צ'ה גווארה

צ'ה גווארה. דיוקנו, בזקן ובכומתה, הפך איקון גרפי מוכר בעולם המערבי (צילום: אלברטו דיאז קורדה)

גווארה נולד בעיר רוסריו בארגנטינה, הבכור מבין חמשת בניה של משפחה ממוצא ספרדי- אירי. הוריו של גווארה השתייכו למעמד הבינוני (אביו היה מהנדס בניין). כבר בנערותו גדל על ספרי מרקס, אנגלס ופרויד שסיפקה לו אמו, שמאלנית שהתנגדה למשטרו הרודני של חואן פרון. אף על פי שסבל ממחלת אסטמה, התבלט כספורטאי מצטיין וכתלמיד מוכשר.

בגלל מחלת האסטמה קיבל פטור משירות בצבא. ב- 1948 החל בלימודי רפואה (התמחה בדרמטולוגיה) באוניברסיטת בואנוס איירס. במהלך לימודיו החל לצאת למסעות בארצות אמריקה הדרומית, ואז נחשף לראשונה לחייהם הקשים של בני השכבות החלשות. רשמיו מאחד המסעות שעשה על אופנוע, מבואנוס איירס לוונצואלה, פורסמו בספרו "דרום אמריקה באופנוע".

באותן שנים גיבש את השקפת עולמו כמהפכן סוציאליסטי - הוא הגיע לכלל מסקנה שישועתם היחידה של תושבי אמריקה הדרומית תימצא במהפכה אלימה שתעביר את השלטון לידי העם, ולא בכל מדינה בנפרד, אלא בכל רחבי אמריקה הלטינית, שנראתה לו כמקשה חברתית, כלכלית ומעמדית אחת.

בשנת 1953 הוסמך כרופא ושב לטייל במדינות אמריקה הדרומית. אמונתו בחשיבות המהפכה האלימה וההתנגדותו לארה"ב הקפטילסטית גברה כאשר הופל בגואטמלה משטרו הסוציאליסטי של חקובו ארבנס בידי כת צבאית שהסתייעה בסוכנות הביון המרכזית של ארה"ב. במהלך מסעותיו פגש גווארה את הילדה גדאה (Hilda Gadea), פעילה מרקסיסטית פרואנית, ואיתה נסע מגואטמלה למקסיקו, שם החל לעבוד בבית חולים במקסיקו סיטי. מאוחר יותר נישא לגדאה ולזוג נולדה בת.

בהיותו במקסיקו התוודע גווארה אל קבוצת גולים קובנים שבראשה עמדו פידל קסטרו ואחיו ראול. הוא מצא בהם שותפים לאמונה ולדרך, והצטרף לאימוניהם בבוליביה. ב-1956 הצטרף כרופא לפעולת הפלישה לקובה (בספינה קטנה אחת) שהוביל קסטרו. כוח הגולים הקטן כותר עד מהרה וחוסל כמעט כולו. הלוחמים המעטים שנשארו בחיים, וביניהם קסטרו וגווארה  (שנפצע בקרב), עלו להרים וניהלו משם מלחמת גרילה, שהסתיימה בנפילת משטרו של הרודן הקובני פולחנסיו בטיסטה בתחילת 1959. תחילה פעל גווארה כרופא בלבד, אך תוך זמן קצר הפך ללוחם קרבי. במהלך שנות הלחימה נודע כמפקד נחוש, קיצוני ואלים, והיה אחראי להוצאתם להורג של עשרות מאנשי בטיסטה.

הספר שחיבר גווארה על השנים הללו, "זיכרונות מהמלחמה המהפכנית בקובה" (1963), היה נר לרגליהם של מהפכנים, מורדים, לוחמי חירות וטרוריסטים ברחבי העולם, כמו גם ספרים אחרים שכתב. המהדורה הראשונה של ספרו "טקטיקה של מלחמת הגרילה" (1965) נאסרה לפרסום במדינות אמריקה הדרומית.

לאחר שקסטרו תפס את השלטון נעשה גווארה אזרח קובה ומילא תפקידי מפתח בממשלה החדשה. הוא כיהן כנשיא הבנק המרכזי של קובה וכשר התעשייה, ותרם רבות להתקרבות קובה לגוש המדינות הקומוניסטיות. באותן שנים נישא לאשתו השנייה, אליידה מרץ' דה לה טורה (Aleida March de la Torre), ולזוג נולדו ארבע בנות.

בשנים הבאות הפך גווארה לשגריר נודד מטעם קובה וביקר עם אשתו בסין, בצ'כוסלובקיה, בברית המועצות ובמדינות קומוניסטיות נוספות, שם הטיף ליצוא המהפכה הקומוניסטית לשאר ארצות העולם.

בשנת 1965 הודיע בנאום פומבי על התנתקות אידיאולוגית מברית המועצות, וזמן קצר לאחר מכן נעלם מן העין. לאחר מכן נודע כי הגיע לקונגו (הבלגית לשעבר), והשתתף במלחמת האזרחים שם עם קבוצה של חבריו לנשק מקובה. עם שובו לקובה פרש מפעילות ציבורית (ככל הנראה בשל סכסוך שהתגלע בינו לבין קסטרו).

בסתיו 1966, ככל הנראה, הגיע לבוליביה על מנת לארגן בה מהפכה דומה לזו שהתרחשה בקובה. ב- 9 אוקטובר 1967, בהיתקלות עם כוח צבא בוליביאני, נפצע, נתפס והוצא להורג ללא משפט.

גורלו של גווארה לא היה ידוע במשך שנים רבות. רק ביוני 1997 גילתה קבוצת חוקרים קובנים את שרידי גופתו. הוא נקבר מחדש בקובה, וקברו הפך מוקד עלייה לרגל.

גווארה נחשב גיבור לאומי בקובה וסמל ללוחמים נגד משטרים קפיטליסטיים באשר הם שם. דיוקנו, בזקן ובכומתה, הפך איקון גרפי מוכר בעולם המערבי, לעתים במנותק ממורשתו הפוליטית.