אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  האינדקס  |  ספקים למשרד
|שלום אורח
התחבר
|הירשמו ל-ynet

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


 פורמט להדפסה  הדפס

אתרים נוספים
 היסטוריה ואידיאולוגיה - לשם מה ללמד היסטוריה?
 היסטוריוגרפיה כעיצוב זיכרון קולקטיבי
 יסודות אטיולוגיים בהיסטוריוגרפיה המקראית
 The historiography of world history


ערכים קשורים
 הרודוטוס
 תוקידידס
 פובליוס קורנליוס טקיטוס
 ימי הביניים
 תיאולוגיה
 אוגוסטינוס מהיפו
 ביזנטיון
 הומניזם
 רנסנס
 נאורות
 רפורמציה
 רומנטיציזם
 לאומיות
 סוציאליזם
 המהפכה הצרפתית
 המהפכה התעשיתית
 גוטפריד וילהלם לייבניץ
 ג'מבטיסטה ויקו
 אדוארד גיבון
 יוהן גוטפריד פון הרדר
 אדמונד ברק
 קרל היינריך מרקס
 ליאופולד פון רנקה
 אוגיסט קונט
 הרברט ג'ורג' ולס
 סוציולוגיה
 אנתרופולוגיה חברתית
 פוזיטיביזם
 יוהן הויזינחה
 אסכולת פרנקפורט
 ולטר בנימין
 פרידריך אנגלס
 מלחמת העולם השנייה
 סטטיסטיקה
 סטרוקטורליזם
 מדעי ההתנהגות
 דמוגרפיה
 פסיכולוגיה
 פוסט-סטרוקטורליזם
 פוסטמודרניזם
 מישל פוקו
 שיח
 תומס סמואל קון
 מגדר
 אדוארד סעיד
 מזרחנות, אוריינטליזם
 אידיאולוגיה
 פמיניזם
 לוס איריגאריי
 ז'וליה קריסטבה
 היסטוריה


תחומים קשורים
 מיתוס - מושגים וכתבים
 תרבות כללית


 
 
 

היסטוריוגרפיה


Historiography

כתיבת ההיסטוריה בימי המקרא ובעת העתיקה  |  היסטוריוגרפיה בימי הביניים |  השפעת ההומניזם והנאורות |  היסטוריוגרפיה מודרנית |  היסטוריוגרפיה פוסטמודרנית

היסטוריוגרפיה (ביוונית, כתיבת דברי-הימים), מדע כתיבת ההיסטוריה וביקורת על הגישות שונות ליצירת נרטיבים היסטוריים. בעיקרה, ההיסטוריוגרפיה חותרת לכתיבה שיטתית המושתתת על בחינה ביקורתית של העדויות, המקורות ופרטי המידע, ועל גיבושם לכלל סיפור מעשה שיכול לעמוד בביקורתם של אנשי מקצוע.

 

בעוד שמושג ההיסטוריה משמעו מכלול הידע הממוין, המבוקר והערוך כטקסט בעל ציר עלילה סיפורי (נרטיב), המושג היסטוריוגרפיה מכוון אל תהליך היצירה המקצועי של הטקסט ההיסטורי. ניתן להצביע על כמה תקופות בהתהוותה של ההיסטוריוגרפיה, אשר לכל אחת מהן מאפיינים עיקריים משלה.

 

 

 


כתיבת ההיסטוריה בימי המקרא ובעת העתיקה

ספרי המקרא מגוללים את תולדותיו של עם ישראל, אולם מטרותיהם העיקריות הן להוכיח את השפעת ה' על מהלך ההיסטוריה, ולהקנות משמעות ערכית לאירועים המתוארים בהם. מחבריהם לא נרתעו לשנות סיפור מעשה זה או אחר, כדי להתאימו להשקפה הדתית והפוליטית שרווחה בתקופתם. ההיסטוריוגרפיה המקראית היא בעיקרה פירוש מוסרי-דתי לאירועים ולתהליכים, ללא שאיפה ל"אובייקטיביות", כלומר שיקוף בלתי-אמצעי של המציאות.  

 

הרודוטוס, ההיסטוריון היווני בן המאה ה-5 לפנה"ס, מכוּנה "אבי ההיסטוריה". הוא הדגיש את חשיבות החקירה הבלתי אמצעית והשימוש במקורות, ובכתיבתו שאף להנציח מאורעות שייחס להם חשיבות ושנודעה להם השפעה על בני הדור; כמו כן, הוא ניסה לתאר את החוקיות השולטת בהיסטוריה. תוקידידס, ממשיכו בשיטת החקירה ההיסטורית, הצטמצם בכתיבתו לנושאי מלחמה ומדיניות, וגישתו למקורות היתה ביקורתית מגישתו של הרודוטוס.

 

ההיסטוריונים הרומאים, כגון טקיטוס, הושפעו מן ההיסטוריוגרפיה היוונית, אולם שלא כהיסטוריונים היוונים, לא הקפידו על האמת ההיסטורית, ומכיוון שרובם נמנו עם המעמד השליט, נטו להתאים את העובדות לאינטרסים של מדיניות ופוליטיקה.

 


היסטוריוגרפיה בימי הביניים

בימי הביניים השתלטה התיאולוגיה הנוצרית על ההיסטוריוגרפיה המערבית. כך נוצרה ההיסטוריוגרפיה הנוצרית, אשר הציגה היסטוריה אוניברסלית שבה אלוהים מתערב במעשיהם של בני האדם. לאוגוסטינוס מהיפו, מאבות הכנסייה, נודעה השפעה רבה על גישה זו; ביצירתו "עיר האלוהים" טען כי בסוף תולדות האדם תבוא ההתגלות האלוהית, וכי כל מהלכה של ההיסטוריה, שהוא פרי תכנון אלוהי, מכוון לתכלית זו.

 

השקפה זו באה לידי ביטוי בכתביהם של היסטוריונים בימי הביניים, שרובם היו נזירים, בהם איסידורוס מסוויליה ופאולוס אורוסיוס (Paulus Orosius). חשיבותה של ההיסטוריוגרפיה של ימי הביניים מתמצית בתיאור התקופתי של החברה האנושית, ובהנצחת התרשמויותיהם של אנשי אותה תקופה ממאורעות שונים. כמו כן נודעת חשיבות לציטוטים הרבים המובאים מתוך מסמכים רשמיים.

 

שלא כהיסטוריונים במערב, ההיסטוריונים של ביזנטיון נקטו גישה ביקורתית והקפידו על ניתוח הגיוני של סיבה ותוצאה.

 


השפעת ההומניזם והנאורות

במאות 14 - 16, עם התפתחות ההומניזם ו הרנסנס, החלו להתפרסם כתבים חילוניים, גם בתחום ההיסטוריה, ובהיסטוריוגרפיה המערבית התפתחה גישה ביקורתית כלפי המקורות. באותה עת אף נקבעה והתמסדה חלוקת ההיסטוריה כהיסטוריוגרפיה של העולם העתיק, של ימי הביניים ושל התקופה הקרויה כיום העת החדשה.

 

לתחיית הלמדנות הקלאסית של תקופת הנאורות , לרפורמציה הפרוטסטנטית ולקונטרה-רפורמציה הקתולית נודעה השפעה רבה על ההיסטוריוגרפיה: בעת ההיא ולאחריה עלו תנועות אינטלקטואליות ופילוסופיות, כגון הנאורות, הרומנטיציזםהלאומיות והסוציאליזם, וכל אחת מהן ראתה בדרך משלה את הגורמים המעצבים את תולדות האדם, החברה ומוסדותיה, הכלכלה, "רוח העם" וכיו"ב.

 

לאירועים ולתהליכים שונים נודעה השפעה על התפתחותן של גישות היסטוריוגרפיות שונות: למאבק החוקתי באנגליה (מאות 18-16) היה חלק נכבד ביצירתה של אסכולה משפטנית; למהפכה הצרפתית - בפיתוחה של אסכולה רומנטית; למהפכה התעשייתית - בפיתוח גישה חברתית וכלכלית; לעליית המדינות - בפיתוח אסכולה לאומנית. השקפות שונות אלה באו לידי ביטוי למן המאה ה-18 בכתביהם של הוגי דעות כמו לייבניץ, ויקו, גיבון, הרדר, אדמונד ברק, טראיצ'קה וקרל מרקס.

 


היסטוריוגרפיה מודרנית

בהיסטוריוגרפיה המודרנית של המאה ה-19, יש משום המשך ופיתוח של גישות ההיסטוריוגרפיה ההומניסטית. ההיסטוריון הגרמני ליאופולד פון רנקה, הנחשב אבי ההיסטוריוגרפיה המודרנית, הנהיג שיטת מחקר מדעית מדוקדקת, תוך חתירה לאובייקטיביות מירבית במהלך יצירת הטקסט ההיסטורי. גישה זו הביאה את ההיסטוריונים להתמחות בשטחים צרים יותר ויותר, ובסופו של דבר החלה להתפתח מגמה היסטוריוגרפית מנוגדת - חיפוש אחר עקרונות היסטוריים כוללניים, המשותפים לתרבויות שונות. מגמה זו ניכרת כבר בכתביו של אוגיסט קונט, והיא גלויה בכתביהם של מרקס, טוינבי, שפנגלר וה"ג' ולס, שהוסיפו ופיתחו אותה בסוף אותה מאה ובתחילת המאה ה-20. ההיסטוריוגרפיה המודרנית שלאחר מכן הושפעה ממסורת המחקר בגרמניה, שעשתה את ההיסטוריוגרפיה למקצוע אקדמי ושילבה בה רעיונות מתחומי הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה החברתית.

 

בגישה המקובלת בכתיבת ההיסטוריה כיום (שיש עליה עוררין, כמתואר להלן), שולטת התפיסה התהליכית-אירועית, המבוססת על איסוף אירועים וארגונם על-פי רצף כרונולוגי. במסגרת גישה זאת זוכות ההיסטוריה הפוליטית וההיסטוריה הצבאית להבלטה ניכרת. בהשפעת האסכולה הפוזיטיביסטית בפילוסופיה, היא מעמידה במרכז מלחמות, מהפכות, שליטים ומדינאים, ואת ההתפתחויות הפוליטיות שהם אחראים להן או נופלים קורבן להן. הסקת המסקנות במסגרת גישה זאת היא בעיקר לגבי קשרים סיבתיים בין האירועים, ופחות לגבי היחסים בין שכבות חברתיות, מערכות ומבנים תרבותיים, לרבות השלכותיהם ההיסטוריות. כיום, יש המכנים זאת בלגלוג "היסטוריה של המנצחים".

 

דוגמה לסוג כתיבה אחרת ניתן למצוא בספרו של ההיסטוריון ההולנדי יוהן הויזינחה "בסתיו ימי-הביניים" (ראה אור לראשונה ב-1919; תורגם לאנגלית 1924, בעברית 1984). הויזינחה הנחשב לאחד ממניחי היסודות של תחום ההיסטוריה של הרעיונות (היסטוריה אינטלקטואלית), גרס כי "היסטוריה היא הביטוי האינטלקטואלי לחשבון הנפש שעורכת תרבות עִם עברה", ותבע להרחיב את טווח ההתייחסות ההיסטורי ולהחיל אותה גם על תופעות תרבות כמו הטקס, הפולחן, המשחק והאידיאות, במטרה ליצור היסטוריה של תרבות במובנה הרחב והמרובד. 

 

אסכולת פרנקפורט, הקרויה על שם המכון למחקר חברתי באוניברסיטה של עיר זו, מתחה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 ביקורת על כתיבת ההיסטוריה ברוח הפוזיטיביזם, וראו בה חלק ממערך השליטה האידיאולוגי של האליטות בהמונים. חוקר התרבות, ההיסטוריון ומבקר הספרות והאמנות, ולטר בנימין, טען כי "לא קיים מסמך של התרבות שאינו, בו-בזמן, מסמך של ברבריות. וכשם שהוא עצמו אינו נקי מברבריות, כך גם תהליך המסירה, שבו נפל נכס זה מידי האחד לידי זולתו. על כן מתרחק ממנה המטריאליסט ההיסטורי ככל האפשר. תפקידו, בעיניו, הוא להבריש את ההיסטוריה כנגד כיוון הפרווה" (מתוך "על מושג ההיסטוריה", 1940). 

 

בחיבוריו המאוחרים של בנימין, כפיתוח ביקורתו של פרידריך אנגלס על הנרטיב המכוּנה "תולדות הרוח" (שבמסגרתו היה נהוג להציג דוֹגמה חדשה כ"התפתחות" עוקבת מתוך דוֹגמה קודמת), טוען בנימין כי מסורת הנדכאים היא התודעה ההיסטורית הראויה. בניגוד ל"היסטוריזם" - הכינוי שנותן בנימין להיסטוריוגרפיה המסורתית, המאופיינת בקבלתן הפסיבית של תמורות כרצף של התרחשויות על ציר הזמן - מעמיד בנימין את ערך הביקורת והדריכות האינטלקטואלית.

 

לאחר מלחמת העולם השנייה עלתה חשיבותן של ההיסטוריה החברתית וההיסטוריה הכלכלית. האסכולה הדומיננטית שפיתחה את המגמות האלה היתה אסכולת "אנאל" בצרפת (על שם כתב העת Annales Economies, Sociétés, Civilisations), עם ראשיה של אסכולה זאת נמנו לוסיין פבר ופרנן ברודל. במסגרת האנאל הודגשה ההיסטוריה הכמותית, המבוססת על נתונים סטטיסטיים ארכיוניים, יותר מאשר על תעודות פוליטיות. כן החלו להתפתח הפסיכו-היסטוריה, ההיסטוריה של התודעה (mentalité)  וההיסטוריה של הרעיונות. 

 

מגמות אלו נטו, בהסתמך על הסטרוקטורליזם בסוציולוגיה, להדגיש את התמורות ההדרגתיות במבנים הבסיסיים (הסטרוקטורות) של חברות ותרבויות, ועשו זאת בהסתמך על מדעי ההתנהגות - כלכלה, סטטיסטיקה, דמוגרפיה, אנתרופולוגיה ופסיכולוגיה.

 

 


היסטוריוגרפיה פוסטמודרנית

משלהי המאה העשרים ואילך ניכרת בשיח ההיסטוריוגרפי השפעת הפוסט-סטרוקטורליזם (מונח המקיף כמה אסכולות שונות בחקר הלשון). מגמה זו שמה דגש בטקסט ובשימושי השפה, אך אין היא מציבה סיפור אחד, אובייקטיבי, קוהרנטי (לכיד ואחדותי) ובעל רצף ומסר סמכותיים. במקום זאת היא מציעה אוסף של סיפורים אפשריים - אוסף של היסטוריות.

 

בחיבורו "המצב הפוסטמודרני" (1979) תיאר הפילוסוף הצרפתי ז'ן פרנסואה ליאוטר (Jean-Francois Lyotard) את העת הפוסטמודרנית כתקופה שבה איבדו הנרטיבים המרכזיים (סיפורי-העל המאחדים עמים או מעמדות) הרבה מתוקפם ומערכם; אגב כך גם הועם זוהרן של אמיתות רבות שנחשבו יציבות (לא-יחסיות). תיאורטיקנים ביקורתיים כמו מישל פוקו והיידן וייט, הציעו גישות אלטרנטיביות לטווייתם של נרטיבים היסטוריים.

 

ההיסטוריון וסוציולוג התרבות הצרפתי, מישל פוקו, התווה בספרו "ארכיאולוגיה של הידע" את דרכה של המהפכה הצריכה להתחולל בדרכי המחקר והכתיבה של ההיסטוריה. ההיסטוריוגרפיה האלטרנטיבית של פוקו העמידה את מושגי הידע והכוח, המשולבים זה בזה, כמכונני הסדר ותפיסת העולם של החברה במרחב ובזמן נתונים. בספרו "תולדות השגעון בעידן התבונה" הדגים פוקו הלכה למעשה את גישתו, באמצעות דיון בפסיכיאטריה כמקרה-מבחן לתפקידן של פרקטיקות דכאניות (כלומר, של שיטות שליטה חברתיות) בכינון השיח של הנאורות.

 

השיח (discourse) הוא מושג מרכזי בגישה הפוסטמודרנית; זהו מכלול אפשרויות ההנהרה ביחס לסובב (יצירתה של מציאות), הזמינות במסגרת מערכות הסימון המסוימות האופייניות לתקופה נתונה. המונח שמייחד פוקו לציון מערכות אלה הוא "אפיסטמה". לכל תקופה אפיסטמה האופיינית לה, מעין דגם-על של ידע, אמונות, ודפוסי ייצוג וסימול. ל"אפיסטמה" בהגותו של פוקו חשיבות דומה לזאת שממלאת ה"פרדיגמה" אצל היסטוריון ופילוסוף המדע תומס קון. בשני המקרים מתאפיין המעבר מתקופה לתקופה בשבר או במהפכה מושגיים, ובזאת שונות גישות אלה מתפיסת התרבות כרצף התפתחותי, כפי שהיה מקובל במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20.

 

המסקנה של פוקו היא כי המטפורה המתאימה לתיאור מצב עניינים בשדה המחקר שהוא מבקש לכונן, היא תל החורבות הארכיאולוגי; לכן קרא לחיבורו "הארכיאולוגיה של הידע". גישותיו של פוקו חוללו שינוי עמוק במדעי הרוח והחברה, והשפיעו על התגבשותם של תחומי דעת ותיקים וחדשים כמו היסטוריה אינטלקטואלית, אנתרופולוגיה חברתית, לימודי פוסט-קולוניאליזם, לימודי מגדר ועוד.

 

אחת הדוגמאות המרשימות לפוריותה של הגישה הביקורתית שהנחיל פוקו לממשיכיו היא המהפך שחולל אדוארד סעיד, חוקר ספרות ומבקר תרבות פלסטינאי-אמריקאי, באמצעות ספרו "אוריינטליזם" (1978). סעיד ביקש לחשוף את אסטרטגיות הקולוניאליזם האינטלקטואלי שנוקט המערב כלפי המזרח. ברוח הגותו של פוקו, הראה סעיד כיצד כוננה דמותו הסטטית, האקזוטית, הפראית והכנועה - כולן כאחת - של המזרח, כהיפוך או כתשליל של דימוי המערב בעיני עצמו: דינמי, מתורבת, רציונלי ודומיננטי. לאחר פרסום הספר קיבל המושג אוריינטליזם (מזרחנות) משמעות חדשה: לא עוד תחום אקדמי נייטרלי, שעניינו חקר ההיסטוריה והתרבות של עמי אסיה וצפון אפריקה, אלא שיח אידיאולוגי טעון, שנושאי המחקר שלו אינם המציאות וההיסטוריה הממשיות של המזרח, אלא מערכת הפשטות מדומיינות, שנועדו בעיקר לטפח את הדימוי האירופוצנטרי של המערב ולאששו. באופן דומה הצביעו הוגות פמיניסטיות כמו לוס איריגאריי, הלן סיקסו וז'וליה קריסטבה על היעדר קול נשי בשפת ההיסטוריה ובכתיבתה.  

 

במקביל ובזיקה להתפתחויות אלה בצרפת, פיתח בארה"ב, החל משנות ה-60, ההיסטוריון וחוקר הספרות האמריקאי היידן וייט (Hayden White) את התיזה שלו כי הדוקומנט ההיסטורי והנרטיב ההיסטורי הם טקסטים מומצאים, שאין להם זיקה ישירה להתרחשותו של האירוע המתואר, כפי שהיתה הלכה למעשה. לתפיסתו, כפי שהחל לגבשה בחיבוריו "נטל ההיסטוריה" (The Burden of History) ו"מטא-היסטוריה" (Metahistory: The Historical Imagination in Nineteenth-century Europe), מדיום השפה הוא המפתח לבחינת הכתיבה ההיסטורית. לפי ווייט, העבר לחלוטין אינו נגיש לחוקר, ואף אין הוא מסוגל "לגלות אותו" באמצעות המקורות ההיסטוריים. זאת ועוד, מאחר ולא ניתן להפריד בין ההיסטוריון כסובייקט לבין הטקסט שהוא יוצר, בזיקה לעבר ההיסטורי שהוא חוקר, תמיד יכיל הטקסט שלו אלמנטים נרטיביים סובייקטיביים. על כן, לשיטתו של וייט, אין הבדל מהותי בין יוצרי נרטיבים היסטוריים לבין מספרי סיפורים סתם.

 

 


יש לכם הערה לערך ?


חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
קהילות
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ynet בסלולר
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
קטלוג אופנה
JumpStarter
יחסים
קהילות
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות

YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותTotal media - Interactive media technologiesApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
as30-c  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©
 
פיקוד העורף התרעה במרחב:
    רשימת יישובים במרחב