המרד הגדול

מספר גורמים הניעו את היהודים למרוד בשלטון הרומי. הסתירה בין האמונה היהודית בבחירת עם ישראל ובביאת המשיח לבין שלטון האימפריה הרומית הכול יכולה - על גינוניה האליליים - חייבת הייתה להביא להתפוצצות; נוכחות צבא רומא בירושלים, הפיקוח הרומי על עבודת המקדש, המסים הכבדים ואפליתם לטובה של תושבי ארץ ישראל הלא יהודים החריפו את רגשות הזעם בקרב היהודים.

העילה הישירה למרד היתה התנהגותו המושחתת של הפרוקורטור (נציב) פלורוס בירושלים; זו גררה התנגשויות אלימות בין יהודים לרומאים. היהודים הפסיקו להעלות במקדש קורבנות לשלום העם הרומי והקיסר, וחיל המצב הרומי בירושלים הוכה. גם צבא רומי שבא מסוריה בפיקודו של המושל גאלוס - הובס. כדי לדכא את המרד שלח הקיסר נירון לארץ ישראל צבא גדול בפיקודו של אספסיאנוס. לאחר שהתגבר על התנגדות עקשנית ביותר הצליח לכבוש את הגליל (67) ופנה לירושלים.

מותו של נירון דחה את המיבצע. ב-69 נבחר אספסיאנוס לקיסר, ואת חיסול המרד הטיל על בנו, טיטוס. ב-70 נכבשה ירושלים ונשרף המקדש. מחלוקות פנימיות בישראל החלישו את כוח העמידה של ירושלים והקלו על הרומאים. לוחמים פליטי חורבן ירושלים נמלטו למצדה שנפלה כעבור 3 שנים (73).

לוחמים פליטי חורבן ירושלים נמלטו למצדה (צילום: משה מילנר, לע"מ)

היישוב היהודי בארץ ישראל נהרס כמעט כולו במרד הגדול. לדברי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) נהרגו במצור ירושלים בלבד יותר מ-1,000,000 יהודים; לדברי ההיסטוריון טקיטוס, בן זמנו, נהרגו כ-600,000. על אלה יש להוסיף את הרבבות שנהרגו בשלבים הקודמים של המרד, והרבבות שנשבו ונהרגו ע"י שכניהם הלא יהודים בערים המעורבות (כגון קיסריה ובית שאן). ערים וכפרים נהרסו עד היסוד, והחקלאות כמעט חוסלה.

מה שנקרא בפי חז"ל "ישועה קטנה" הושג ע"י רבן יוחנן בן זכאי, שאחרי החורבן הצליח לכונן מרכז ביבנה. המרד הגדול מציין את סוף הריבונות היהודית בארץ ישראל עד תקומת מדינת ישראל ב-1948, מלבד האפיזודה החולפת של מרד בר כוכבא.