תהילים

המסורת מייחסת את חיבור הספר לדוד המלך, אבל כבר חז"ל הבחינו שאי אפשר לקבל מסורת זו כפשוטה, שכן יש בספר מזמורים המיוחסים למשה רבנו, לבני קורח, לאסף ולאישים אחרים. חז"ל פתרו עניין זה באומרם שדוד המלך כתב את ספרו באמצעות 10 זקנים, כלומר שאינו רק משל דוד, אולם ברור שמסורת קדומה זו אינה היסטורית, ושייחוסם של המזמורים למחברים אף הוא אינו היסטורי. המזמורים יוחסו לדוד המנגן, הנקרא נעים זמירות ישראל. זמן חיבורם של המזמורים שונה, ואין לדון את כל הספר כחטיבה אחת. ברור שמאחורי המזמורים של ספר תהילים עומדת מסורת פיוטית ארוכה של המזרח הקדמון ושל ישראל.

השערות החוקרים במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 שייחסו את כתיבת המזמורים לימי החשמונאים ואף לתקופה הרומית, הן חסרות בסיס. יש בספר מזמורים קדומים מראשית תקופת המלוכה (כגון עב, פג), לצד מזמורים מימי החורבן (עד, עט), גלות בבל (קלז) ושיבת ציון (קכו). ספר תהילים משמש יסוד בתפילה כבר מימי בית שני, ועדות לכך יש בספר עצמו, שחלק מפרקיו ערוכים בצורה של שירת המענה (קלו), או מסיימים קריאות בברכה (קלה, יט-כא), מזמורי הללויה (קמו-קנ) ועוד. שימוש זה מתקיים עד היום בבית הכנסת, ומשם נטלוהו הנוצרים אל הכנסייה.