שמשון

בן למשפחת מנוח מצרעה. מתואר כדמות יוצאת דופן: לידתו היתה פלא, שכן אימו היתה עקרה (על פי חז"ל היה שמה הצללפוני). מלאך ה' נגלה אליה ובישר לה כי תלד בן, אשר יושיע את עם ישראל, ועל כן הוקדש שמשון לנזירות (על נזירים נאסר לשתות יין ולגלח את שערם) עוד בהיותו בבטן אימו (שופטים פרק י"ג). משנולד התגלה כי ניחן בכוח עצום.

לפי הכתוב במקרא, שפט שמשון את ישראל במשך עשרים שנה. שלא כמו שופטים אחרים, לא היה שמשון מנהיג או מצביא, ולא הוביל את עם ישראל נגד אויביהם הפלשתים שרדו בהם באותה עת. כל מלחמותיו עם הפלשתים נסבו סביב פרשיות אהבים שניהל עם נשים פלשתיות שונות, כאשר כל פגיעה בכבודו מנוצלת על ידיו לצאת ולהכות בהם תוך שימוש בחוכמתו וכוחו הרב.

ראשית העימות עם הפלשתים החל בשל רומן שניהל שמשון עם אישה פלשתית, למרות התנגדותם של הוריה. במהלך משתה הציג לנוכחים הפלשתים חידה והבטיח פרס נאה (30 חליפות בגדים) לפותר החידה. אשתו הפלשתית נכנעה ללחץ מקורביה, וגילתה להם את פיתרון החידה.

כנקמה על המעשה הרג שמשון 30 פלשתים ומסר לפותרי החידה את חליפותיהם. לאחר מכן, כאשר השיאו הורי אשתו את בתם לאיש אחר, שילח 300 שועלים עם לפידים הקשורים בזנבותיהם בשדות הפלשתים. כאשר בתגובה שרפו הפלשתים את אשתו ואת אביה, שוב יצא להכות בהם "שוק על ירך" והרג בהם. לאחר מכן הוסגר לידי הפלשתים על ידי אנשי יהודה (שחששו מפעולת נקם פלשתית), אז יצא נגדם פעם רביעית והרג 1000 פלשתים בלחי חמור (עצם).

האשה הפלשתית השנייה בחייו של שמשון היתה זונה מהעיר עזה. כאשר בא שמשון לבקרה באחד הלילות, סגרו הפלשתים את שערי העיר במטרה ללכדו והוא בתגובה עקר את הדלתות ונשא אותן על כתפיו.

האשה הפלשתית השלישית, שהיתה זו שהפילה את שמשון בידי הפלשתים, היתה דלילה. הפלשתים שיחדו את דלילה לגלות את סוד כוחו העצום של שמשון ולספרו להם. לאחר תחנונים רבים התוודה שמשון בפניה, כי סוד כוחו טמון בשיער ראשו הארוך, אשר לא גולח מעולם בשל היותו נזיר ("אִם-גֻּלַּחְתִּי וְסָר מִמֶּנִּי כֹחִי, וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּכָל-הָאָדָם", שופטים ט"ז י"ז). דלילה הרדימה את שמשון, וגזרה את מחלפות ראשו. אז התנפלו עליו הפלשתים, והצליחו להתגבר עליו בקלות. הם ניקרו את עיניו והכניסו אותו לבית האסורים.

הפלשתים חגגו את נפילתו של שמשון בידיהם במשתה שנערך במקדש דגון, ושמשון הובא אל המשתה, כבול בשלשלאותיו, על מנת לשעשע את הנוכחים. הוא נקשר בין שני עמודי התווך של המקדש, עליהם נשען המקדש כולו. שמשון, אשר שיערו כבר החל לצמוח בזמן שהותו בבית האסורים, ביקש מאלוהים שישיב לו את כוחו בפעם האחרונה. בקשתו נענתה וכך הצליח למוטט את מקדש דגון עליו ועל כל החוגגים, באומרו "תמות נפשי עם פלשתים". נאמר עליו כי המית יותר פלשתים במותו מאשר בחייו.

בראייה מחקרית של ספרות המקרא, דמותו של שמשון היא דמות של גיבור עממי, והסיפורים עליו הם מחרוזת של סיפורי-עם על גיבור הנופל לבסוף בידי אישה. באמצעות סיפורים אלו מציג המספר המקראי את שמשון כשליח אלוהים וכעושה רצונו.