אנתיפאדה

במהלך מלחמת ששת הימים כבשה ישראל את שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה. בעקבות מהלך זה קיבלה ישראל את השליטה על מאות אלפי התושבים והפליטים הפלסטינאים בשטחים אלו. בניגוד למעמדם של ערביי ישראל, נמנעה המדינה מלהעניק אזרחות ישראלית לפלסטינאים, והשטחים נותרו תחת שלטון צבאי (אליו צורף לאחר מכן גם מנגנון מנהל אזרחי) ולא סופחו באופן רשמי למדינת ישראל.

תחת הממשל הצבאי השקיעה ישראל משאבים מסוימים בפיתוח שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה ובמקביל הפעילה כוח מעת לעת לדיכוי גילויי התנגדות לשלטון הישראלי. שנות השלטון הישראלי יצרו תלות בין המערכת הכלכלית הפלסטינית לבין זו הישראלית ורבים מן התושבים הפלסטינאים מצאו את פרנסתם בעבודה בישראל. במרבית אותן שנים (עד לראשית שנות ה-80) שמרה האוכלוסיה הפלסטינאית על שקט יחסי, לצד הופעתם של מספר גלי אלימות ממוקדים, דוגמת זה שהתרחש בתחילת שנות ה-70 ברצועת עזה.

בין השנים 1967 – 1988 השתפר מצבם הכלכלי של תושבי השטחים לאין ערוך וחלה עליה משמעותית ברמת החיים שלהם, ביחס לשנים שלפני מלחמת ששת הימים. הדבר בא לידי ביטוי בעלייה בהכנסה ובהוצאה לנפש, בגידול בתל"ג, בשיפור בתשתיות וכן בהרחבה ובשיפור של שירותי הבריאות. אולם יש לציין כי מספר שנים לפני פרוץ האנתיפאדה חלה הרעה במצב הכלכלי בשטחי יהודה שומרון ורצועת עזה: התל"ג ירד ובעקבותיו ההכנסה וההוצאה הממוצעת לנפש ירדה וכן חלה עלייה בשיעור האבטלה, שנבעה בין השאר בעקבות שובם של פועלים פלסטינאים רבים מאזור המפרץ בשל מלחמת אירן- עירק.

תושבים פלסטינאים ברמאללה במהלך הפגנות אלימות נגד השלטון הישראלי, 1988 (צילום: לע"מ)

העשור שקדם לפריצת האנתיפאדה אופיין גם בהרחבת מפעל ההתנחלות היהודית בשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה, מהלך שעורר התנגדות עזה אצל התושבים הפלסטינאים באזורים אלה. במקביל יש לציין כי לאורך כל שנות השלטון הישראלי (עד לפרוץ האנתיפאדה) התנגדה מדינת ישראל באופן מוצהר למימושה של הגדרה עצמית לאומית לאוכלוסיה הפלסטינאית ולא הכירה בקיומה של זכות להגדרה שכזו.

בשנים 1984 - 1987 גברו התפרצויות האלימות בגדה המערבית וברצועת עזה, בלא שימוש בנשק חם, ורבו הפגנות ההמונים, אך רק מאז תחילתה של האנתיפאדה, היו התפרצויות אלה לגל בלתי-פוסק של אלימות ועימותים. ב-8 בדצמבר 1987 התנגשה באיזור התעשייה ארז משאית (ובה נהג יהודי) במכונית ובה פועלים פלסטינים. ארבעה מן הפועלים נהרגו כתוצאה מההתנגשות ושבעה נפצעו. באותו לילה נפוצו ברצועת עזה שמועות (נטולות בסיס) כי נהג המשאית יזם את התאונה במכוון מתוך מטרה להרוג פלסטינאים. ביום למחרת פרץ גל מהומות במחנה הפליטים ג'בליה ואלפים מתושביו יצאו לרחובות והתעמתו עם חיילי צה"ל. בימים לאחר מכן החלו מהומות דומות ברחבי רצועת עזה ושטחי יהודה ושומרון אשר באו לידי ביטוי בעיקר בהפגנות המונים, בחסימת צירי תנועה וביידוי אבנים על כלי רכב של  ישראלים.

מקובל לראות באירועים אלו את פתיחת האנתיפאדה, אך כאמור גם לפני כן התקיימו הפגנות ומהומות עממיות רבות משתתפים. ככל הנראה משום כך עבר זמן מה עד אשר הפנימה מערכת הביטחון הישראלית כי אין מדובר בגל הפרות סדר זמני, אלא בהתקוממות עממית רחבת היקף. יתרה מזו התקוממות שכזו לא הוערכה אף כאפשרות קיימת בידי מערכת הביטחון וההנהגה הישראלית והנחת היסוד המקובלת היתה כי באמצעות מדיניות הפעלת כוח מושכלת ניתן לשלוט באוכלוסיה הפלסטינאית לאורך זמן בהצלחה.

מניעיה של התקוממות זו והסיבות לפריצתה באותו מועד נמצאות במחלוקת מחקרית ופוליטית. הערכה נפוצה היא כי האנתיפאדה החלה בשל צירוף מספר גורמים: צמיחת מנהיגות פלסטינאית עצמאית בשטחים, יאוש מפיתרון הבעיה הפלסטינית בידי מדינות ערב, מדיניות ההתנחלות שהנהיגה ישראל והצטברות של התנגדות נגד הכיבוש הישראלי.

גורמים נוספים המוזכרים כבעלי השפעה על פתיחת האנתיפאדה הם: מצוקתם של תושבי מחנות הפליטים מתנאי המחייה במחנות, עלייה בכוחן של התנועות האסלאמיות, ותסכולם של התושבים הפלסטינאים מן הפערים הכלכליים והחברתיים הניכרים בינם לבין בין אזרחי ישראל.

ילדים פלסטינאים בשכם מיידים אבנים לעבר כוחות צה"ל, 1988 (צילום: צביקה ישראלי, לע"מ)

פעולות האינתיפאדה לבשו אופי עממי, שהתבטא בפעולות מחאה לא מאורגנות בדרגות אלימות שונות וכן בשביתות תכופות. המפגינים השתמשו לרוב בבקבוקי תבערה, באלות, בסכינים ובגרזנים. בערים נהגו ליידות אבנים נגד חיילים ולהציב צמיגים בוערים במוקדי ההתרחשויות. שביתות הוכרזו מדי פעם בפעם וחנויות נסגרו לעיתים תכופות למשך שבוע ואף יותר. על מנת למנוע פשיטות רגל נפתחו בתי העסק למספר מצומצם של שעות במשך היום. 

בשנתיים הראשונות של האנתיפאדה בוצעו גם הצתות של שדות ויערות בשטחים ובתוך ישראל. כמו כן בוצעו באותן שנים ולאחר מכן פיגועים נגד חיילים ואזרחים בתוך ישראל, אם כי פעולות אלו היו יחסית מועטות לעומת הפעילות העממית יותר (הפגנות, שביתות וכו). הפיגועים התאפיינו בירי, הטלת רימונים, שימוש בפצצות ושימוש בנשק קר כגון סכינים וגרזנים. 

לאנתיפאדה היו תוצאות הרסניות מבחינה חברתית וכלכלית על האוכלוסיה הפלסטינאית. לאחר פריצתה ירדה רמת החיים בשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה בשליש לערך. ענפי התעשייה והייצור המקומי הפלסטיניים גם הם נפגעו קשות וישראל הפסיקה את ההשקעה בתשתיות כמעט לחלוטין. פועלים פלסטינאים המשיכו להגיע לעבוד בישראל, בעיקר בבניין, אך לקראת סופה של האנתיפאדה החל מספר הפועלים לרדת גם בענף זה, עקב החלפתם בידי עולים מחבר העמים ובעיקר לאחר הגעתם לישראל של הפועלים הזרים מאסיה וממזרח אירופה.

בראשיתה הייתה האנתיפאדה התפרצות לא-מאורגנת של הפגנות, שביתות ומעשי אלימות במקומות שונים בשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה, שארגנו בודדים או קבוצות מאורגנות שונות. אולם עד מהרה התארגנו יוזמי ההתפרעויות במקומות השונים והחלו להתבלט שתי קבוצות מארגנות עיקריות: קבוצה אחת כונתה "הפיקוד העממי המאוחד של ההתקוממות", שעד מהרה נקשרה לאש"ף והפכה לחלק ממנו. חברי הפיקוד פעלו לפי הנחיות, שקיבלו מבכירי התנועה שישבו בחו"ל. מאז ואילך הפכה האנתיפאדה למכשיר בידי אש"ף לקידום מטרותיו. אם כי, קיימת מחלוקת מחקרית ביחס למידת השליטה של ראשי הארגון (אשר לא שהו בשטחים באותה העת) בעוצמת האירועים ובמידת האלימות. הקבוצה השנייה, שהתבלטה, הייתה הקבוצה האסלאמיסטית, שבמרכזה ניצבו שתי תנועות אסלאמיות קיצוניות: החמאס והג'יהאד האסלאמי, שתבעו להקים מדינה פלסטינית איסלמית במקומה של ישראל בכוח הנשק ועל פי עקרונות האסלאם.

האנתיפאדה החלה לדעוך בשנת 1991, זאת בעקבות שורה של התפתחויות שהביאו לדעיכתה: פעולות כוחות הביטחון של ישראל, פגיעה כלכלית וירידה ברמת החיים בעקבות הסגרים והמעצרים, שהטילה ישראל על השטחים, מלחמת המפרץ הראשונה אשר החלישה במידה ניכרת את השפעת עירק ברחוב הפלסטיני, ובעיקר היעדר השגים מדיניים בולטים כתוצאה מהמאבק שנוהל.

הסכם אוסלו שנחתם בספטמבר 1993 שם קץ לאנתיפאדה, אם כי ארגוני הטרור הפלסטינים שהתנגדו לו, ובעיקר תנועת החמאס, המשיכו בפיגועים במטרה לסכלו.

האנתיפאדה נחשבת גורם מרכזי בשבירת הסטטוס קוו המדיני באזור ובפתיחת שיחות השלום בשלהי 1991 בוועידת מדריד. הערכה מקובלת היא כי היתה אחד הגורמים העיקריים לשינוי מדיניותה של ממשלת ישראל (ב-1993) לגבי זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית לאומית.

לכתבה המלאה - לחצו כאן

זו הארץ – תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל על ציר הזמן (9,000 לפנה"ס ואילך). פרויקט מיוחד של אנציקלופדיה ynet.

לציר הזמן - לחצו כאן.