שיבת ציון,כינוי לתקופה שאחרי שנת 538 לפני הספירה, השנה בה התיר כורש ה-2, מלך פרס ליהודים גולי בבל לשוב לא"י. הצהרתו של כורש, בדבר שובם של גולי בבל "לירושלים אשר ביהודה", היתה תוצר של מדיניותו הכללית- אחד מעקרונותיו היה לכבד את אלוהי העמים המשועבדים ואת קודשיהם. במקרה של שיבת ציון היה לפרסים גם שיקול אסטרטגי-מדיני: הם רצו בנוכחותה של יחידה אתנית, שנאמנותה נתונה לפרס, בקרבת הגבול עם מצרים הכבושה שהתמרדה מפעם לפעם.
מחורבן בית ראשון לא עברו אלא כ-50 שנה ובגלות בבל ישבו אז כ-100,000 יהודים. פחות ממחציתם נענו לקריאתם של ראשי העולים, זרובבל בן שאלתיאל, נכדו של אחד האחרונים ממלכי יהודה, ויהושע בן יהוצדק הכהן. בשובם התיישבו העולים ברחבי יהודה, ומי שהיו עתידים לשרת בבית המקדש, שיסודותיו...
