תקופת הקרח

תקופות הקרח מאופיינות בירידה של של פני הימים והאוקיינוסים (למעלה מ-80 מ' בחלק מהתקופות), כיוון שכמות גדולה יותר של מים נותרה במצב קפוא על פני היבשה. תנועת הקרחונים שינתה את תצורות הנוף במקומות רבים על ידי שלושה תהליכי בלייה: סחיפה, הובלה והשקעה. הקרחונים מאופיינים בתנועה אטית מאוד, שהכוח המניע אותה הוא לחץ הקרח ההולך ומצטבר בחלקיו העליונים של הקרחון. הלחץ הכבד גורם להמסת המים שבצדו התחתון של הקרחון, וכך נוצרת שכבה נוזלית המאפשרת את גלישת הקרחון. בדומה לנהרות של מים נוזליים, חוצבים לעצמם הקרחונים עמקים בתנועתם זו. גושי סלע רבים וסחף הובלו מאות ואלפי קילומטרים. למשל, סלעים שמקורם בסקנדינביה התגלו בדרומה של אירופה.

עמקים שנוצרו ע"י קרחונים בתקופות קדומות, ואלה הפשירו בינתיים, הם בעלי מורפולוגיה אופיינית, ופזורים בהם גושי סלע שנגררו עם הקרחון במהלכו. ריכוזי סלעים כאלה יוצרים קשתות אופייניות, הנקראות מוֹרֵנוֹת, אשר מסמנות את גבול ההתפשטות הסופי של הקרחון. תהליכי הקירחון גרמו גם להטיית נהרות גדולים ויצירת ימות בשולי הקרחונים. תהליך חשוב נוסף הקשור לתקופת הקרח הוא שקיעה של חלקים בקרום כדור הארץ עקב הלחץ הכבד של הקרח שהצטבר מעליהם. תקופות ביניים חמות יותר גרמו לשחיקה רבה של סלעים בגלל נסיגתם של קרחונים גדולים וסחיפת המים הנמסים.

סוגים שונים של בעלי חיים שלא יכלו לחיות בטמפרטורות הנמוכות (הטמפרטורה בתקופת הקרח האחרונה היתה נמוכה בלמעלה מ-10 מעלות צלזיוס מהממוצע כיום) ולא מצאו את מזונם במשטחים מכוסי הקרח נכחדו, ובהם זוחלי הענק. בשיאה של תקופת הקרח האחרונה הגיעו הקרחונים עד קו רוחב º40 צפון, דהיינו הערים ניו-יורק ולונדון היו מכוסות בקרח. כ-30% משטח כדור הארץ היו מכוסים בקרח לעומת פחות מ-10% כיום. האזורים הקרובים לקו המשווה שבהם לא התפתחו קרחונים, אופיינו בכמויות משקעים גדולות, בהם באזורי המדבריות של היום. מפלסו של ים המלח היה גבוה ב-210 מ' ממפלסו היום והוא התפשט עד עין גב בצפון.

במחצית השניה של המאה ה-16 החלו הטמפרטורות ברחבי העולם לצנוח לאחר תקופה של מעל ל-5000 שנה בהם התחמם כדור הארץ בהדרגה והאקלים היה יציב. תקופה זו הידועה בשם "תקופת הקרח הקטנה", אופיינה בחורפים ארוכים וקרים וקיצים קצרים מאוד, וכן בהתפשטות הקרחונים במספר מקומות באירופה. בין העדויות לשינוי הקיצוני באקלים היו נטישת המושבה הויקינגית בגרנלנד שהוקמה במאה ה-11 והרעב הקשה שפקד את אירופה וארה"ב לאחר "השנה חסרת הקיץ" של 1816, בה הושמדו רוב היבולים החקלאיים. תקופת הקרח הקטנה הגיע לסיומה בסוף המאה ה-19 ומאז נרשמת המסה הדרגתית של הקרחונים.

במאה השנים האחרונות עלו מספר תיאוריות בדבר הסיבות להתקררות קיצונית של כדור הארץ ולהיווצרות קרחונים. התיאוריה הראשונה והמקובלת ביותר כיום גורסת כי לאנרגיית השמש השפעה רבה על התחממות והתקררות כדור הארץ. עוצמתה של אנרגיה זו תלויה במיקומו של כדור הארץ ביחס לשמש. מיקום זה מותנה בשלושה מחזורים אסטרונומיים: ציר הסיבוב של כדור הארץ (נקיפה) המשלים מחזור כל 26,000 שנה, נטיית ציר כדור הארץ - הנטייה נעה בתחום שבין º21.6 ל- º24.4 והיא משלימה מחזור כל 41,000 שנה בערך (כיום זווית הנטייה עומדת על º23.5), ולבסוף מסלולו האליפטי של כדור הארץ בעל מחזור של 100,000 שנה - כאשר האליפטיות נמצאת בשיאה, גדלה כמות האנרגיה בכ-25%.

תיאוריה נוספת טוענת כי השינוי בכמויות וטמפרטורת מי האוקיינוסים באזורים חמים וקרים ויצירת רכסי הרים שינו את מערכות האקלים בעולם. הסיבה לשינויים אלו היא נדידת היבשות.

תיאוריה אחרת מסבירה את היווצרות הקרחונים בריכוזי פחמן דו-חמצני, אבק וחלקיקי מים באטמוספירה המשפיעים על יכולתה לאגור חום.

החוקרים עדיין אינם יכולים להצביע בבירור על הגורמים לשינויים בטמפרטורות, אולם קיימת הסכמה כי שינויים מזעריים באחד מהגורמים הנ"ל יכולים להתניע שרשרת אירועים המשפיעים על מערכות האקלים העולמיות.

קיימות השערות שונות לגבי כיוון ההתפתחות להבא - אם צפויות תקופות קרח נוספות, או, להיפך, התחממות הדרגתית של הטמפרטורה תביא להמסת הקרח באזורי הקטבים, לעליית מפלס הימים והאוקיינוסים ולכיסוי חלקים גדולים מן היבשות (כולל רבות מערי החוף הגדולות) במים. המאה ה-20 היתה ללא ספק החמה ביותר באלף האחרון והתחזיות המתונות מדברות על עלייה שתי מעלות צלזיוס נוספות במאה ה-21. הסיבה לעלייה זו מקורה כנראה בתוצא החממה, שעלול, על פי סברה אחת, לדחות את המחזור הבא של התקררות כדור הארץ.

לכתבה המלאה - לחצו כאן.