הקהילייה הערבית המאוחדת

היוזמה לאיחוד מלא באה מההנהגה הסורית, שחששה מהתפוררות המדינה הסורית במאבקי סיעות יריבות, מהשתלטות קומוניסטית וממזימות של מעצמות המערב והמדינות הפרו מערביות באזור, ובעיקר טורקיה. האיחוד אושר במשאל עם, ושליט מצרים גמאל עבד אנ-נאצר נבחר במשאל זה לנשיאות (היה מועמד יחיד).

נאצר מינה אספה לאומית - חציה מצרית וחציה סורית, 4 סגני נשיא (שני מצרים ושני סורים), ממשלה מרכזית שנועדה לטפל בענייני חוץ, הגנה, תיעוש ו"הדרכה לאומית", ושתי ממשלות "מחוזיות" - למצרים ולסוריה. המפלגות הסוריות היו אמורות להתפרק ולהתמזג במפלגה ממלכתית יחידה לפי המתכונת המצרית.

בסוף 1958 הורחבה הממשלה המרכזית, צומצמו סמכויות הממשלות ה"מחוזיות", קצינים מצרים נתמנו לעמדות מפתח ונאצר כפה את דגם השלטון המצרי על המדינה המאוחדת. האכזבה וההתמרמרות שהלכו וגברו בסוריה הביאו לידי ברית בין קצינים לאומנים לבין קציני סיעת אל-בעת' (שהיו ב-1958 יוזמי האיחוד), ויחד חוללו בספטמבר 1961 הפיכה, שבמהלכה פרשה סוריה מן האיחוד וחידשה את עצמאותה בנפרד.

מצרים סירבה בתחילה להכיר בפרישה, המשיכה לקרוא לעצמה קע"ם (עד 1971) ואף החרימה את כינוסי הליגה הערבית, משהחזירה זו לסוריה את חברותה הנפרדת. היחסים הרשמיים בין מצרים לסוריה חודשו ב-1966.

נסיונות לכונן קע"ם חדשה במתכונת פדרלית ותוך קיום זהותן הנפרדת של מצרים וסוריה נעשו ב-1963 (תוך צירוף עירק) וב-1971 (תוך צירוף לוב) - אך נכשלו.