הליגה הערבית

נציגי מדינות ערב חותמים על אמנת הליגה הערבית, 1945 (צילום: אימג'בנק / GettyImages)

באמנת היסוד קראו המדינות החותמות לפיתוח דיאלוג פוליטי והסכמי הגנה בין כל המדינות הערביות. כמו כן התחייבו המדינות כי כל סכסוך ביניהן יפתר באמצעות מו"מ ללא שימוש בכוח. באמנה נאסר גם שיתוף פעולה עם התנועה הציונית (ולימים מדינת ישראל).

המדינות המקימות של הליגה היו המדינות הערביות שהיו בעת הקמתה עצמאיות, או נמצאו על סף העצמאות: מצרים, עירק, ערב הסעודית, תימן, סוריה, לבנון וירדן. כיום חברות בליגה 22 מדינות. שאר המדינות הצטרפו עם עצמאותן: לוב (1953), סודן (1956), טוניסיה ומרוקו (1958), כוויית (1961), אלג'יריה (1962), דרום תימן (1968), בחריין, קטר, איחוד האמירויות הערביות, עומן (1971); הצטרפו גם כמה מדינות לא-ערביות או ערביות למחצה: קומורו (1971) מאוריטניה (1973), סומליה (1974) וג'יבוטי (1977). ארגון אש"ף נחשב לחבר מלא מ-1969. מצרים הושעתה מהליגה ב-1979 בעקבות חתימת הסכם השלום עם ישראל (אז הועברו משרדי האירגון לטוניסיה) והוחזרה אליה ב-1989.

ברוב שנות קיומה של הליגה נחשבה מצרים למדינה המשפיעה ביותר על פעילותה והמזכיר הכללי היה כמעט תמיד מצרי. משהוקפאה חברותה של מצרים ב-1979 נתמנה לתפקיד המזכ"ל הטוניסאי שאד'לי קליבי. סגני המזכ"ל וסגל העובדים באים מכל מדינות ערב. המדינות החברות מממנות את תקציב הליגה לפי מכסה קבועה. במהלך השנים הורחבה אמנת היסוד של הליגה בהסכמים מיוחדים, כגון אמנת בטחון קיבוצי (1950) והסכם איחוד כלכלי (מעין "שוק משותף" שהוקם ב-1960 ופועל במלואו מ-1970, אף כי לא כל המדינות הצטרפו אליו).

לליגה מעמד של משקיף באו"ם, והיא מקיימת יחסים דיפלומטיים למחצה עם מדינות רבות ומשרדי הסברה ותעמולה בבירות העולם. את מאמציה המדיניים והתעמולתיים כיוונה תמיד בעיקר לעזרתן של ארצות ערביות המנהלות מאבק לאומי, כגון סוריה ולבנון בשנות ה-40, מרוקו, טוניסיה ואלג'יריה בשנות ה-50.

מימין מחמוד האמוד, שר החוץ הלבנוני ועמרו מוסא, מזכ"ל הליגה הערבית, בפסגת הליגה הערבית בהשתתפות שרי חוץ ממדינות ערב, ביירות 2002 (צילום: איי פי)

למן היווסדה נאבקו ביניהן מדינות יריבות בתוך הליגה. בשנות ה-40 וה-50 היה זה גוש מצרי-סעודי-סורי, שביקש לקיים את הסטטוס קוו הבין-ערבי, כנגד גוש עירקי-ירדני מהפכני ששאף ליתר איחוד פדרלי.

בשנות ה-60 היה זה גוש שמאלני-פרו סובייטי של מצרים הנאצרית, סוריה, עירק (אחרי הפיכת 1958), אלג'יריה, לוב (אחרי הפיכת 1969), תימן הדרומית - גוש שניסה לכפות את רעיונותיו - ולפחות את בכורתו-שליטתו - על שאר מדינות ערב - נגד גוש שמרני (ערב הסעודית, ירדן, מרוקו). הגוש השמאלני הקיצוני המשיך להתקיים בשנות ה-70 וה-80 בלי מצרים ("חזית הסירוב").

כשלונה של הליגה בפיתרון ומניעת סכסוכים בין המדינות החברות הביא לירידה במעמדה בעולם הערבי. למעשה ככל שחלפו השנים התחזקו האינטרסים השונים של כל מדינה על המשותף להן ניגוד אינטרסים שהתבטא לא פעם בסכסוך צבאי: מלחמת אזרחים בתימן מ-1962 הביאה להתערבות מצרית צבאית ולמעשה למלחמה בין מצרים לסעודיה. ב-1963 פרצו קרבות בין מרוקו לאלג'יריה.

לליגה לא הייתה בד"כ השפעה רבה על סכסוכים אלה, ומאמצים לישבם התנהלו שלא במסגרתה ע"י קברניטי ערב או בפנייה לגורמים בינלאומים אחרים (כגון מועצת הבטחון של האו"ם). מכלל זה יצא סכסוך כווית ב-1961: נסיונה של עירק לכבוש ולספח נסיכות זו נבלם באמצעות פעולה כל-ערבית שאורגנה במסגרת הליגה. לסכסוכים אלו הצטרפו כמה וכמה מאבקי כבוד בין מנהיגי המדינות.

הסכסוך המתמשך בין מדינות ערב למדינת ישראל נחשב כגורם המשותף החזק ביותר והליגה היתה מעורבת בניהול התעמולה נגד מדינת ישראל וקיום החרם המסחרי על חברות ישראליות וחברות בינלאומיות שניהלו קשרי מסחר עימן. גם גורם מאחד זה נפגע עם חתימת הסכם השלום בין ישראל ומצרים (ומאוחר יותר גם עם ירדן) וכיום נחשבת הליגה למסגרת רשמית נטולת תפקיד ממשי בעולם הערבי.