דגלס מקארתור

מקארתור, בנו של קצין צבא בכיר, סיים את לימודיו באקדמיה הצבאית וסט פוינט ב-1903 כחניך המצטיין של מחזורו, ואחר כך שירת כקצין הנדסה קרבית. במלחמת העולם הראשונה שירת באירופה כמפקד וכקצין מטה לסירוגין, זכה לעיטור כבוד והגיע לתפקיד מפקד דיביזיה. בתום המלחמה היתה לו דרגת בריגדיר-ג'נרל (מקבילה לתת-אלוף בצה"ל).

בשנים שבין המלחמות מילא מקארתור תפקידים שונים - בין השאר כמפקד וסט פוינט, שם הנהיג רפורמות חשובות, וכן שתי תקופות שירות שונות עם כוחות ארה"ב בפיליפינים. מלבד זאת עמד בראש הוועד האולימפי האמריקני.

ב-1922 נשא מקארתור לאשה את לואיז ברוקס. לשניים לא נולדו ילדים, והם התגרשו כעבור שבע שנים. ב-1937 נישא שוב, לג'ין פיירקלות'. כעבור שנה נולד בנם היחיד.

ב-1925 הועלה מקארתור לדרגת מייג'ר-ג'נרל, וב-1930, בגיל 50, נעשה רמטכ"ל צבא היבשה של ארה"ב בדרגת לוטננט-ג'נרל. בתום כהונתו (1935) שלח אותו הנשיא רוזוולט לשמש כיועץ צבאי לנשיא הפיליפינים, שם עסק בבניית צבא הפילפינים מהיסוד. בסוף 1937 פרש משירות צבאי.

ביוני 1941 נקרא מקארתור לחזור לצבא, והוצב בראש כוחות ארה"ב בפיליפינים. כוחותיו, וצבא הפיליפינים, לא היו מסוגלים לעמוד בפני המתקפה היפנית שהחלה בדצמבר 1941, וכשהיה מצבם בכי רע, ניתנה למקארתור פקודה אישית מהנשיא, למסור את הפיקוד לסגנו ולהתפנות בעצמו לאוסטרליה. מחאותיו לא הועילו, ובמרס 1942 עלה על צוללת ועזב את הפיליפינים. משפט הפרידה שלו - "עוד אחזור!" - צוטט פעמים רבות מספור.

בהגיעו לאוסטרליה מונה לתפקיד מפקד כוחות בעלות הברית בזירת דרום-מערב האוקיינוס השקט, וניהל את מתקפת הנגד האמריקנית-אוסטרלית באיזור. לאחר שורה של קרבות קשים הדפו כוחותיו את היפנים מפפואה-גיניאה החדשה, ובאמצע 1944 עלה בידו לשנות את ההחלטה האסטרטגית שהתקבלה, לפלוש לאי פורמוסה (טייוואן), לטובת פלישה לפיליפינים. זו החלה באוקטובר 1944, ונמשכה למעשה עד כניעתה של יפן. אבל מקארתור קיים את הבטחתו, ושחרר את הפיליפינים מהכיבוש היפני.

בדצמבר 1944 הועלה מקארתור לדרגת גנרל מלא, ונמסר לידיו הפיקוד על כוחות בעלות הברית בכל זירת האוקיינוס השקט. בתפקידו זה היה שותף להחלטה להטיל פצצות אטום על הירושימה ונגסקי, וקיבל את כניעתה הרשמית של יפן ב-2 בספטמבר 1945. הצלחותיו הצבאיות הקנו לו מעמד של גיבור לאומי בארה"ב, שהיה לצנינים בעיני הממונים עליו, שכן מקארתור היה שרוי בסכסוך מתמיד עמם במשך כל שנות המלחמה, על רקע העדיפות הנמוכה שהעניקו לדעתו לזירת האוקיינוס השקט לעומת הזירה האירופית.

בשנים 1945 - 1950 שימש כמושל הצבאי של יפן, וניצח על שורה ארוכה של רפורמות. אחד מצעדיו הראשונים היה ביטול מעמדו האלוהי של הקיסר הירוהיטו, שנחשב מאז לבשר ודם ככל האדם. מקארתור למד היטב את לקחי הסכם ורסיי, וגמר אומר שלא לנהוג ביפן כמדינה הראויה לעונש קולקטיבי על תוקפנותה, אלא לשלבה במשפחת העמים רודפי השלום. הוא סילק את המיליטריסטים מהפוליטיקה היפנית ופירק כליל את זרועות הצבא, אך מכל שאר הבחינות היתה מדיניותו ליברלית לחלוטין, והוא עשה רבות לשיקום המשק היפני.

זמן קצר אחרי שפרצה מלחמת קוריאה, בסוף 1950, נמסר למקארתור הפיקוד על כוחות האו"ם שם. בעת שקיבל את הפיקוד, היו כוחות האו"ם (רוצה לומר, בעיקר כוחות דרום קוריאה וארה"ב) לכודים במובלעת קטנה בדרום חצי האי, סביב העיר פוסן. מקארתור יזם וניהל מבצע נועז ביותר של נחיתה בקנה מידה גדול במפרץ אינצ'ון, סמוך לגבול בין שתי הקוריאות. איגוף מפתיע זה הביא להתמוטטות כוחות הצפון בדרום קוריאה, וכוחותיו של מקארתור פלשו לצפון קוריאה והתקרבו לגבולה עם סין.

בשלב זה הצטרפה סין העממית למלחמה, וכוחות האו"ם החלו להיהדף לאחור. מקארתור קרא לשימוש בנשק גרעיני כדי לשים קץ למתקפה הסינית, ולכל הפחות דרש הפצצות קונוונציונליות מעבר לנהר יָלוּ, כלומר בשטח סין. הנשיא טרומן סירב, ומקארתור איים לפנות אל הציבור האמריקני תוך עקיפת הנשיא. ב-11 באפריל 1951 הדיח טרומן את מקארתור מהצבא. מקארתור חזר לארה"ב והחל לנהל מערכה ציבורית נגד הנשיא, אך זו דעכה כאשר פורסם דו"ח ועדת חקירה של הסנט האמריקני, שמצאה כי מקארתור אכן התעלם מפקודות ישירות שקיבל.

חוגים מסוימים במפלגה הרפובליקנית ניסו, בלא הצלחה, "להריץ" את מקארתור כמועמד המפלגה לנשיאות בעודו לובש מדים -- ב-1944 וב-1948 -- וכן ב-1952. אחרי פיטוריו מהצבא קיבל את תפקיד יו"ר מועצת המנהלים של תאגיד רמינגטון ראנד, ב-1952, אך מלבד זאת כמעט לא הופיע בציבור עד מותו ב-1964. אישיותו נותרה שנויה במחלוקת עד עצם היום הזה.