ברטרנד ארתור ויליאם ראסל

ראסל נולד בוויילס למשפחת אצולה בעלת מסורת עשירה של פעילות ציבורית באנגליה; הוא היה נכדו של לורד ג'ון ראסל, שכיהן פעמיים כראש הממשלה בזמנה של המלכה ויקטוריה.

ברטרנד ראסל זכה בילדותו לחינוך פרטי, בבית סבתו (הוא איבד את הוריו, את אחותו היחידה ואת סבו בטרם מלאו לו שש שנים). רק מאוחר יותר, ב-1890, החל ללמוד מחוץ לבית. כיוון שהתאהב כבר בגיל רך במתמטיקה, בחר ללמוד נושא זה באוניברסיטת קיימברידג'. אך בהמשך, בהשפעת חבריו לספסל הלימודים, זנח (זמנית) את המתמטיקה לטובת הפילוסופיה של המוסר. בתום לימודיו כתב תזה על יסודותיה הפילוסופיים של הגיאומטריה, ובזכותה נעשה עמית במכללת טריניטי בקיימברידג'. ב-1895 ביקר בגרמניה, ובעקבות הביקור פרסם את חיבורו הפוליטי הראשון, "הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית". הוא גם פגש בגדולי המתמטיקאים הגרמנים של התקופה, ביניהם גאורג קנטור וריכרד דדקינד, וחזר לעסוק במתמטיקה. ב-1903 פרסם את ספרו "עקרונות המתמטיקה", שביקש להשתית את המתמטיקה על בסיס צר של אקסיומות פשוטות, שמהן יפותחו כל שאר הרעיונות המתמטיים בדרך הלוגיקה. רבים מהרעיונות בספר זה שהציג לא היו חלוציים, שכן המתמטיקאי, הפילוסוף והלוגיקן הגרמני גוטלוב פרגה הקדים אותו, הגם שראסל לא הכיר אז את עבודתו. לימים הודה בזכות הראשונים של פרגה ונעשה ידידו.

ראסל היה מעורב בחיים הציבוריים באנגליה ואף ניסה שלוש פעמים להיבחר לפרלמנט, אך נכשל. בשנת 1908 נבחר, בזכות הישגיו בתחומי הלוגיקה והפילוסופיה, לעמית החברה המלכותית הבריטית. הוא התפרסם בדעותיו הפציפיסטיות, שהגיעו למלוא הגיבוש והביטוי בימי מלחמת העולם הראשונה. הוא התנגד לגיוס החובה שהוטל בבריטניה (לראשונה בתולדותיה), ועל כך פוטר ממכללת טריניטי. למרות זאת המשיך ראסל לפרסם מאמרים וספרים בגנות המלחמה, ובעוון ביטויין של דעותיו, נידון ב-1918 לשישה חודשי מאסר. הוא לא נרתע, והתמיד במאבקו הפציפיסטי עד אחרית ימיו.

ב-1921 התחתן ראסל עם אשתו השנייה, דורה, שהיתה שותפה להשקפותיו הפציפיסטיות, האנטי-דתיות (הוא חיבר בשעתו מאמר מפורסם, "מדוע אינני נוצרי") והמוסריות. ב-1927 יסדו השניים בית ספר יסודי פרטי שביקש לחנך ילדים ברוח זו. בשנים ההן התפרנס ראסל מכתיבה עיתונאית, מחיבור ספרים פופולריים ומהרצאות. ב-1931, עם מות אחיו הבכור שהיה חשוך ילדים, ירש את תואר האצולה שלו ונעשה לורד ראסל. ב-1938 חזר לאקדמיה, כפרופסור באוניברסיטת שיקגו, אחר כך באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA) ולבסוף במכון ברנס בפילדלפיה. הוא שהה בארה"ב עד 1944, שאז פוטר מהמכון. הוא חזר למכללת טריניטי בקיימברידג', ושוב עזב אותה ב-1949. מאז ואילך התפרנס מהכנסות הנאות שהניבה לו כתיבתו.

בשנות ה-40 המאוחרות נעשה ראסל מקובל על הממסד המדעי והפוליטי, לראשונה בחייו ולא לאורך ימים. באותה עת זכה בתואר כבוד חשוב בבריטניה ובפרס נובל. בנימוקי ועדת הפרס נאמר כי ראסל הוא "אחד הדוברים המבריקים של הרציונליות וההומניות, ולוחם ללא חת למען חופש המחשבה והדיבור בעולם המערבי". אך בתחילת שנות ה-50 פתח בפעילות ציבורית נמרצת נגד הנשק הגרעיני, וחזר להיות אויב הממסד. ב-1961 נידון למאסר של חודשיים על חלקו בארגון שביתת שבת אנטי-גרעינית (אך ישב בכלא רק שבוע, בטרם שוחרר מטעמי בריאות; הוא היה אז בן 89). לאחר זמן ביקש להקים בית דין לשפיטת קצינים אמריקאים על פשעי המלחמה בווייטנם. ראסל היה נשוי ארבע פעמים, וניהל פרשיות אהבים מרובות מלבד זאת. רק ב-1952, כשהיה בן 80, מצא סוף סוף מנוחה מחיי האהבה הסוערים שלו בחיק רעייתו הרביעית.

ראסל לא ייסד אסכולה פילוסופית כלשהי, וגם לא השתייך לאסכולה זו או אחרת. בכל זאת ניתן להבחין בכמה הכרות עמוקות שעיצבו את מזגו הפילוסופי המיוחד. בראשית דרכו אימץ את הפילוסופיה האידיאליסטית של עמנואל קאנט, אך בהמשך נטה לכיוון המחשבה האמפיריציסטי, הרואה בנתוני החושים בסיס מרכזי (לפי ראסל - לאו דווקא בלעדי) של הידיעה האנושית. על פי נטייה זו השקיע ראסל חלק נכבד מהאנרגיה הפילוסופית שלו בניסיון להראות כי הישויות שעליהן מדבר המדע ניתנות לבנייה מנתוני חושים שאין להטיל בהם ספק.

כבר בשנות פעילותו הראשונות כפילוסוף צעיר, מרד ראסל במגמה הפילוסופית ששלטה באנגליה בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20; מגמה זו היתה בלתי-אמפיריציסטית לחלוטין, וראתה במוחלט ובכוליות (שאינם ניתנים לתפיסת החושים) אבני יסוד של התודעה הפילוסופית. אך ראסל, על רקע נטייתו האמפיריציסטית והפוזיטיביסטית, האמין שהניתוח האנליטי הוא השיטה ההולמת ביותר את העיסוק הפילוסופי. נטייה זו תאמה את אהבת הלוגיקה והמתמטיקה שהיתה טבועה בו מנעוריו.

עבודותיו בתחום הלוגיקה והמתמטיקה הציבו אותו במרכז ההתעניינות הפילוסופית בתחומים אלה במשך יותר מ-50 שנה. מפורסם ביותר היה הניסיון המשותף לו ולאלפרד נורת וייטהד, להעמיד את האריתמטיקה על יסודות הלוגיקה - זו הגישה המכונה "לוגיציזם". בחיבורם המשותף "פרינקיפיה מתמטיקה" (1910 - 1913) ניסו ראסל וּוייטהד להראות שהאריתמטיקה אינה אלא הרחבה של הלוגיקה. בדרך זו, כל מושג מתחום האריתמטיקה ניתן ל"תרגום" ללשון הלוגיקה. למשל, המספר "אחד" יתורגם ללשון הלוגיקה כ"קבוצת כל הקבוצות שכל איבר בכל אחת מהן זהה עם כל איבר אחר". אולם משפטי האי-שלמות של קורט גדל הוכיחו כי כל ניסיון להעמיד את האריתמטיקה על בסיס של אקסיומות מעטות ופיתוח לוגי, דינו כישלון.

עניין מיוחד היה לראסל בפרדוקסים לוגיים. כך, לדוגמה, ניסה ליישב את "פרדוקס השקרן" ("אפמנידס איש כרתים אומר שכל בני כרתים הם שקרנים"; האם טענתו זו אמיתית, או שקרית?). ראסל אף ניסח (1902) בתחום תורת הקבוצות פרדוקס חשוב משלו, והוא קרוי על שמו. על פי תורת הקבוצות, קיימות קבוצות שאינן איברים של עצמן (למשל, קבוצת כל הכלבים: קבוצה אינה כלב, ולכן קבוצת כל הכלבים אינה איבר של קבוצת כל הכלבים); אך קיימות גם קבוצות שהן איברים של עצמם (למשל, קבוצת כל הדברים שאינם כלבים: קבוצה היא דבר, ואינה כלב, לכן היא איבר של עצמה). ובכן, ראסל תהה על מעמדה של קבוצה שאיבריה הם קבוצות שאינן איברים של עצמם: האם הקבוצה הזאת היא איבר של עצמה? אם כן, אז לא; ואם לא, אז כן. 

ניסיונו של ראסל ליישב פרדוקס זה הביא אותו לפיתוח תורת הטיפוסים הידועה שלו, שתרמה רבות להמשך התפתחותה של תורת הקבוצות. תורת הטיפוסים מגדירה מדרג של עצמים: יחידים בסיסיים הם טיפוס I, קבוצות של יחידים הן טיפוס II, קבוצות של קבוצות הן טיפוס III, קבוצות של קבוצות של קבוצות הן טיפוס IV, וכן הלאה. העיקרון המרכזי של תורת הטיפוסים קובע כי כל פריט יכול להיות איבר רק של פריט מטיפוס גבוה יותר משלו. לפיכך אין משמעות לשאלה אם קבוצת הקבוצות שאינן איברים של עצמן (שהיא קבוצה מטיפוס III) היא איבר של עצמה, שכן שום קבוצה אינה יכולה להיות איבר של עצמה - היא יכולה להיות איבר רק של קבוצה מטיפוס גבוה יותר.

ב-1911 פגש ראסל לראשונה בפילוסוף האוסטרי לודוויג ויטגנשטיין, ששמע את שמעו ובא לקיימברידג' כדי להתוודע אליו. לא עבר זמן רב בטרם נעשה ויטגנשטיין עמיתו וידידו, והשפיע עליו עמוקות. דומה שראסל הכיר בעליונותו של ויטגנשטיין עליו כפילוסוף. אחרי פרסום ספרו של זה האחרון, "מאמר לוגי-פילוסופי", שקעקע קשות את היסודות הפילוסופיים שעליהם השתית ראסל את עבודתו, זנח ראסל את המתמטיקה ואת הפילוסופיה הטכנית, והתמסר לעיסוקים אחרים.

ראסל כתב וחיבר בקצב מעורר התפעלות; הוא פרסם למעלה מ-90 ספרים בנושאים רבים מאוד, בהם פילוסופיה, מתמטיקה, סוציולוגיה, אתיקה, חינוך, דת, היסטוריה, פוליטיקה ומדע פופולרי. אך ניסיונותיו לשלוח יד בכתיבת ספרות יפה לא עלו יפה.