולפין האמזונס) יש מעט זיפים על החרטום. העור חסר בלוטות, פרט לבלוטות חלב המשמנות אותו. התת-עור עבה מאד. שכבות עבות של שומן תת-עורי מרפדות את הגוף כולו במינים רבים.

עקב התקצרות עצמות הקדקוד והצטמצמות עצמות המצח והאף, זזו פתחי הנחיריים לאחור, והם מצויים בחלקו העליון של הראש, במקום שנמצא המצח ביונק רגיל. אוויר הנשימה נפלט החוצה בדחיסה דרך פתחי הנחיריים. בלווייתנים גדולים נוצר בדרך זו מעין סילון-מזרקה חרוטי, המתרומם לגובה מטרים אחדים. היות ובאזורים קרים צונן האוויר החיצוני מטמפרטורת גופו של הלווייתן, מתעבים אדי המים שבאוויר-הנשימה הנפלט, וכך נוצרת "מזרקה" הנראית למרחוק. האוויר הנפלט מן הנחיריים מכיל גם טיפות שומן. מנגנון מיוחד - הטיית פתח הקנה לתוך הפתח הפנימי של צינור הנחיר - מאפשר ללווייתן לנשום תוך כדי אכילה במים. בלווייתני השיניים הפה מצויד בשיניים חרוטיות שוות-צורה, שמספרן מגיע עד מאה בכל צד של הלסת. אצל המינים הניזונים בדיונונים נוטות השיניים להתנוון.

במינים רבים מעוגלת קדמת הראש, ומצוי בה נוזל שומני. תפקידו, כנראה, למקד את גלי הקול המושמעים לאלומה צרה. העיניים קטנות. לעפעפיים אין כושר תנועה, ואין הם יכולים לכסות את העיניים. אין אפרכסות אוזן. בית החזה אינו יציב, בגלל מידותיהן הקטנות יחסית של הצלעות האחוריות ועקב החיבור הרופף ביניהן. רק כמה מהצלעות הקדמיות מחוברות ביניהן באמצעות עצם החזה. בגלל חוסר יציבות זה של בית החזה אין הלווייתנים מסוגלים לנשום ביבשה, והם נחנקים תחת הלחץ של משקל גופם על ריאותיהם. אין להם עצם בריח. שלד יציב אינו חיוני לבעלי חיים שאינם עולים כלל ליבשה, מכיוון שגופם נישא במים. הסרעפת אלכסונית. השדרה אינה מגיעה עד לסנפיר-הזנב. איבר המין הזכרי והפטמות חבויים בחריצי עור ואינם מפריעים לצורה ההידרודינמית של הגוף.

תפוצה בעולם: בני הסדרה נפוצים בכל האוקיינוסים. בין הדולפינים יש מינים אחדים ממשפחת הנהרתניים (Platanistidae) הקשורים לנהרות גדולים בדרום אמריקה, בסין ובהודו, ונפוצים בהם בלבד. חלק מן המינים, ובעיקר הגדולים שבהם, יוצאים לנדידות שנתיות בעקבות מזונם, וכן לאזורי המלטה מיוחדים. בחורף נודדים הם לימים חמים ובקיץ – לאזורי הקוטב. תפוצה בארץ: נציגים של ארבע משפחות מזדמנים לחופי הארץ: לווייתניים (Balaenopteridae), ראשתניים (Physetsridae), דולפיניים (Delphinidae) וזיפיוסייים (Ziphiidae).

לווייתני-השיניים ניזונים מטרף, בעיקר דגים ודיונונים, אך יש מין אחד (קטלן, Orcinus orca) התוקף כלבי-ים, ואף לווייתנים אחרים. בכל מקרה המזון אינו נלעס, אלא נבלע בשלמות. השיניים משמשות איפוא רק להחזקת הטרף. אצל מין אחד (חדשן, Monodon monocerus) התפתחה אחת השיניים לחט המופנה ישר לפנים, שאורכו עד 3 מטר והיקפו בבסיס 20 ס"מ. יש לו כנראה תפקיד בתהליך החיזור.

לוויתני השיניים טורפים גם כלבי ים (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

ללווייתני-המזיפות אין שיניים, ובמקומן קיימות מזיפות. אלה הם לוחות קרנִיים שהתפתחו מאפיתל (סוג רקמה) החך, בדומה לקפלים המצויים בתקרת החך אצל יונקים אחרים. המזיפות יורדות מן החך בשני טורים, הניצבים בזווית ישרה כמעט לציר הגוף, ומספרן עד מאתיים בכל צד של עצם המחרשה. במינים מסוימים מגיע אורכן של המזיפות עד 3.5 מ'. לכל מזיפה צורה של משולש מוארך. השוליים הפנימיים של המשולש מפוצלים עד קצותיהם, כך שהם יוצרים מערכת של מסרקות, המשמשת לסינון מזון מן המים. בתת-סדרה זו מורכב המזון בעיקר מסרטנים פלנקטוניים ומרכיכות פלנקטוניות שונות (בעיקר דיונונים וחלזונות). לעתים ניזונים לווייתני המזיפות גם בלהקות של דגים קטנים ובחסרי-חוליות פלנקטוניים אחרים.

פעולת הסינון נעשית על ידי הלווייתן בדרך זו: עם פתיחת הפה נכנסת לתוכו כמות עצומה של מי-ים המכילים את המזון. הפה נסגר, והלשון הגדולה מאוד מתרוממת כלפי המזיפות ודוחסת דרכן את המים החוצה. המים נפלטים דרך המזיפות ובין השפתיים, ואילו המזון נותר בפה לאחר שנתפס בהסתעפויות של המזיפות, ונבלע.

במינים אחדים מן הסוג לווייתן (Balaenoptera) מתאפשרת הגדלת נפח הפה הודות לנוכחות תלמי אורך הנמשכים מן הסנטר ועד לגחון, שמתמתחים עם בליעת המים, כאשר חלל הפה מתרחב ומתמלא. בעת הוצאת המים מתכווצים תלמי האורך. בסוג זה של לווייתנים הראש גדול מאוד והלסת התחתונה כפופה כלפי מעלה, דבר המגדיל מאד את קיבולת חלל הפה (בסוג זה מהווה הראש הגדול כשליש מאורכו של הגוף כולו).

חוש ההתמצאות העיקרי של הלווייתנים מתמקד במנגנון מיוחד, הפועל על פי עקרון הסונאר. הלווייתנים משמיעים קולות בתדרים נמוכים, בדרך כלל פחות מ-5 קילוהרץ. לעומת זה הלבנתן (Delphinapterus leucas) משדר בתדרים עד 300 קילוהרץ – הרבה מעבר לכושר שמיעתו של האדם. המין לווייתן כחול (Balaenoptera musculus), שהוא הגדול בין הלווייתנים, הוא גם בעל החיים בעל הקול הרם ביותר - קריאותיו מגיעות ל-188 דציבל. כמה לווייתנים מסוגלים כנראה לכוון את קולותיהם, באמצעות שינויים בגוף השומני שבמצח הלווייתנים, וההדים נקלטים בלסת התחתונה. הלסת, הרוויה שומן (בדומה לשאר עצמות הלווייתן), מעבירה את הזעזועים לאוזן התיכונה (פתח האוזן החיצונית קטן מאד, ואינו ממלא כנראה תפקיד חשוב בשמיעה).

הלבנתן משמיע קולות מעבר לכושר שמיעתו של האדם (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

מחקרים בכושר ההתמצאות במים נערכו בעיקר בדולפינים. אלו גילו (באמצעות ה"סונאר" שלהם) כושר אבחנה מעולה בין מיני דגים שונים ובין עצמים שונים ואף זעירים (כך, למשל, הם מסוגלים להבחין בין כדורים שווי קוטר העשויים מתכות שונות, או בין כדורים שההבדל בקוטר שלהם הוא מילימטרים אחדים בלבד).

הקול משמש את הלווייתנים לא רק לניווט ולגילוי טרף, אלא גם לתקשורת ביניהם. ידועה במיוחד "שירתו" של הלווייתן גדול-הסנפיר (Megaptera novaeangliae) - שירה מורכבת, משתנה בהתמדה וערבה לאוזן האדם.

הלווייתנים מיטיבים לשחות ולצלול. מינים מסוימים צוללים לעומק של יותר מ-1,000 מטר למשך למעלה משעה. המצטיין בצלילה עמוקה הוא הראשתן (Physeter catodon), הצולל עמוק מאד כדי לצוד דיונונים ענקיים החיים במעמקים. רבים אחרים, לעומת זאת – בעיקר לווייתני המזיפות – אינם מסוגלים לבצע צלילה ממושכת או צלילה לעומק רב. מינים אלה מוציאים את תקרת ראשם מן המים מדי דקות אחדות, ושואפים אוויר בנחיריהם.

כושר הצלילה המעולה מתאפשר הודות לשיעור גבוה של מיוגלובין (חלבון המשמש כמאגר חמצן בשרירים) בדם ובשרירים, לנפח דם גדול, לרשת ענפה של כלי דם, להאטת פעולת הלב בשעת צלילה ולמנגנונים אחרים (שאינם ידועים עדיין היטב) המנטרלים את הפחמן הדו-חמצני בדם. בגלל השיעור הגבוה של מיוגלובין בשרירים, נראה בשר הלווייתנים כהה מאד.

מעריכים שלווייתן יכול להחליף 90%-80% מהאוויר שבריאותיו בכל נשימה, בעוד שאדם מחליף בשאיפה רגילה רק כ-15% מנפח הריאות. נשימת הלווייתן רצונית, ולא רפלקסיבית (אוטומטית ובלתי רצונית) כבשאר היונקים.

כושר השחייה מפותח בעיקר בקרב לווייתני השיניים (כמו הדולפיניים): הם מסוגלים להגיע למהירות של 60 קמ"ש, ולצוד בדרך זו אף דגים מהירים.

ויסות החום בעת צלילה במים הקרים מושג על ידי בידוד הגוף בשומן, יכולת להעלות את קצב חילוף החומרים של הגוף, שטח פנים קטן יחסית לנפח (משום שהגוף כה גדול), ומנגנון של שחלוף חום המבוסס על כך שכל וריד הסמוך לעור מוקף בעורקים, כך שלא כל החום של הדם הזורם לשטח פנים אובד, אלא חלקו חוזר לגוף. בגלל הקצב הגבוה של חילוף החומרים ושטח הפנים הקטן יחסית, עלולים לווייתנאים שהוצאו אל מחוץ למים למות מעודף חום (אם טמפרטורת הסביבה גבוהה במקצת).

"לווייתן" נזכר בתנ"ך ובמקורות עבריים קדומים אחרים. מובנה של המלה איננו אחיד בכל המקומות. ייתכן כי המובן הראשוני הוא מפלצת קדומים מיתולוגית. בישעיהו כ"ז, 1 נזכרו "לווייתן נחש בריח ולווייתן נחש עקלתון" אשר ה' פוקד אותם בחרבו הקשה, הגדולה והחזקה. את היצורים הללו – "לת'ן בתן ברח" (לווייתן פתן בריח) "לת'ן בתן עקלתן" (לווייתן פתן עקלתון) אנו מוצאים גם בכתבי אוגרית. ייתכן כי הפסוק "אוררי יום העתידים עורר לווייתן" (איוב ג', 8) מכוון אף הוא לחיית קדומים זו.

לעומת זאת אפשר לראות בפסוקים "לווייתן זה יצרת לשחק בו" (תהילים ק"ד, 26) "תמשוך לווייתן בחכה" (איוב מ"ח, 25) כוונה ללווייתן היונק הימי. ייתכן כי בכמה מקומות מכונה המלה "תנין" ליצור הנקרא בפינו לווייתן: "ויברא אלוהים את התנינים הגדולים" (בראשית א', 21).

השם העברי "לווייתן" לא תורגם בתרגומי המקרא השונים לשפות אחרות, ונותר בצורתו העברית, Leviathan. בתור שכזה הוא שימש את תומס הובס כשם למדינה הרודנית שתיאר בספרו הנושא את השם "לווייתן".

לכתבה המלאה - לחצו כאן