רוברט פלקון סקוט

נולד בעיר דבנפורט (Devonport) בדרום-מערב אנגליה, למשפחת ימאים.  בן 13 הצטרף לצי הבריטי, וב-1897 קיבל דרגת סגן. כישוריו המדעיים של סקוט הרשימו את ראשי החברה הגיאוגרפית המלכותית, ונבחר להוביל בשנים 1901 - 1904 את משלחת המחקר המלכותית לאנטארקטיקה כקברניט האונייה דיסקברי (Discovery). המשלחת הגיעה במזחלות למרחק של כ-800 ק"מ מהקוטב הדרומי (קרוב יותר מכל משלחת קודמת), ואספה נתונים מדעיים חשובים - בין השאר, מדידות עומק הים, מיפוי קווי חוף וגילוי שטחים לא נודעים ביבשת.

בשובם לאנגליה, זכה סקוט שגילה לאורך המסע כושר מנהיגות ויכולת מדעית לקבלת פנים נלהבת מהציבור ולהוקרה בינלאומית על השגיו. הוא חזר לשרת בצי הבריטי, והועלה לדרגת קפטן (המקביל לדרגת אל"מ בצה"ל), והרצה ברחבי אנגליה על-אודות המסע ותגליותיו.

את מסעו השני (1910 - 1912) ערך במסגרת משלחת פרטית שהרכיב, ומטרתה היתה להגיע לראשונה אל הקוטב הדרומי, ולאסוף נתונים מדעיים לאורך הדרך. סקוט יצא לדרך ביוני 1910 באונייה טרה נובה (Terra Nova), ובדרכו לאנטארקטיקה נודע לו כי החוקר הנורבגי רואלד אמונדסן נמצא אף הוא בדרכו לכיבוש הקוטב.

גופותיהם של השלושה, ויומנו של סקוט, נמצאו רק בנובמבר 1912. סקוט זכה לאחר מותו למעמד של גיבור לאומי וספינתו, דיסקברי, מוצגת כיום לראווה במוזיאון בעיר דנדי בסקוטלנד (לימים נקראה על שמה מעבורת חלל). אלמנתו של סקוט, קתלין, קיבלה את תואר האבירות שניתן לו לאחר מותו.

המסע האחרון של סקוט לגילוי הקוטב הדרומי, 1912 (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

מבקריו של סקוט האשימו אותו בהכנה לקויה של המסע, בפזיזות ובהחלטות שגויות - בין היתר, בחירת אנשי צוות שלא היו מיומנים ומאומנים דיים למשימה הקשה, הצטיידות בציוד לקוי ובמזון בעל ערכים תזונתיים נמוכים, שלא מנע את מחלת הצפדינה, והעדפתו את הסוסנים (שחולשתם הוכחה כבר במסע הכושל אל הקוטב של עמיתו ארנסט שקלטון ב-1909) ואת המזחלות הממונעות על פני מספר רב יותר של כלבים מאומנים היטב (כפי שהעדיף אמונדסן).  סקוט האמין כי התשת הכלבים עד מותם הוא מעשה אכזרי וראוי יותר לאדם לכבוש את הקוטב בכוחותיו הוא. 

את מסעו הראשון תיאר סקוט בספרו "מסע דיסקברי" (1905; The Voyage of the Discovery). יומנו של סקוט ממסעו האחרון, ספר נוגע ללב, תורגם לעברית בשם "הנסיעה האחרונה" (וממנו צוטטו הקטעים לעיל).