ערבה

הערבה. להגדלה - לחצו על המפה

הערבה היא חלק מן הבקע הסורי-אפריקני והמשכה הדרומי של בקעת הירדן. משתרעת מים המלח עד מפרץ אילת, לאורך כ-175 ק"מ. רוחבה מהרי הנגב להרי אדום 5 - 25 ק"מ ושטחה 3,000 קמ"ר, כמחציתם בשטח ישראל, והיתר בידי ירדן. לאורכה עובר גבול ישראל-ירדן; במרכזה אפיק נחל הערבה המאחד את הנחלים הגדולים המנקזים את הר הנגב ואת הרי אדום.

בקעת הערבה נחלקת לשלושה אזורים:

1. הערבה הצפונית (בין ים המלח לנאות הכיכר-חצבה), הנחשבת המשך לבקעת ים המלח בנתוני הקרקע, האקלים ופני השטח.
2. הערבה התיכונה, הנמשכת מחצבה עד קו פרשת המים שבין ים המלח למפרץ אילת ("גב הערבה", שגובהו כ-230 מ' מעל פני הים); כאן מצטרפים אליה הנחלים פארן, חיון ונקרות.
3. הערבה הדרומית, המשתרעת מקו פרשת המים עד מפרץ אילת. המרחק בין הרי הנגב להרי אדום בקטע זה מגיע ל-5 - 7 ק"מ בלבד. נחליה נעלמים בתוך שטחי מלחות: "קע סעידיין", מלחת יטבתה ומלחת עברונה.
   

בערבה חיים זאבים, שועלים (שועל הנגב), צבאים, מכרסמים וזוחלים רבים. במצוקים של הרי אילת חיים עדרי יעלים, הניזונים מעלוות עצי השיטה.

שועל בשמורת ה"חי בר" (צילום: לע"מ)

בראשית שנות ה-70 של המאה העשרים הוקמה שמורת ה"חי-בר" בסמוך ליטבתה. בשמורה, שנועדה להציל מיני בעלי חיים ארצישראליים הנמצאים בסכנת הכחדה, חיים בעלי החיים בסביבה מוגנת, ועם זאת חופשיים, ללא כלובים. בין החיות בחי-בר: יען, ראם לבן, פרא, דישון וערוד (סוג של חמור בר).

המשקעים בערבה אמנם מועטים, ואולם כמויות לא מבוטלות של מים מתנקזות בנחליה, ועל כן ניתן למצוא בה צמחייה רבה יותר מאשר במדבריות אחרים בארץ ישראל. תבנית הצומח הבולטת ביותר היא חורש עצי שיטה, אשר באזורים מסוימים (כגון יטבתה) גדלים בצפיפות יחסית ויוצרים נוף סוונתי, וכן שיחים מדבריים, כגון פרקרק השיח ופרקרק הפרסי, היוצר לעיתים מעין יער דליל. בערוצי הנחלים נפוצה שיטה סלילנית ובאבני החול סילון קוצני ונואית קוצנית. במלחות הערבה נפוץ בעיקר המלוח הקיפח ממשפחת הסלקיים וכן הגה מצויה, אוכם שחור ושבטוט מצויץ.

צמחיה מדברית בערבה (צילום: לע"מ)

במהלך ההיסטוריה היוותה הערבה נתיב מעבר למפרץ אילת ולערב, ומהרי אדום להר הנגב ולים התיכון. באלף ה-4 לפנה"ס התגלו בה מצבורי נחושת (הידוע שבהם בתמנע) והפעילות והתנועה בה גברו. בתקופת השופטים שלטו בה האדומים, ומאוחר יותר כבש אותה דוד המלך. שלמה המלך, שעל שמו עמודי החול בבקעת תמנע מצפון לאילת, ככל הנראה לא כרה בה נחושת, אלא משלחות מצריות בלבד. לאחר פילוג ממלכת דוד ושלמה שבו אדומים לשלוט בה ומאוחר יותר נכבשה הערבה בידי הנבטים (באתרים שונים בערבה נותרו שרידים מתחנות דרכים ומחוות נבטיות).

במאה ה-1 לספירה השתלטה רומא על צפון-ארץ ישראל ובהדרגה הרחיבה את תחום שליטתה לחבליה הדרומיים, ובכלל זה הערבה. הרומאים הקימו בערבה מערכת מצודות לאבטחת הדרכים והגנת הארץ. משהתפוררה האימפריה הרומית עברה הארץ לשליטתה של ביזנטיון. במאה ה-7 כבשו המוסלמים את הארץ וחילקוה לשתיים, אורדון (בצפון ובמזרח), ופלסטין (בדרום), בה נכללה גם הערבה. לאחר הכיבוש הערבי ועם שקיעת מדינות האזור פחתה חשיבותו של האזור.

עד 1948 נחשבה הערבה לשטח ערבי בלתי מוגדר, תחום מחייתם של שבטים בדווים. במלחמת העצמאות נכבשה על ידי צה"ל במסגרת מבצע עובדה. ב-1951 הוקמה בדרומה העיר אילת והחלו להתפתח יישובים לאורך צירה המרכזי. ב-1955 נפתחו מכרות הנחושת בתמנע וב-1967 הושלמה סלילת "כביש הערבה" מסדום ועד אילת.

ההתיישבות בערבה החלה בשנות ה-60, בעיקר על ידי היאחזויות צבאיות שהפכו לישובים חקלאיים עצמאיים. בשנות ה-50 היה עין-יהב, כמצפה חקלאי של משרד החקלאות, היישוב היחיד בין שני הקיבוצים עין גדי ויטבתה שהוקמו לאורך הערבה וים המלח ושהמרחק ביניהם 180 ק"מ.

ב- 1958 פנו שני צעירים לצבא ולסוכנות היהודית, בבקשה להקמת יישוב בעין יהב, באמצעות גרעין נח"ל. פנייתם נתקלה בזלזול ובהתנגדות. הצבא לא ראה צורך ביטחוני בהקמת ישוב בגבול ירדן ואנשי מחלקת ההתיישבות לא האמינו בהצלחת ישוב במקום. רק התערבותו הישירה של דוד בן-גוריון, הביאה לאישור הפיכת המקום להיאחזות נח"ל. ב-1962 החלו בסלילת כביש אספלט שחיבר את עין-יהב למדינת ישראל, רצונם של כ-30 חברי גרעינים להישאר בעין-יהב כאזרחים, הביא להפיכת המקום ליישוב אזרחי בסתיו 1962 ובזאת תמה תקופת ההיאחזות שנמשכה שלוש שנים.

בערבה כ-48,300 תושבים (נכון לינואר 2004) המתפרנסים בראש וראשונה מענפי חקלאות אינטנסיבית ומתיירות. יישוביה (מדרום לצפון): אילת, אילות, באר אורה, אליפז, סמר, יטבתה, שחרות, גרופית, קטורה, לוטן, נווה חריף, נאות סמדר (שיזפון), יהל, שיטים, פארן, צוקים, צופר, ספיר, עין-יהב, חצבה ועידן; בגבולה הצפוני נאות-הכיכר ועין-תמר.

מכרות תמנע, מצבור נחושת בהרי אילת, נקרא בפי העם "מכרות המלך שלמה". החל באלף ה-4 לפנה"ס (התקופה הכלכוליתית) ועד ראשית האלף השני לפנה"ס נכרתה בו נחושת. תחת שלטון הרומאים חודשה הפקת הנחושת במקום, ונמשכה גם בתקופות שלאחר מכן. במקום נחשפו מתקני כרייה והפקת נחושת מן הקדומים באזור ומבני פולחן שהיו בשימוש הכורים. מפורסם בעיקר מקדש קטן מתקופת הברונזה המאוחרת, הנמצא סמוך ל"עמודי שלמה", ובו אולם שבקצהו גומחת פולחן ובצדו חדרי שירות ומחסנים. במקום נחשפו כלי חרס בסגנונות עיטור מיוחדים. שנים רבות פעלה באזור משלחת בראשותו של הארכיאולוג הישראלי בנו רותנברג.

בשנת 1955 הוקם במקום מפעל מתקדם לכריית נחושת על ידי מדינת ישראל, ואולם הוא נסגר ב-1976 בשל אי-כדאיות כלכלית; פעילותו חודשה בהיקף מצומצם, אך הופסקה שוב ב-1983.

מלחת עברונה, ממוקמת כ-20 ק"מ מצפון לאילת. בקצהּ חווה חקלאית עתיקה מהתקופה המוסלמית הקדומה (700 לספירה בקירוב), אשר פעלה בשיטת השקייה ייחודית הקרויה "פוגרות" (בארות שרשרת). בשיטה זו מובלים מים ממפלס מי התהום, דרך תעלות תת קרקעיות המחוברות בפירים לאורך קילומטרים, עד לפני הקרקע, שם נאגרים המים בבריכה. באתר בעברונה מצוי שיחזור של שרידי הפירים ותעלת מים פתוחה המובילה לבריכת האגירה. סמוך לבריכה ניתן לראות את שטחי הגידול ושרידי מבנים ששימשו כנראה למגורים ולניהול החווה.

עין חצבה, אתר עתיקות המזוהה עם תמר המקראית: "ויבן שלמה את גזר, ואת בית חרון תחתון. ואת בעלת ואת תמר במדבר (מלכים א, ט יז-יח). במקום מצודה שנבנתה במאה ה-9 לפנה"ס, ייתכן שעל ידי יהושפט בן אסא מלך יהודה, וכן מקדש אדומי מן המאה ה-7 לפנה"ס.

מצודה ביזנטית הסמוכה ליטבתה, במצודה נמצא בית מרחץ ובתוכו כתובת ברורה של הקיסר הרומי דיוקלטינוס (284 - 305).

הערך נכתב בסיוע אמנון נבון, ארכיונאי עין יהב.