בריאה

אין כמעט דת בעולם שאין לה מיתוס בריאה משלה, המתאר בדרך סיפורית את עיקרי הדוקטרינה המסוימת שלה בדבר הגורם והתהליך שהביאו לקיום היש מתוך אין כלשהו. מיתוסים כאלה נקראים קוסמוגוניים (מיוונית: מוצא היקום), ולרוב הם גם אנתרופוגוניים (מוצא האדם), כי כמעט בכל המקרים, מיתוס בריאת העולם מספר גם על בריאת האדם, וכך ממצב את האדם ביחס לכל הסובב אותו, וביחס לישות שבראה אותו ואת עולמו.

האנתרופולוגים מבחינים בין מיתוסי בריאה שונים לפי מהותו של גורם הבריאה: ברבים מהם, הבורא הוא אל יחיד, יודע-כול וכל-יכול, הקיים לפני העולם, ושום דבר אינו קודם לו. הוא בורא את העולם בכוונה תחילה ובשיקול דעת, ולשם תכלית נעלה. בכמה מיתוסים הוא מנתק עצמו מעל העולם אחרי הבריאה, אך במרביתם הוא מוסיף להיות נוכח בו; לרוב הוא מתואר כשוכן בשמים. הואיל והעולם נברא בידי אל מושלם, חזקה עליו שיהיה מושלם אף הוא. אך כמעט בכל המיתוסים, פגם כלשהו באחד הברואים, או באחדים, גורם לכך שהעולם הגשמי יהיה רחוק משלמות. מיתוסי בריאה כאלה נפוצים בכל רחבי העולם.

בקטיגוריה אחרת של מיתוסים, העולם מוליד את עצמו מתוך תוהו ובוהו (כאוס) קדמוני, ולפיכך הוא הבורא והנברא גם-יחד. ניתן להמשיל את התפתחותו לצמיחת צמח מתוך זרע. מיתוסי בריאה כאלה מצויים בכמה תרבויות ילידיות באמריקה הצפונית, ובמקומות אחרים. קטיגוריה אחרת מתארת זוג בוראים, זכר (השמים) ונקבה (הארץ): הם מופיעים מתוך התוהו ובוהו הקדמוני, ומזדווגים. מן הזיווג המושלם הזה יוצאים הברואים, אך כיוון שהם עצמם אינם מושלמים, הם מפירים את ההרמוניה, גורמים לניתוק הזיווג בין שמים וארץ, ומביאים את העולם לכל קיום.

במיתוסים אחרים, קדמה לבריאה ביצה קדמונית מושלמת, שבתוכה נאצר כל פוטנציאל הבריאה. התבקעותה מסיבה כלשהי הביאה להיווצרות העולם ולהופעת הברואים. מיתוסים כאלה אופייניים לדתות הודו, ועוד. ולבסוף, ישנם מיתוסים מסוג "שולה הארץ": במקום תוהו ובוהו, או ביצה קוסמית, יש בהם מקווה מים שבתוכו טמון העולם, ויצור כלשהו צולל לתוכו ושולה ממנו את העולם, המתחיל אז את קיומו. בכמה מיתוסים מסוג זה מצויים מחוץ למים אלוהים והשטן, וזה האחרון שולה את הארץ לפי מצוות אלוהים, או היפוכו של דבר, מחמת האיבה ביניהם. אחד המאפיינים המעניינים ביותר של קטיגוריה זו של מיתוסים היא עייפותו הכבדה של האל אחרי בריאת העולם, המפילה עליו תרדמת נצחים; הוא אינו מתערב כלל במתרחש בעולם שנברא במצוותו.

למרות כל השוני בין מיתוסי הבריאה המרובים בתרבויות האדם השונות, אפשר להצביע על כמה מוטיבים משותפים לכולם, או לפחות למרביתם. בכולם ישנה ישות שקדמה לעולם, ואי אפשר לדעת עליה מאומה. ישות זו (תוהו ובוהו) היא לרוב חסרת סדר וצורה, אך גלום בה הפוטנציאל לבריאת עולם ומלואו. זאת ועוד, במקרים רבים מחייבת הבריאה את ביתורה האָלים של אותה ישות קדמונית. ועוד מכנה משותף חשוב אחר למרביתם (אם כי מיתוסי הביצה הקוסמית יוצאים מכלל זה) הוא השניות (דואליזם): שני גורמים משתתפים בבריאה, ולא אחד בלבד. כדברי ספר בראשית: "והארץ היתה תהו ובהו... ורוח אלהים מרחפת על-פני המים." יש שהגורם האחד סביל והאחר פעיל, כמו בסיפור בראשית, ויש ששניהם פעילים, מתוך שיתוף פעולה או עוינות הדדית.

מיתוסי הבריאה של הדתות הפוליתיאיסטיות השונות מתארים בדרך כלל את בריאתם של אלים מרובים בעקבות מעשה הבריאה הראשוני; במיתולוגיה היוונית, לדוגמה, מתחלפים האלים הקדמונים בטיטנים, ואלה - באלים האולימפיים. במיתוסים מסוג זה, אלים אלה מחלקים ביניהם את תחומי שלטונם בחלקי העולם השונים (שמים, ארץ, מים, שאול), בברואים השונים המצויים בו ובהתרחשויות המתחוללות בעולם. לרוב אין ההחלפות והחלוקות האלה מתנהלות על מי מנוחות, ומיתוסים רבים - הנורדי, למשל - מתארים מלחמות בין אלים, או בין קבוצות של אלים, על השלטון בעולם.

הדתות המונותיאיסטיות, לעומת זאת, רואות את שלטונו של אל יחיד, הבורא, כרצוף ופעיל מלכתחילה. הדת היהודית בהשקפתה המיוחדת, כפי שנוסחה במקרא, ביטאה במיתוס הבריאה שלה את עיקר האמונה באל אחד: אלוהים ברא את היקום מרצונו החופשי והוא השולט בו; אין הוא "כוח עליון" בלבד, אלא "בעל הכוחות כולם". לימים התקבלה השקפה זו גם בדת הנצרות ובדת האסלאם. על-פי ספר בראשית, העולם נברא בתהליך שנמשך שישה ימים וסופו השבת: "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" (בראשית פרק ב', פסוק ב). כל הדתות הללו ראו את עולמנו שלנו כמרכז הבריאה, שכל יתר היקום סובב אותו.

לסיום, לצד מיתוסי הבריאה מופיעים בתרבויות העולם מיתוסים של אחרית הימים: העולם הנברא וכל אשר בו יגיעו לסופם במועד כלשהו, ואז יחזור העולם לתוהו ובוהו, או יופיע סדר חדש לגמרי.

כמיעוט קטן, אך משמעותי, ישנן אסכולות דתיות ופילוסופיות הגורסות כי האדם אינו יכול לדעת כיצד או מדוע נברא העולם. אחת הבולטות מביניהן מכונה "שתיקת הבודהא": כאשר נשאל הבודהא שאלות מסוימות, וביניהן האם העולם נצחי או סופי בזמן, אינסופי או סופי במרחב, הוא סירב לענות עליהן מכול וכול. גישה דומה אפשר למצוא במקומות ובזמנים אחרים, כגון בכתבי הפילוסוף הקדם-סוקרטי בן המאה ה-6 לפנה"ס פרמנידס.

במאות השישית עד הרביעית לפני הספירה גיבשו הפילוסופים היוונים תפיסה מדעית שנדרשה בין השאר לשאלות כגון ראשית העולם והכוח המניע אותו. אפלטון ואריסטו הציגו בכתביהם שתי השקפות שונות על היווצרות העולם. אפלטון טען שכל הדברים שבשמים ובארץ נוצרו מ"ההיולי קדמון" - חומר ראשוני שלבש צורות שונות בידי "האל היוצר", וחומר זה יכול לחזור למצב של תוהו ובוהו בראשיתי. אריסטו, בניגוד לאפלטון, טען שהעולם כולו, כמות שהוא, הוא קדמוני ואינו משתנה.

על רקע זה התפתחו בפילוסופיה המערבית זרמים רבים שפיתחו השקפות שונות על אופן היווצרותו של העולם, ועל עצם יכולתו של האדם למצוא את התשובות לשאלות בסוגיה זו. אבל עד לתחילת המאה ה-20, המדע לא נדרש כלל לשאלת היווצרות היקום, שנחשבה בעיני המדענים כשייכת לתחום המטפיסיקה. רק אחרי שהציג אלברט איינשטיין את תורת היחסות הכללית ב-1915 - התיאוריה הראשונה שאפשרה טיפול ביקום כישות פיסיקלית - ואחרי שהראה אדווין הבל ב-1929 כי היקום האסטרונומי הולך ומתפשט, החלו להופיע תיאוריות פיסיקליות בדבר ראשית היקום.

בשנות ה-40 וה-50 הציע המדע שתי תיאוריות מנוגדות, המשקפות באורח מוזר את עמדות אריסטו ואפלטון. תיאוריית המצב היציב שהציע האסטרופיסיקאי הבריטי סר פרד הויל תיארה יקום "אריסטוטלי" חסר ראשית, ההולך ומתרחב אמנם, אבל אינו משנה את מראהו הכללי. תיאוריית המפץ הגדול שהציעו ז'ורז' למטר, ג'ורג' גמוב ואחרים, גרסה שהיתה ליקום ראשית בזמן, כדברי אפלטון, והוא הולך ומתפשט מאז ואילך. תגליות האסטרונומיה והאסטרופיסיקה בשנים הבאות ביססו היטב את רעיון המפץ הגדול, והסירו את "המצב היציב" מעל הפרק. עם זאת, במצבה הנוכחי של התיאוריה הפיסיקלית, אין המפץ הגדול מסוגל עדיין להשיב על שאלות הנוגעות לעצם הראשית - לפרק הזמן הזערורי של 10^-35 שנייה אחרי "זמן אפס", שבמהלכו לבשו חוקי הפיסיקה את הצורה הידועה לנו. יש אמנם ספקולציות שונות, אך בעיקרו של דבר, המדע מוסיף לשמור על "שתיקת הבודהא" לגבי רגע הבריאה עצמו.

בימי הביניים ניסו פילוסופים רבים ליישב את השקפותיהם של אריסטו ואפלטון עם סיפור הבריאה המקראי. הוגי דעות בדורות האחרונים נחלקים בעניין הסתירות, האמיתיות או המדומות, שבין ההשקפות המדעיות לבין יסודות האמונה המונותיאיסטית ותיאורי המקרא. יש שאינם רוצים כלל ליצור את הקישור בין השניים, ויש השואפים להביא לידי איחודם. הגישה הקיצונית, האופיינית לזרמים פונדמנטליסטיים בשלוש הדתות המונותיאיסטיות, היא הבריאתנות: ספר בראשית מתאר את השתלשלות הבריאה במדויק, וכל תיאוריה מדעית שסותרת את האמור בכתבי הקודש, חזקה עליה שהיא שגויה.

חילוקי הדעות בין התיאוריות המדעיות לבין התפיסה הבריאתנית מתמקדים במיוחד בנושאים הבאים: גיל העולם לפי ההשקפה המדעית וגילו לפי המסורת הדתית, התפתחות היקום בשלבים לעומת בריאה חד-פעמית, סדר הבריאה ומוצא האדם.

בשאלות הגיל ושלבי ההתפתחות הראו פרשנים וחוקרים, מן הזרם המבקש ליישב בין המדע לבין הדת, שמניין השנים במסורת היהודית חל מסוף הבריאה, כלומר מבריאת האדם, ולכן ששת ימי בראשית שייכים ל"שנות תוהו". אין הם "ימים" במובן של יממות, אלא עידנים. בשאלת התפתחות היקום, הביאו את מאמר חז"ל שלפיו האלוהים "היה בורא עולמות ומחריבן" (בראשית רבה ג, ז) ואת הנאמר על יהודה בר סימון שלמד מפסוקי התורה כי "היה סדר זמנים קודם לכן", כלומר קודם לששת ימי בראשית (בראשית רבה ג, ז).

אולם הבריאתנים מפרשים את סיפור בראשית כפשוטו, וטוענים כי אלוהים ברא גם את העדויות על קדמוּת העולם, ולכן אין סתירה בין העובדה, למשל, שעוברים כמה מיליוני שנים עד שאורו של כוכב מסוים מגיע לכדור הארץ, לבין מניין השנים לבריאת העולם לפי המסורת היהודית. הרי בבריאת העולם ברא אלוהים את הכוכב וגם את קרן האור שבינו לבין כדור הארץ. בה בעת ברא אלוהים מאובנים שנראים כבני מיליוני שנים, וכן הלאה. בה במידה, יש אומרים כי סדר ימי הבריאה בתורה מתאים לסדר התפתחותו של העולם לפי תורת האבולוציה (אף כי נותרו הבדלים ניכרים, כגון הופעת החיים ביבשה לפני החיים בים, לפי סיפור בראשית), ויש אומרים כי אין ממש באבולוציה, מפני שאין היא הולמת את סיפור הבריאה המקראי ואין היא מתיישבת עם השכל הישר.

אחת הגרסאות החדישות של הבריאתנות קרויה "עיצוב תבוני" (intelligent design): זו טוענת כי אי-אפשר להסביר את היווצרות העולם ואת התפתחותו בהיעדר גורם בעל תבונה, יכולת ורצון להנחות את התהליכים הללו, אבל אין הכרח שישות זו תהיה אלוהים המקראי דווקא; אולי היה זה מישהו אחר. מבקרי "העיצוב התבוני" גורסים שאין הוא אלא מסווה לבריאתנות הפונדמנטליסטית, ומזכירים את ההלצה בדבר החוקר שהוכיח כי לא הומרוס כתב את האיליאדה והאודיסיאה, אלא יווני אחר בעל אותו שם. 

יותר מכול חלוקות הדעות בשאלת מוצא האדם: הגישה הדתית רואה את האדם כ"נזר הבריאה" - ברוא במיוחד למען תכלית אלוהית. הגישה המדעית רואה אותו כחוליה בשרשרת אבולוציונית, שהיתה יכולה בנקל להתנהל בדרכים אחרות, שלא היו מביאות להופעת האדם עלי אדמות. בנקודה זו טרם נמצא עמק השווה.

לקריאת הכתבה - לחצו כאן.

הפיזיקה של בריאת העולם - מה בין פיזיקה לפענוח סודות הבריאה? כתבה באתר ynet.

לקריאת הכתבה - לחצו כאן.

מוזיאון הבריאה - על מוזיאון בארה"ב המשחזר את ספר בראשית ומתיימר להציג עובדות מדעיות מול אמונות דתיות. כתבה באתר ynet.

לקריאת הכתבה - לחצו כאן.

האפיפיור נגד דרווין - האפיפיור בנדיקטוס ה-16 טוען בספרו כי לא ניתן להוכיח את האבולוציה של דרווין, וכי המדע צמצם את עצמו שלא לצורך. כתבה באתר ynet.

לקריאת הכתבה - לחצו כאן.

על האבולוציה של סיפור הבריאה ועל סיפור הבריאה כמטפורה וכמשל. כתבה באתר ynet.

לקריאת הכתבה - לחצו כאן.