נציים

חיוואי (צילום: דני לרדו)

ככל בני הסדרה, אף הנציים לוכדים לרוב את טרפם ברגליהם. הם דורסים את הטרף עד מוות בעזרת שרירי הרגל החזקים והטפרים (ציפורניים ארוכות), הכפופים והחדים שבקצה האצבעות. הטפרים של הבוהן (האצבע האחורית) ושל האצבע האמצעית מבין שלוש האצבעות הקדמיות הם אמצעי הקטל העיקרי של הנציים ואילו המקור הוא אמצעי עזר בלבד. טפרים אלה פועלים כצבת זה מול זה, והם ארוכים וחזקים יותר משני הטפרים האחרים. עיט הסלעים, לדוגמה, עשוי להפעיל בהם לחץ כדי 300 ק"ג לסמ"ר. האצבעות הצדדיות מסייעות לאחיזה בטרף ולייצוב העוף בעמידתו ובהליכתו. מבנה הרגל מותאם למזון, ואורך האצבעות והטפרים קשור יותר לגודל הטרף שהעוף ניזון ממנו מאשר לגודלו הוא. לניצים הלוכדים עופות במעוף יש אצבעות ארוכות ועדינות, ובצידן התחתון התפתחו מעין יבלות, המגבירות את החיכוך עם הטרף החלקלק. רגליהם של הניציים ארוכות, ומותאמות לשלוף את העוף מהסבך. לעיט, הניזון מדגים, זיזים על האצבעות. לעיטים (Aquila), הצדים יונקים שונים וביניהם גם טורפים קטנים, מעין "גרביים" – נוצות המכסות את הרגל עד לאצבעות. ייעודן, כנראה, להגן על הרגל מאפשרות של נשיכה על ידי הטרף. לנשר ואוכלי פגרים אחרים שאינם צריכים לקטול את טרפם, יש אצבעות חלשות יחסית, וטפרים קהים וקצרים יחסית. גם מבנה המקור מותאם למזון: לנץ, הניזון מעופות שעורם עדין ורך, מקור קצר; לעיט, הניזון מיונקים, שעורם עבה ושריריהם חזקים, מקור גדול יותר; לאוכלי הפגרים, כנשר, מקור מגושם וחזק, כדי לבתק את העור; ואילו לרחם מקור דק ועדין יחסית, המותאם לאכילת שיירים הנותרים בין עצמות הפגר.

לצורת הכנפיים קשר הדוק עם דרך החיים והרגלי הציד: הן קצרות ועגולות בנץ, השוכן ביערות ונדרש לתמרן בזריזות בין הסבכים; הן ארוכות ורחבות, מותאמות היטב לדאייה, באוכלי הפגרים, הסורקים שטחים נבחרים בחיפושיהם אחר מזון. עיני הדורסים גדולות וראייתם טובה ביותר; אולי היא החדה ביותר בכל עולם החי. היא עולה פי כמה על כושר ראייתו ויכולת הבחנתו של אדם. חוש הראייה הוא החוש העיקרי, לרוב הבלעדי, המסייע להם באיתור הטרף. אחדים מהם מסוגלים לאתר טרף שגודלו כחוגלה מטווח של כשני קילומטרים ויותר.

רוב הדורסים הם טריטוריאליים (תחום מוגן למטרות שונות), וככל שהטרף גדול יותר הטריטוריה של הדורס גדולה יותר. רק אוכלי פגרים, כנשרים, ואוכלי חרקים, הם מושבתיים. רק מעטים מהדורסים לוכדים את טרפם במעוף מהיר: העיטים רודפים אחר טרפם כשרגליהם מתוחות מתחת לזנבם; בהתקרבם ליעד הם פושטים אותן. הנץ מפתח מהירות גבוהה לזמן קצר בזכות שריריו המפותחים ביותר, ומבצע תמרוני פניות מהירים בעזרת זנבו הארוך. רבים מהנציים נוהגים לעוף בחתירה וגלישה לסירוגין או בתעופת דאייה, ולסרוק באיטיות שטחים פתוחים. אחדים מהם אף מרפרפים או שוהים במקום אחר בין שמים לארץ. רבים מבין הדורסים המוצאים את טרפם על פני הקרקע, כעקבים (Bueto), דיות (Milvus) ומיני עיט אחדים, עומדים על ענף או בקצה מצוק ועוקבים בעיניהם אחר טרף; מכאן כנראה המקור לשמו של העקב. גודל הטרף מותנה בדרך כלל בגודל הדורס. ככלל דורס העוף טרף שהוא יכול לשאתו באוויר, כלומר שאין משקלו עולה על כמחצית ממשקלו הוא, וזהו גם משקל הטרף המועדף עליו, אם כי ניצים וכן מינים אחדים של עיטים עשויים להכריע אף טרף כבד מהם.

לאחר קטילת הטרף, בדריסה בלבד או בסיוע המקור, נושא אותו הדורס ברגליו אל אחת מתחנות האכילה שבטריטוריה, אם כי לעיתים הוא מתחיל לאוכלו עוד באוויר.

רוב הדורסים החיים בצפון האזור הפליארקטי (רוב אירופה, אסיה וצפון אפריקה) נודדים משם בסתיו. באביב, עם שובם לנחלותיהם, מתחיל החיזור. רבים מהדורסים מקננים במצוקים קשי-גישה. כך נוהגים לדוגמה הפרס (Gypaetus barbatus), הנשר (Gyps), העיט הזהוב (A. chrysaetos) והעיט הניצי (Hieraaetus fasciatus). אחרים כגון דיה, עזנייה וחיוואי (Circaetus gallicus), דוגרים על עצים גבוהים או אף על עצים נמוכים. רק מעטים, כמו הזרון, בונים קנים על הקרקע. הנץ המצוי בונה קן חדש מדי שנה. דורסים רבים אחרים מחדשים את קנם הישן ומוסיפים רק זרדים וריפוד לתשתית הקיימת. קנים כאלה עשויים לשמש שנים רבות, וידועים קנים, בעיקר קני עיטים, שהיו בשימוש במשך 60 ואף 80 שנה, והגיעו לקוטר כדי 3 מטרים ולגובה של כ-2 מטרים. לדורסים ביצים עגלגלות בצורתם והן גדולות יחסית לגודל גופם. ככל שהדורס קטן יותר, רב יותר מספר ביציו, כמו ברוב סדרות העופות. הדגירה ממושכת, כ-30 יום אצל הזרונים והניצים, ועד 50 יום ויותר בנשרים. הצעירים יותר – חלשים יותר, וכשהמזון מועט אינם עומדים בתחרות עם הבוגרים והם מתים ברעב. לעיתים, ובייחוד בעיטים, קוטל הגוזל הבכור את אחיו הצעיר בלי שההורים ימנעוהו מכך. תופעה זו זכתה לכינוי "תופעת קין והבל". התפתחות הגוזלים איטית. מינים קטנים יותר כנץ מצוי מגיעים לבגרות מינית בגיל שנה, אחרים בגיל שנתיים-שלוש, הגדולים יותר רק בגיל ארבע עד שש שנים, ואילו עזנייה מגיעה לבגרות רק בגיל שמונה עד עשר.

רבים מן הדורסים מצטיינים באורך חייהם ומינים שונים, כגון דיה מצויה, עיט זהוב ושלך נמצאו 32-25 שנים לאחר שטובעו (סומנו בעזרת טבעת מזהה) כגוזלים.