הארגון לשחרור פלסטין

שוקיירי, עו"ד במקצועו, הוא האחראי לניסוח האמנה הפלסטינאית הראשונה, בה הוצהר כי פלסטין הינה מולדת העם הפלסטיני. האמנה מגדירה "פלסטינאי" כ"כל הערבים שישבו בארץ עד 1947 וכן צאצאיהם. וכן היהודים שהיו בפלסטין וישבו בה ישיבת קבע לפני הצהרת בלפור".

בעקבות סכסוכים פנימיים קשים בין הארגונים המרכיבים את אש"ף וכן לחץ מצד ירדן, הודח שוקיירי (שמונה ע"י נאצר) מתפקידו בסוף 1967 ובמקומו מונה יחיא חמודה, שכיהן כיו"ר הארגון במשך תקופה קצרה.

בתחילת 1969, בוועידה ה-5 של אש"ף נבחר יאסר ערפאת ליו"ר הארגון. ערפאת היה מנהיג ארגון פתח - ארגון שדגל במאבק מזויין נגד ישראל. לאש"ף הצטרפו ארגונים נוספים, בהם: "החזית העממית לשחרור פלסטין" - בהנהגתו של ג'ורג' חבש, "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין" - בהנהגת נאיף חוואתמה, "חזית השחרור הערבית", "א-צאעיקה", "החזית העממית המפקדה הכללית" ו"חזית המאבק העממי הפלסטיני". מדיניותם הרשמית המשותפת של ארגונים אלה, תחת המטרייה של אש"ף, היתה חיסול מדינת ישראל והקמת מדינה חילונית-דמוקרטית בכל שטחי פלסטין. אך הניגודים ביניהם היו רבים, כאשר חוואתמה וחבש דגלו בתפיסות עולם מרקסיסטיות-מאואיסטיות, ואילו ערפאת מייצג קו שמרני יותר עם נטייה אסלאמית.

ערפאת קבע כי אין לפלג את המחנה בשל מגמות חברתיות אלה. בעזרת סיוע כספי ממדינות ערב העשירות ניסה להקים לאש"ף מרכז שיבסס אותו כמדינה בתוך מדינה, באחת ממדינות ערב. כך, מארגון חלש של חבורות מחבלים קטנות, הפך את אש"ף לגוף רחב בעל זרוע צבאית, ארגונית, כלכלית, בריאותית, חינוכית וכיו"ב.

אלא שהתמקמותו של אש"ף בתוך מדינות ערביות עוררו משברים ועימותים קשים עם אותן מדינות, שהיו מארחות שלא מרצונן. בירדן הגיעו ההתנגשויות ב-1970 לכדי מלחמה אכזרית ואש"ף גורש ממנה בכוח הזרוע (מאורעות "ספטמבר השחור"). בלבנון קיים ערפאת, מ-1969, את מרכזי הפיקוד שלו (בביירות) ואת בסיסיו העיקריים (בדרום לבנון). במלחמת לבנון הרסה ישראל את תשתיות הארגון, ואנשיו (כולל ערפאת) גורשו. מרכז ההנהגה של אש"ף עבר שוב מקום, הפעם לטוניס. מאוחר יותר ניסה ערפאת להתבסס מחדש בחלקי לבנון שבשליטת סוריה, אך הכוחות הנאמנים לו גורשו ממרכזיהם שבאל-בקאע בשל היריבות שבין הסיעות באש"ף ובהשפעת הסורים.

במרוצת שנים אלה ניצח אש"ף על הוצאתן לפועל של אלפי פעולות טרור וחבלה בישראל ומחוצה לה ביניהן: ההתקפה על מלון סבוי, תקיפת אוטובוס האימהות, חטיפת האוניה "אכילה לאורו",  "תקופת המרדפים" (אוסף חדירות מחבלים מגבול ירדן בשנות השבעים), ההשתלטות על "אוטובוס כביש החוף" וירי קטיושות על ישובי הצפון.

מלבד ביצוע פעולות טרור, קשר אש"ף קשרים עם ארגוני טרור בארצות שונות וסייע להם באימון אנשיהם, באספקת נשק ועוד. את פעולות הראווה (כגון חטיפת מטוסים) עשו בדרך כלל הארגונים הקיצוניים יותר באש"ף, לעתים נגד רצונו של הזרם המרכזי. מסוף שנות ה-70 עוסק בפעולות טרור ברחבי העולם בעיקר ארגונו הפורש של אבו נידאל (שגורש מאש"ף), האחראי גם לרציחתם של רבים מעסקני אש"ף שנראו לו מתונים מדי.

מערכת הטרור שהפעיל אש"ף (והפלגים השונים הקשורים בו) כנגד מטרות אזרחיות וצבאיות הביאה למותם של ישראלים רבים והולידה שורה ארוכה של פעולות תגובה ממוקדות שהוציאו לפועל כוחות צה"ל וארגוני המודיעין, כגון: תקיפת בסיסי הארגון וחיסול חברי ההנהגה (מבצע "אביב נעורים" למשל). במקביל היוו פעולות הטרור מניע עיקרי לפתיחתה של מלחמת לבנון ועוד לפני כן היציאה למבצע ליטני.

בוועידתו ה-12 (1974) קיבל אש"ף החלטה להקים רשות לאומית פלסטינית בכל שטח שתפנה ישראל. לנקודת מפנה זו היו כמה פרשנויות סותרות. יש שראו בהחלטה שיקוף של מגמה חדשה ופרגמטית באש"ף, המשלים עם קיומה של מדינת ישראל והשואף להקים מדינה פלסטינית בשטחים שנכבשו ב-1967. תפיסה זו נשענה על הראייה כי סירובו של הארגון לשנות את האמנה הפלסטינית נובע מהנסיון לשמור על שלמות הארגון. אחרים טענו כי ההחלטה אינה מהפכנית, אלא משקפת מעבר לתוכנית שלבים, כאשר המטרה האחרונה היתה ונשארה חיסולה של מדינת ישראל.

בקיץ 1983 ניהל ערפאת משא ומתן עם חוסיין מלך ירדן על כינון קונפדרציה בין מדינה פלסטינית העתידה לקום ובין ירדן ועל הצטרפות אש"ף למשא ומתן כולל בדבר שלום בין הערבים לישראלים. תפנית זו של ערפאת עוררה התנגדות רבה בקרב חברי אש"ף והיתה אחד הגורמים למרידת ארגון פתח ב-1983. סוריה תמכה במורדים ופעלה נגד כוחות אש"ף הנאמנים לערפאת בסוריה ובלבנון. העימות בין כוחות אש"ף-ערפאת לבין המורדים והסורים החמיר והיה למלחמה של ממש - בעיקר בטריפולי ובסביבתה, שם התרכזו כוחותיו של ערפאת שגורשו מהבקעה. בסוף 1983 פונו ערפאת ואנשיו מטריפולי בסיוע כוחות בינלאומיים. מלחמה זו גרמה למשבר עמוק באש"ף והעמידה בספק את המשך קיומו בתור ארגון מאוחד.

בקונגרס הלאומי הפלסטיני ה-19 באלג'יר, בנובמבר 1988, הכיר אש"ף בהחלטות האו"ם 242 ו-338, החלטות הכוללות הכרה בקיומה של מדינת ישראל ומחוייבות לבטחונה. ההכרה היתה תנאי שהציבו האמריקאים לפתיחת דיאלוג עם הארגון, שהחל באמצעות שגריר ארה"ב בטוניס. הדיאלוג לא נמשך זמן רב ולא הניב תוצאות מרחיקות לכת: בקיץ 1990 הפסיק אותו המימשל האמריקני, אחרי שהתברר לו כי אין בכוחו של ערפאת להפוך את הכרזותיו לצעדים מדיניים של ממש. באוגוסט 1990 תמך אש"ף בפלישת עירק לכווית, צעד שהחליש את מעמדו הבינלאומי ואף את מעמדו בעולם הערבי. אחרי מפלת עירק, בפברואר 1991, ניסה אש"ף לשקם את יוקרתו.

בעקבות שנות האנתיפאדה בשטחים, כינוסה של ועידת מדריד (בה היה אש"ף מעורב רק מבחוץ ולא השתתף באופן רשמי) ועליית ממשלת רבין לשלטון בישראל, נפתח ב-1993 משא ומתן בין ישראל לאש"ף. ישראל הכירה באש"ף כארגון המייצג של הפלסטינאים וחתמה עימו על הסכם אוסלו. ביולי 1994 הורשה ערפאת לחזור לעזה, והיה ליו"ר הרשות הפלסטינית שקמה בחלקים מהגדה המערבית ומרצועת עזה.

למרות השינויים הרבים שהביאו עמם הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית, ממשיך אש"ף לעמוד במרכז ההנהגה הפלסטינית והנהגת הרשות. בסוף 2004 לאחר מותו של יאסר ערפאת מונה מחמוד עבאס (אבו מאזן), למחליפו בתפקיד יו"ר הוועד הפועל של אש"ף, קרי ראש הארגון בפועל.