האמירויות הערביות המאוחדות

הבירה אבו דאבי (צילום: mct)

בראש כל אמירות עומד אמיר המנהל את עניני הפנים שלה באופן עצמאי, ואילו מדיניות ההגנה והחוץ משותפת לכל האמירויות. בראש הפדרציה עומדת מועצת האמירים, הבוחרת את נשיא הפדרציה לתקופה של חמש שנים. בירת האמירויות - אבו דאבי. הרכב אוכלוסיית האמירויות הוא אנומלי: רק חמישית מהתושבים הם ערבים אזרחי האמירויות, שאר ארבע החמישיות הם עובדים זרים, רובם אסיינים, המועסקים בעיקר בתעשיית הנפט המקומית.

איחוד האמירויות- דיוקן

שם רשמי	אל-אימראט אל-ערבייה אל-מותאחידה
שטח	82,880 קמ"ר (מקום 117 בעולם)
אוכלוסייה	2,602,713 - בערך 90% אינם אזרחים - (מקום 138 בעולם)
שיעור גידול אוכלוסין	1.52%
תושבים	אמירטי (בני האמירויות) 19%, ערבים אחרים ואיראנים 23%, דרום אסייתים 50%, מזרח אסייתים ואירופאים 8%; האזרחים - אפילו לא 20% מהאוכלוסייה
שפה רשמית	ערבית
דתות	מוסלמים 96% (מתוכם 16% שיעים), אחרים (נוצרים, הודים ועוד) 4%
בירה	אבו דאבי
ממשל	פדרציית נסיכויות (חלק מהסמכויות - לשלטון המרכזי)
ראש מדינה נוכחי	שייח' ח'ליפה בִּן זאייד
עצמאית מאז	2 בדצמבר 1971 (מבריטניה)
אוכלוסייה מתחת לקו העוני	אין נתונים
תמ"ג לנפש	43,400 דולר (מקום 4 בעולם)
שיעור אבטלה	2.4%
ענפי כלכלה מרכזיים	תמרים, ירקות, מלון, תרנגולות, ביצים, מוצרי חלב, דגים; נפט, חומרים פטרוכימיים, אלומיניום, מלט, דשנים, מספנות, חומרי בנייה, מלאכת-יד, טקסטיל
מטבע	דירהאם
ידיעת קרוא וכתוב	77.9%
תוחלת חיים	נשים 78.08; גברים - 72.92 (מקום 75 בעולם)

(הטבלה עודכנה לאחרונה באוקטובר 2006)

רובה של המדינה מדבר שחון. במזרח מתנשאים הרי חג'ר (2,500 מטר בשיאם), ומהם משתפלת במתינות רמה מדברית צפונה ומערבה עד סבחת מאטי - מישור מלחה המגיע עד לגבול ערב הסעודית. אין בה נחלים, אגמים או מאגרי מים עיליים כלשהם. מים מצויים בנאות מדבר כמו אל-עין וליווה, נשאבים מאקווה (אקוויפר) תת-קרקעית, או מותפלים ממי הים. בקיץ עשויות הטמפרטורות לעלות עד °49. בשאר ימות השנה נעים יותר, °20 - °35. כמות המשקעים הממוצעת היא כ-80 מילימטר גשם בשנה. סופות החול שכיחות והן מלוות ברוחות שָׁמָל (רוח צפונית-מזרחית הנושבת לאורך דרומו של עמק הפרת והחידקל והמפרץ הפרסי) וחמסין (רוח דרומית יבשה).

הרי חג'ר, פוג'יירה (צילום: Gettyimages Imagebank)

עד שנות ה-60 נחשבה כלכלת האמירויות לכלכלה נחשלת, דלת אמצעים ומשאבים, והתבססה בעיקר על פעילות ימית - דיג, שליית פנינים, בניית סירות וסחר ימי. אולם מאז גילוי הנפט בתחומה בראשית שנות ה-60 חלה מהפכה כלכלית, המאפשרת מאז ואילך רמת חיים מן הגבוהות בעולם (האמירויות מדורגות במקום ה-45 בעולם בהכנסה שנתית לנפש). עתודות הנפט של האמירויות גדולות, רובן מצויות באבו דאבי. הפדרציה חברה בארגון אופ"ק החל משנת 1974.

חנות תכשיטים בדובאי (צילום: mct)

הכלכלה מושתתת בעיקר על ענף הנפט והגז הטבעי; לצדו מפתחות האמירויות ענפי כלכלה נוספים: ייצור אלומיניום, טקסטיל, חומרי בניין, הפקת אמוניה, עיבוד מזון. תנאי האקלים אינם מאפשרים את התפתחותה של חקלאות ענפה. כיוון שכך, תרומתה לתוצר הלאומי מצומצמת. מספר התיירים גדל באופן דרמטי מאז שנות ה-80 - בעיקר אירופים המחפשים חורף מתון וקל. המאזן המסחרי מרשים: בשנת 2000 עמד העודף במאזן זה על כעשרים מיליארד דולר. אחד ממאפייניה הייחודיים של כלכלת האמירויות הערביות המאוחדות הוא הסתמכותה הבלעדית כמעט על עבודה זרה: יותר מ-90% מכוח העבודה.

בניין הבורסה בדובאי (צילום: AP)

ראשיתו של איחוד האמירויות בשבטים של יורדי ים שהתאסלמו עם הכיבוש המוסלמי במהלך המאה ה-7. במאות ה-10 עד ה-12 שלטו באיזור הקרמטים בני הכת האסמאעילית.

בראשית המאה ה-16 החלה ההתערבות האירופית באיזור המפרץ. הראשונים שהגיעו לשם היו הפורטוגלים. הבריטים וההולנדים הצטרפו למירוץ האימפריאלי במהלך המאה ה-17, מירוץ שהוכרע לטובת בריטניה בסוף המאה ה-18. במהלך אותה מאה הרבו השייח'ם ראשי השבטים לעסוק בשוד ימי אינטנסיבי, שהוציא לאיזור את כינויו "חוף שודדי הים". בריטניה הוטרדה מאוד מהפעילות הפירטית הזו שסיכנה את מסחרה עם הודו, ובראשית המאה ה-19 החלה לנקוט צעדים צבאיים כדי להפסיקה. ב-1820 כפתה על שליטי החוף הסכם להפסקת השוד הימי, הסכם שהורחב בשנת 1853 לכדי חוזה שלום ימי קבוע, ומאז קיבל האיזור את השם "חוף שביתת הנשק" (Trucial Coast). במסגרתו פרסה למעשה בריטניה את חסותה על מדינות החוף והתחייבה לעזור בכספים לשליטיהן - חסות והתחייבות שנמשכו עד שנת 1971.

דרך השייח' זאיד, דובאי (צילום: mct)

ב-1952, בהשראת בריטניה, החל שיתוף פעולה פדרלי למחצה בין שבע האמירויות, בצורת מועצה קבועה בראשות נציג בריטי. אולם ב-1968 החליטה בריטניה לפנות את כוחותיה שממזרח לתעלת סואץ. כחלק מהחלטה אסטרטגית זו הסירה בריטניה את חסותה מעל אמירויות "חוף שביתת הנשק", וב-1971 הן נעשו עצמאיות.

בין ההחלטה הבריטית על הפינוי לבין הפינוי עצמו התנהל משא ומתן בין שבע האמירויות לבין בחריין וקטר על הקמתה של פדרציה משותפת. המשא ומתן נכשל, ובמהלך שנת 1971 הפכו בחריין וקטר למדינות עצמאיות. בתום אותה שנה התאחדו שש מן האמירויות לפדרציה בשם "האמירויות הערביות המאוחדות", ושנה לאחר מכן הצטרפה אליהן ראס אל ח'יימה. יציאת הבריטים יצרה מתיחויות במקום, הן כלפי פנים (היריבויות בין האמירויות החריפו), והן כלפי חוץ - ויכוחים על קו הגבול בין הפדרציה החדשה לבין עומן וערב הסעודית; השתלטות אירן על שלושה איים במצר הורמוז, שהנסיכויות ראו אותם כשייכים להן (סוגיה שלא מצאה את פתרונה עד היום).

היציבות השברירית בפדרציה שבה והתערערה בעקבות המהפכה האסלאמית באירן (1979), מלחמת אירן עירק (1980-1988) ופלישת עירק לכוויית (1990). האמירויות שרדו את הזעזועים הללו במידה רבה הודות לנשיאה שייח' זאיד בן סלטאן אל נהיאן, שהשכיל לנצל את עושר הנפט של אבו דאבי לפיתוח שאר האמירויות, ולגייס תמיכה בינלאומית למען ביטחון הפדרציה.

ב-1990 האשימה עירק את איחוד האמירויות הערביות ואת כוויית בהפקה מוגברת של נפט, מעבר למכסות שקבע אופ"ק, והציגה להן דרישות כספיות מופלגות. עירק פלשה לכוויית, והאמירויות הצטרפו לקואליציה הבינלאומית בראשות ארה"ב, אשר לחמה בעירק והביאה לשחרורה של כוויית (1991). בעקבות המלחמה הרחיבו האמירויות את מעגל קשרי החוץ שלהן, אם כי לא לעבר אירן, שאותה הן ממשיכות לראות כאויבת, בניגוד לעמדתה ערב הסעודית, המגששת בכיוון של שיפור והידוק היחסים עם אירן.

הנשיא לשעבר, השייח' בן סלטאן אל נהיאן, 1975 (צילום: Gettyimages Imagebank)

בנובמבר 2004 הלך לעולמו נשיא האמירויות השייח' זאיד בן סלטאן אל נהיאן (בגיל 86), אשר הנהיג את המדינה למן ראשית עצמאותה (1971). זמן קצר לאחר מותו בחרו נציגי שבע האמירויות את בנו השייח' ח'ליפה כיורשו בתפקיד.

האמירויות הערביות המאוחדות, כחברות בליגה הערבית מאז הקמת הפדרציה, נקטו עמדה עוינת לישראל ונמנעו מכל קשר עמה עד להסכמי אוסלו של תחילת שנות ה-90. בעקבות פתיחתו של תהליך השלום היו גישושים בין ישראל לבין האמירויות, אולם הם פסקו כאשר נקטע התהליך.