נגב

השם נגב בא מלשון נגוב, שפירושו יבש, וכדברי רש"י: "היא נגובה, שאין שם צל אילנות, וחמה זורחת ומנגבתה".

הנגב. להגדלה - לחצו על המפה

שטחו של הנגב: כ-12 אלף קמ"ר. מקובל לחלקו לארבעה אזורים:

1. הנגב הצפוני - שטח של חולות (חלוצה, שונרה, עגור ועוד) ושל קרקעות לס. עיקר המסלע הוא מתקופת הפליאוקן (החוף וחלק מבקעת באר שבע), מתקופת האיאוקן (בקעת באר-שבע ועוד) ומתקופת הסנון (שולי האזור במזרח ובדרום). רובו מתנקז לנחלי באר-שבע ולבשור, ומיעוטו - לאגן הניקוז של נחל אל-עריש ולנחלים הזורמים מזרחה, לים המלח.

2. הר הנגב - אזור הררי גבוה (עד 1,035 מטרים - בהר רמון), שמבתרים אותו קניוני נחלים ומכתשים. בגלל תנאי המחיה ותנאי המעבר הקשים, מספר היישובים בו דל (דימונה בצפון והעיירות ירוחם ומצפה רמון במרכז). הוא נחלק בין אגני הניקוז של נחל צין (במזרח), נחל אל-עריש (במערב) ויובלי נחל פארן (בדרום). באזור אוצרות גיאולוגיים רבים ומגוונים. המסלע גיר ודולומיט (מהתקופות קנומן-טורון) או קירטון (מהתקופות סנון, איאוקן); במכתשים הסלע קדום יותר.

3. אזור נחל פארן ונחל חיון - אזור מישורי למחצה, ריק מיישובים, המשתרע בין הר הנגב להרי אילת. מערבו קרוי מדבר פארן.

4. אזור הרי אילת - חלקו הדרומי של הנגב. נופו מבותר, בין השאר בשל גורמי בליה, כגון הבדלי טמפרטורה חריפים, רוחות ושיטפונות על פני סלעי התהום (גרניט ועוד) ועל פני אבן חול נובית. גובה ההרים באזור זה מגיע עד 850 מטרים. מצפון להרי אילת משתרעות שתי בקעות סגורות ונרחבות: בקעת סיירים ובקעת עובדה.

הנגב (צילום: גלית קוסובסקי)

הנגב הוא האזור הצחיח ביותר בארץ. האקלים בו מדברי - חם ויבש ברוב ימות השנה וכמות המשקעים בחורף קטנה. עוצמת הקרינה גבוהה, הרוחות עזות וההתאדות רבה. הצחיחות גוברת מצפון לדרום:

באזור באר-שבע יש כ-200 מ"מ גשם בממוצע שנתי, אך הכמות יורדת ל-50 מ"מ, ואף פחות מזה, בדרום הנגב.

הצמחייה הטבעית היא צמחייה מדברית, המתפתחת בעיקר בוואדיות. עצי שיטה יוצרים את חברת העצים הראשונה בוואדי: שיטת הנגב, שיטה סלילנית ושיטת הסוכך. במקומות, שיש בהם מי תהום קרובים יותר לפני הקרקע, שולט אשל היאור.

עץ שיטה בנגב (צילום: גלית קוסובסקי)

עשרות חברות של בני שיח מופיעות בוואדיות של דרום הנגב. הבולטות שבהן: זוגן השיח, לענת המדבר, אשליל שעיר, מלחית קשקשנית, מלחית הערבות, יפרוק זיפני ויפרוק המדבר, מלוח קיפח, אטד ורותם מדברי. בהר הנגב הגבוה, שבו קר וגשום יחסית לשאר אזורי הנגב, אפשר למצוא כ-1400 עצי אלה אטלנטית.

גם בעלי החיים בנגב מתאימים לתנאי מדבר, ובולטים בהם זוחלים ועופות דורסים. כמו כן חיים באזור יעלים, צבאים, שפני סלע וטורפים שונים (תנים, שועלים, זאבים, כמה נמרים, קרקלים ועוד).

לדברי החוקרים, בעבר הרחוק שרר באזור הנגב אקלים לח יותר, ומהאלף העשירי לפני הספירה החל האזור לעבור תהליך של השחנה. האזור היה מיושב למן התקופות הפרה-היסטוריות בציידים-לקטים, ויותר מאוחר במגדלי מקנה.

במאות ה-10-11 לפני הספירה הנוצרית הקיף גבול התנחלותם של בני ישראל (שבט שמעון) את בקעת באר שבע, והנגב כולו היה חלק ממלכות בית דוד ושלמה. אחרי התפלגות המלוכה, חדרו לאזור האדומים. לימים דחקו אותם הנבטים והקימו בנגב התיישבות ענפה, מושתתת על חקלאות ועל מסחר. יישוביהם היו בשיא שגשוגם בתקופה הרומית ובתקופה הביזנטית (300 לפני הספירה הנוצרית עד 640 לספירה).

במאה השביעית לספירה חדרו לאזור שבטים מצפון ערב, ובמקביל נעשה הנגב חם ויבש יותר. בעקבות זאת, הנוכחות החקלאית-מתיישבת החלה לדעוך, בתהליך שנמשך כנראה אל תוך המאה התשיעית לספירה.

עד סוף המאה ה-19 היה הנגב מאוכלס בשבטי בדווים בלבד. בתחילת המאה ה-20 ניסתה ממשלת טורקיה לחזק את שלטונה באזור, ולשם כך הקימה בבאר-שבע מרכז מינהלי וקבעה תחנות משמר בניצנה ובאילת, שנועדו להפסיק את מעשי השוד של עוברי האורח בידי הבדווים. במלחמת העולם הראשונה החלו הטורקים לסלול כביש ומסילת ברזל לנגב, אך המסילה לא הושלמה בגלל תבוסתם במלחמה.

באותה עת החלו גם היהודים להתעניין באזור. בראשית המאה ה-20 העלה הרצל תוכנית להתיישבות יהודית באל-עריש. משלחת ציונית נשלחה לבדוק את המקום, אך התוכנית נגנזה בגלל התנגדות הבריטים, שהיו להם אינטרסים באזור. עוד כמה ניסיונות התיישבות לא עלו יפה, והיישובים היהודים הראשונים הוקמו רק ב-1943: היו אלה שלוש נקודות מצפה חקלאיות - גבולות, רביבים ובית אשל - שנועדו לבדיקת תנאי האקלים ואפשרויות החקלאות באזור.

עם תום מלחמת העולם השנייה והגברת המאבק בשלטון הבריטי, ביקשו היהודים לקבוע עובדות נחרצות בשטח. ב-1946 החליטה הנהגת הישוב הציוני בארץ ישראל על הוצאתה לפועל של תוכנית התיישבות (עליית 11 היישובים בנגב) נרחבת בנגב. במסגרת תוכנית זו, שנועדה לחזק את חזקת הישוב הציוני על הנגב, הוקמו בן לילה (מוצאי יום כיפור תש"ז, אוקטובר 1946) 11 ישובים חדשים, רובם בנגב הצפוני. 11 הישובים אשר הוקמו במבצע זה הם: אורים, בארי, חצרים, כפר דרום, משמר הנגב, נבטים, נירים, שובל, תקומה, גלאון וקדמה.

בפרוץ מלחמת העצמאות השתלטו המצרים על הנגב והטילו עליו מצור. אחד מן הישובים - כפר דרום עמד תחת התקפות כבדות מצד הצבא המצרי ובמהלך ההפוגה הראשונה בקרבות, פונה על כל יושביו. קרבות קשים התחוללו באזור, והמצור הוסר רק במהלך מבצע "יואב" (אוקטובר 1948), שבו כבש צה"ל את באר-שבע ואת הדרכים הראשיות. במבצעים "לוט", "חורב" ו"עובדה" הדף צה"ל את המצרים משאר חלקי הנגב.

לאחר תום המלחמה, קלטה באר-שבע המוני עולים והפכה לבירת הנגב, הוקמו הערים דימונה ואילת, וכן עיירות פיתוח, יישובים קהילתיים, מושבים, קיבוצים ויישובי בדווים. כמו כן נסללו דרכים חדשות, הוקמו מפעלי תעשייה, ואדמות הנגב הפכו לקרקע חקלאית פורייה הודות להזרמת מים מהצפון - תחילה באמצעות קו ירקון-נגב ואחר כך הודות להזרמת מי הירדן באמצעות המוביל הארצי.

בשנת 1999 כבר כלל הנגב כ-180 יישובים (כולל יישובי עמק הערבה השייכים לנגב מבחינה מינהלית), ומנה כ-440 אלף נפש, מהם 79% ביישובים עירוניים.

התעשיות העיקריות בנגב מתבססות על ניצול המחצבים הרבים בשטחו -פוספטים (מזרח הר הנגב אורון והר צין), חרסית, גבס, שיש (מכתש רמון) וגז טבעי (ערד-ראש זוהר). בעבר אף כרו נחושת בתמנע, אך הכרייה הופסקה משום שלא היתה רווחית.

אזורי תעשייה המתבססים על מחצבים נמצאים במצפה רמון, בירוחם ובמישור רותם. תעשיות כימיות מרוכזות בעיקר ברמת-חובב, שמדרום לבאר-שבע, שם גם נמצא אתר ארצי לסילוק פסולת מסוכנת ורעילה, וכן במישור רותם.

ענף כלכלי נוסף שהתפתח בנגב, בעיקר מאז נחתמו הסכמי השלום עם מצרים וירדן, הוא התיירות. בהר הנגב קיימים אתרים ייחודיים המושכים מטיילים, כגון המכתשים, הערים והדרכים הנבאטיות-ביזנטיות והר הנגב הגבוה. בשדה בוקר נמצא הצריף בו גר ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן גוריון, שהפך למוזיאון. במצפה רמון הוקם מרכז מבקרים של רשות שמורות הטבע, ובאזור יש כמה בתי ספר שדה.