מרד בר כוכבא

במדבר יהודה נתגלו ממצאים רבים מתקופת בר כוכבא המעידים על המצב הכלכלי והחברתי בזמנו, ובהם מכתבים ומסמכים כתובים עברית, ארמית ויוונית, שמקצתם נכתבו בשמו של בר כוכבא עצמו (אגרות בר כוכבא). למרות ממצאים אלה חלקים רבים מסיפור המרד ותולדות חייו של מנהיגו בר כוכבא אינם ידועים בבירור, בשל מחסור במקורות היסטוריים אמינים. אופיים של המקורות והידיעות המקוטעות בנושא זה הביאו לכך שסוגיות רבות הנוגעות להיסטוריה של התקופה עדיין שנויות במחלוקת.

להגדלה - לחצו על המפה

ישנם חוקרים הסבורים כי ל"ג בעומר בא לציין את תעוזתו של בר כוכבא ואת שורת הנצחונות שהיתה לו בשלבים הראשונים של המרד, ועל שום כך חוגגים את ל"ג בעומר כיום של שמחה, בו מופסקים מנהגי האבלות.

ב-66 פרץ בא"י המרד הגדול , שהביא בסופו לחורבן ירושלים ובית המקדש (70 לספירה); רבים מתושביה היהודים של הארץ היגרו לארצות שכנות - בעיקר למרכז החשוב שנותר בבבל, וכן למצרים. 

ב-117 לספירה מת קיסר רומא טְרָיָנוּס, לאחר מותו הגיע לקיצו עידן התפשטותה והתעצמותה כלפי חוץ של האימפריה הרומית. את מקומו בשלטון ירש הקיסר הָדְרִיינוּס אשר קבע מדיניות רומית חדשה: עצירת מלחמות הכיבושים והתמקדות בגיבוש צביון תרבותי הלניסטי-רומי משותף ואחיד לכל הארצות הכלולות באימפריה הרומית. למען מימושה של מדיניות זו הרבה הקיסר לנוע ולסייר ברחבי האימפריה.

אחת הסוגיות שעמדו בפניו היתה ההתמודדות עם בעיית התושבים היהודים ככלל ובעיית יהודי א"י בפרט - במשך שנות הכיבוש הרומי עד לאותה עת אירעו בא"י יותר מהומות ומרידות מאשר במרבית הארצות הכבושות באימפריה. באותה תקופה הגיע תנועת ההתגיירות בכל רחבי האימפריה לשיאים יוצאי דופן וסמוך לסוף המאה הראשונה מנו היהודים קרוב לעשרה אחוזים מכלל תושבי האימפריה הרומית. קיום רוב יהודי בא"י היה משמעותי במיוחד, לנוכח היותה של הארץ נקודה אסטרטגית עבור האימפריה הרומית - כאזור של מעבר בין שתי הפרובינקיות החשובות של סוריה ומצרים.

על פניו נדמה כי תחילה ביקש הדריינוס להגיע להסדר עם יהודי א"י במו"מ ובדרכי שלום. מגמה זו באה לידי ביטוי בתוכניתו לשיקום בית המקדש (שחרב במרד הגדול) וירושלים. אולם, כעבור זמן קצר התגלע סכסוך בינו לבין מנהיגי היהודים בשאלת היחס לתושבים הלא יהודים היושבים בארץ. הדריינוס ביקש כי אל מול יוזמתו להקמת המקדש יתפשרו היהודים בענייני ההלכה, וישלבו את הלא יהודים בבעבודת ה' ובעבודת המקדש. בקשה זו התקבלה בסירוב מוחלט של ההנהגה היהודית ובתגובה ביטל הדריינוס את התוכנית לשיקום בית המקדש. ביטול התוכנית עורר תסיסה בקרב התושבים היהודים בא"י נגד השלטון הרומי. תהליך זה התגבר בעקבות איסור על מילה שהטיל הדריינוס ברחבי האימפריה (הליך שפגע להשקפתו בשלמותו הטבעית של הגוף).

ב-129 לספירה הגיע הדרינוס במסגרת סיוריו לא"י, ובמהלך שהותו בארץ נודעה ברבים תוכניתו החדשה לירושלים - שיומה כעיר לעובדי אלילים, שבה יוקמו מקדשים לאלים רומים במקום בית המקדש. תוכנית זו, יחד עם איסור המילה, היו ככל הנראה הגורמים העיקריים להחלטה על יציאה למאבק בשלטון הרומי. ההחלטה על פתיחת המרד נשמרה בחשאיות כל עוד היה הדריינוס סמוך לא"י. ב-130 לספירה עזב הקיסר את הארץ, וב-131 עזב את אזור המזרח התיכון. כל העת ההיא עסקו היהודים בהכנות חשאיות למלחמה.

בניגוד למרד הגדול היה מרד בר כוכבא יזום ומתוכנן היטב. בהנהגה הלאומית עמדה דמות מקובלת על הקהל, זהו שמעון בר כוכבא, ובראש ההנהגה הרוחנית עמד רבי עקיבא, דמות מקובלת לא פחות. לא קיים מידע היסטורי אמין לגבי חייו של בר כוכבא עד להופעתו כמנהיג היישוב היהודי. נראה שהופיע כמנהיג לאומי עוד לפני תחילת המרד, ונתקבל כבעל סמכות בקרב חלקים נרחבים באוכלוסיה היהודית של א"י.

שמעון בר כוכבא נזכר בספרות חז"ל בשמות בן כוזבה, בר כוסבא, בר כוסיבא ובן כוזיבא. במכתבים שכתב ושנכתבו אליו הוא מופיע בשמות "שמעון בר כוסבה", "בר כוסבא" ו"בן כוסבא". נראה שהכינוי "בר כוכבא" ניתן לו עפ"י הכתוב "דרך כוכב מיעקב" (במדבר כב', יז'), הרומז לפי חז"ל למשיח. בתעודות ששרדו הוא תואר בשם "נשיא ישראל" או "הנסי על ישראל". לפי התלמוד אמר עליו  רביע עקיבא: "זה מלך המשיח", ואילו חברו רבי יוחנן בן תורתא, שהתנגד לעמדה זו, ענה לו: "עקיבא! יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא" (ירושלמי מסכת תענית, פרק ד', הלכה ה').

מעט מאוד ידוע על תכונות האופי של בר כוכבא, ומקורות שונים תארוהו באופנים שונים. בספרות חז"ל מתואר בר כוכבא כגיבור בעל כוחות פיזיים יוצאי דופן, אדם קשה, תקיף ומהיר חימה שהנהיג בצבאו משמעת חמורה. בין השאר מסופר כי כל לוחם בצבאו חויב לכרות אצבע אחת על מנת להוכיח את אומץ ליבו. הנחה מקובלת היא שכל אלו הן מסורות אגדה מאוחרות ומוגזמות, ועם זאת דומה שהן מתארות את אופיו הבסיסי של בר כוכבא. מתעודות ואגרות שכתב עולה כי היה מצביא ואיש מדינה מוכשר בעל כושר ארגון ואחריות לאומית. כמו כן עולה הקפדתו היתרה שלו ושל אנשיו  על שמירת קיום מצוות היהדות.

שמעון בר כוכבא שימש כמנהיג צבאי ומדיני כאחד ותוארו הרשמי היה "נשיא ישראל". על כמה מן המטבעות שנמצאו מתקופה זו מופיע שם נוסף - אלעזר הכהן. ככל הנראה האיש אלעזר האיש השני בהנהגה, מעין סגן לבר כוכבא. בצידו של בר כוכבא פעלה מערכת ממשל ומנהל מסועפת, מדינית וצבאית, שפרטיה אינם ידועים בבירור. ככל הנראה התקיים גם קשר בין בר כוכבא לבין ההנהגה הרבנית.

אלפי שנים לאחר מותו משמש זכרו של בר כוכבא כסמל לגבורה יהודית והאגדות שנקשרו לשמו רבות. מאידך, המרד שהנהיג בר כוכבא נכשל, ומאות אלפי מתושבי א"י איבדו במהלכו את חייהם. על בסיס המתח בין גבורה לאובדן חיים משמש זכר בר כוכבא והמרד שהנהיג בסיס לדיון ציבורי ומוסרי גם בימינו אנו. 

ההכנות למרד נעשו בחשאי, פתיחתו הפתיעה את הצבא הרומי, ובתחילה זכו המורדים להצלחות מרשימות. מרכז המרד היה ביהודה ואין עדויות ודאיות לגבי התפשטות המרד לשאר איזורי א"י. כמו כן כן אין עדות מכרעת בשאלה האם הצליחו המורדים להשתלט על ירושלים.

לאחר ששני הלגיונות הרומים ששהו ביהודה נכשלו בנסיונם לסיים את המרד, שב הדריינוס לא"י כדי לפקח על דיכוי ההתקוממות. הוא דאג לתגבורת של כוחות צבאיים מפרובינקיות שכנות, ובכלל זה הצי הרומי ששהה בפרובינקיה של סוריה. בסך הכל מנו הכוחות הרומיים שהשתתפו במלחמה למעלה מ-50,000 חיילים (מספר רב בהרבה מהכוח שדיכא את המרד הגדול).

ב-133 לספירה, מלווה ביחידות תגבור נוספות, הגיע לא"י מבריטניה אחד מטובי המצביאים הרומאים באותה עת - יוליוס סוורוס (Julius Severus). תחת פיקודו החל הצבא הרומי בעצמו להשתמש בשיטות של לוחמה זעירה, ובכלל זה פשיטות ארוכות טווח והתקפות על שיירות ודרכי אספקה. טקטיקה זו הביאה למפנה איטי אך עקבי במלחמה לטובת הרומאים, וכעבור שנה כבר היה נצחונם של אלה ברור למדי. בנייתן של מכונות מצור משוכללות עמדה במרכז שלב הלחימה האחרון בו צרו הרומאים על מבצריהם וכפריהם של המורדים עד לכניעתם.

מעוזם האחרון של המורדים היה בֵּית תָר (ביתר) מדרום מערב לירושלים. המצור על ביתר נמשך חודשים רבים ובמהלכו הקיפו הרומאים את העיר בסוללות עפר וניתקו את אספקת המים והמזון. ב-135 נפלה ביתר (לפי חז"ל נפלה ביתר בתשעה באב). בר כוכבא ואנשיו ששהו בעיר נהרגו בקרב, ואת מרבית השבויים הוציאו הרומאים להורג. עם נפילת ביתר הסתיימו הקרבות הגלויים בין הצדדים, אולם המוני פליטים ולוחמים נטלו עימם מזון, כסף וכלי נשק והסתתרו במערות וביצורים תת-קרקעיים במקומות שונים בא"י. יחידות של הצבא הרומי המשיכו לרדוף את הפליטים, ובמרבית המקרים הצליחו לחשוף את מקומות המסתור, ולהרוג או לשבות את השוהים בהם.

ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס מספר בכתביו מעט על מהלך המרד (יש לציין כי יש במחקר ההיסטורי יש מחלוקת בשאלת אמינות קביעותיו). לפי דבריו,  המרד נמשך שלוש וחצי שנים, ובמהלכו הרסו הרומאים 50 מבצרים ו-985 כפרים, והרגו 580,000 יהודים (מלבד אלה שמתו מסיבות אחרות, כגון רעב. סביר שמדובר במספר מוגזם). גם רומאים רבים נהרגו, ובדיווחו של הדריינוס לסנאט ברומא על סופו המוצלח של המבצע הושמטה הפתיחה המקובלת "שלום לי ולצבאי". כמו כן ציין קסיוס כי הכת הנוצרית בא"י לא הצטרפה למרד.

עוד במהלך המרד, משהחלו הרומאים מנצחים בקרבות, נגזרו גזירות נוספות (מלבד איסור המילה) על האוכלוסיה היהודית בא"י. במסגרת זו נאסר קיים מצוות שונות: קריאת התורה בפומבי, הנחת תפילין, הדלקת נרות שבת וכו'. בתום המלחמה הוחלף שמה של הפרובינקיה יוּדָיְאָה (Judea) ותחתיו ניתן לה השם Syria Palaestina ולימים Palaestina בקיצור. מלבד זאת לא נשתנה כלום במעמדה של הפרובינקיה, אולם הדריינוס החליט לעצבה כפרוביניקיה בעלת אופי הלניסטי, והורה לפתוח בבנייתה של העיר "אייליה קפיטולינה" (Aelia Capitolina) בירושלים.

בתשעה באב 136 לספירה "נחרשה העיר", היינו נערך טקס רומי סמלי של חרישת תוואי החומה העתידה להיבנות. הבנייה נעשתה במהירות, ובמקום בית המקדש נבנה מקדש לאל יופיטר והושם בו פסלו של הדריינוס. כמו כן נבנו בעיר מקדשים לאלים רומים נוספים. על היהודים נאסר להתיישב בעיר החדשה.

תוצאה נוספת של המרד היה החורבן הגמור של היישוב היהודי באזור יהודה, והעברת המרכז הדתי והפוליטי לגליל. רבים מיהודי א"י מתו בקרבות או ברעב שנגרם על ידי מצור של הצבא הרומי, ורבים אחרים היו לפליטים ועקרו מא"י. על פי הערכה מחקרית מקובלת, כשליש מן היישוב היהודי בא"י נעקר ממקום מגוריו. מעמד הבכורה של האוכלוסיה היהודית בא"י התערער באופן חמור. כך גם נפגע מעמד הבכורה של יהודי א"י באומה היהודית כולה, ומרכז הכובד הועבר לבבל. הישוב היהודי בא"י נחרב, והנותרים הפכו לפסיביים, בתחום הלאומי ובתחום הרוחני גם יחד. מעתה, "משנתייאשו מן הגאולה" (ספרי לדברים, שכו) שוב לא נראתה העצמאות הריבונית היהודית מיועדת לעתיד הקרוב אלא לעתיד רחוק ובלתי ידוע, אשר אין לפעול לקרבו. למעשה, עם דיכוי המרד חוסלה עצמאות היהודים בא"י עד להקמתה של מדינת ישראל. תוצאה עקיפה של הכישלון הייתה עצירה מיידית של תנועת ההתגיירות ברחבי העולם העתיק, לנוכח התפיסה שהמרד הוא עדות לחולשתו של אלוהי היהודים. 

עדות לרישומו ההיסטורי וארוך הטווח של כישלון המרד ניתן למצוא בציטוט מספרות חז"ל, המתאר את מצבם של היהודים בתום המלחמה: "בזמן הזה שהם למודים בצרות והצרות באות עליהם - אם יהיו כל הימים דיו וכל היערות קולומוסים וכל בני האדם לבלרים - אין מספיקין לכתוב הצרות הבאות עליהם... דבר אחר: אין השוטה נפגע ואין בשר המת מרגיש באזמל". (סכוליון למגילת תענית, סוף).

נכתב בעזרת "ההיסטוריה של ארץ ישראל - שלטון רומי" בהוצאת כתר

לציר הזמן - לחצו כאן

זו הארץ – תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל על ציר הזמן (9,000 לפנה"ס ואילך). פרויקט מיוחד של אנציקלופדיה ynet.

לציר הזמן - לחצו כאן