שלמה המלך, על פי המסורת - בנו הרביעי של דוד המלך,
שנולד לו מבת שבע. נקרא גם בשם הסמלי ידידיה (שמואל ב פרק י"ב, פסוקים כד-כה). השלישי במלכי ישראל, אשר התפרסם בזכות חוכמתו, עושרו ומפעלי הבנייה שלו. הוא ירש מאביו ממלכה גדולה והמחצית הראשונה של שלטונו הייתה תקופת שגשוג שכמוה לא נודעה בתולדות ישראל.
שלמה הומלך כבר בחיי אביו, כדי להבטיח לו את ירושת המלוכה שעליה התחרה עמו אחיו הגדול ממנו, אדוניהו
בן חגית (מלכים א' פרק א' פסוק יא ואילך).
מלך ארבעים שנה, החל בשנת 967 לפנה"ס לערך. פעולתו הראשונה של שלמה כמלך הייתה, ככל הנראה, למחול לאדוניהו, שנמלט ואחז בקרנות המזבח. אולם זמן קצר לאחר מכן הוצא אדוניהו להורג על שביקש לקחת לאישה את אבישג, שטיפלה בדוד בזקנותו – מעשה שהיה לכאורה הכנת הקרקע למרד. גם תומכי אדוניהו סולקו: אביתר הכוהן גורש; יואב שר הצבא מת בעודו אוחז בקרנות המזבח; ושמעי הושם במאסר בית ומת לאחר מכן.
לאחר שחיסל שלמה את האופוזיציה הפוליטית, התפנה לגבש את שלטונו. הודות לכיבושי דוד, השתרעה ממלכת שלמה, כולל שטחים כבושים ומדינות שהעלו לו מס, מגדות נהר הפרת ועד עזה, גבול השטח המצרי. חולשתן של אשור
ומצרים
באותה תקופה איפשרה לשלמה לשלוט ברובו של האזור ללא צורך בפעילות צבאית של ממש.
על פי הכתובים, מדיניות החוץ של שלמה התבססה בעיקרה על דיפלומטיה ולא על כוח הנשק. במיוחד נזקק למספר גדול של נישואים פוליטיים אשר החשובים בהם היו נישואיו לבת פרעה, מאורע יוצא דופן המעיד על עוצמתו של שלמה. ייתכן שפרעה ניסה לכבוש את ארץ פלישתים
מידי המלך הישראלי הצעיר: משנכשל בכך, נאלץ לכרות עמו שלום, הציע לו בתו לאשה ונתן לה כנדוניה את גזר.
ירושלים מוקפת חומה ומקדש שלמה במרכזה. איור משנת 1500 בקרוב (מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל)
שלמה אף קשר קשרי כלכלה עם העמים השכנים, קשרים שהיו כדאיים מבחינה מדינית וכלכלית כאחת. נראה כי הגיע להסכם כלכלי עם מדינת שבא
העשירה שבדרום חצי האי ערב, ואף שיתף פעולה עם חירם מלך צור
בסחר ימי. בעזרת הפניקים
בנה ואייש צי של אוניות בעציון גבר. אלה היו מפליגות לאופיר אחת לשלוש שנים וחוזרות עמוסות זהב ושאר דברי ערך. קופותיו של שלמה נתמלאו גם ממס שהעלו לו ארצות שונות. כן שלט על כל דרכי המסחר החשובות באזור, בהן "דרך הים"
ו"דרך המלך", ואלה שימשו לו מקור הכנסה נוסף. הודות לכך שלט גם על המסחר הרווחי במרכבות מצריות ובסוסים שהתנהל עם ארץ קוה.
חלק ניכר מהכנסותיו של שלמה מימנו את מפעלי הבנייה שלו. הבולט במפעלים אלה היה בית המקדש,
שנבנה במשך שבע שנים בעזרתם של בעלי מלאכה וחומרי בניין שקיבל שלמה מפניקיה תמורת מטענים שנתיים של דגן ושמן. המערכת של בנייני ארמון המלוכה הייתה גדולה עוד יותר, ובנייתה נמשכה 13 שנה. כן בנה שלמה ארמון לבת פרעה, ומקדשי עבודה זרה לנשותיו הנוכריות האחרות.
פעולות הבנייה של שלמה כללו גם בנייה צבאית. ביצוריו המרשימים בערי המפתח חצור,
מגידו
וגזר, על שעריהם הטיפוסיים בעלי ששת החדרים וחומות הסוגרים שלהם, נחשפו בחלקם בחפירות ארכיאולוגיות. שלמה ביצר גם את ירושלים,
בית חורון
וכן ערים אחרות, חלקן אינן נזכרות במקרא. שורת מבצרים וישובים שנתגלתה בהר הנגב המרכזי שייכת כנראה אף היא למפעלי הבנייה של שלמה. הוא חיזק וחידש את מערכות צבאו בחיל פרשים ומרכבות. לפי ספר דברי הימים ב' (פרק ט', פסוק כ"ה), בנה 4,000 אורוות (אם כי התברר לאחרונה שהמבנים דמויי-הארוות שנתגלו במגידו שייכים לתקופת עומרי).
פעולות הבנייה הנרחבות של שלמה דלדלו את אוצרות המדינה עד שהוא נאלץ למסור לחירם מלך צור עשרים מערי הגליל לפירעון חובו. כמו כן הטיל שלמה מסים כבדים ועבודת כפייה על נתיניו. הפועלים נלקחו מן האוכלוסייה הכנענית שנותרה בארץ, אך גם רבים מבני ישראל נדרשו לעשות חודש מכל שלושה חודשים בעבודות כפייה. כדי להקל על ניהול עבודות הכפייה וגביית המיסים, חילק שלמה את הארץ ל-12 מחוזות (שלא היו זהים לחלוקה המסורתית של נחלות השבטים).
חוקרים רבים סבורים שהיה בכך ניסיון מכוון לחזק את הממשל המרכזי על חשבון ההירארכיה השבטית.
במחצית השניה של ימיו החלה להסתמן ירידה במעמדו. ארם דמשק מרדה ונשתחררה, ואם כי המרידות בישראל ובאדום נכשלו,
סופן היה רע לשלמה. המורדים נמלטו למצרים, שם מצאו מקלט אצל פרעה שישק והמתינו לשעת הכושר לחזור (וזו אכן נזדמנה להם). זרעי התפוררות של הממלכה האדירה והפירוד בין יהודה לישראל החלו להיזרע.
איור המתאר את שלמה המלך מקבל את פני מלכת שבא (מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל)
נאמר על שלמה שאהב את אלוהים והלך בחוקות דוד אביו. אף על פי כן, נשא לו נשים נוכריות רבות – 700 נשים ו-300 פילגשים – ועורך ספר מלכים מאשים אותן בהטיית לבו של שלמה מדרך אלוהים בזמן זקנתו. אמנם אין ספק שהמניעים לנישואיו הרבים ולוויתוריו לנשותיו היו, לפחות בחלקם, פוליטיים. למרות המספר העצום של הנשים והפילגשים, מזכיר המקרא רק שלושה מילדי שלמה: יורשו רחבעם והבנות בשמת וטפת, הנזכרות הואיל ובעליהן היו ניצבים (מושלי מחוזות).
שלמה המלך נתפרסם במיוחד בחוכמתו. המקרא מספר כי אלוהים נתגלה אליו בחלום, בזמן שהותו בגבעון, והציע לו את כל אשר יחפוץ; בקשת שלמה הייתה שיזכה בחוכמה לשלוט בעמו, וכך היה. חוכמתו באה לידי ביטוי גם בתחומים אחרים, שאינם נוגעים לניהול ענייני העם: ב"משפט שלמה" למשל, הכריע המלך בין שתי נשים אשר הביאו לפניו תינוק, וכל אחת מהן טענה כי היא אמו. שלמה פסק כי יש לחתוך את הילד לשניים, ולאחר שאחת הנשים הזדרזה לוותר על התינוק על מנת שינצל, קבע שלמה כי היא אימו האמיתית והעניק לה את התינוק.
משפט שלמה. ציור של ניקולה פוסן, 1649 (מתוך מאגר jupiter)
המסורת מייחסת לו את חיבור ספר משלי, מגילת שיר השירים ומגילת קהלת. יחד עם זאת, בשל לשונן העברית המאוחרת של יצירות אלה דוחים החוקרים בני זמננו ייחוס זה. הספר החיצון "חכמת שלמה" נכתב ביוונית, זמן רב לאחר תקופתו. ישנם חוקרים הטוענים כי המציאות המתוארת במקרא אינה מייצגת את סדר הגודל ומידת העוצמה של ממלכת שלמה. חוקרים אלה מביאים לראייה את המיעוט היחסי של ממצאים ארכיאולוגים מתקופת שלמה, המעידים על קיומה של מעצמה איזורית, וטוענים כי ממלכת שלמה הייתה קטנה ונטולת השפעה. את הכתוב במקרא אודות ממלכה זו הם מייחסים לסופר מקראי שחי בתקופה מאוחרת יותר (המאה ה-4 לפנה"ס), וכתב את סיפורי המקרא כהיסטוריוגרפיה שנועדה להצדיק את מדיניותו של המלך יאשיהו.
הדפס
