אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  האינדקס  |  ספקים למשרד
|שלום אורח
התחבר
|הירשמו ל-ynet

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


דגל ברזיל
דגל ברזיל 
 
השעה בברזיל 
 
פדרו אלוורש קברל, האירופאי הראשון שהגיע לברזיל
פדרו אלוורש קברל, האירופאי הראשון שהגיע לברזיל  
 
יער הגשם. אמזונס
יער הגשם. אמזונס 
 
קוף קליסבוס ביערות הגשם
קוף קליסבוס ביערות הגשם צילום: איי פי
 
פלה. האגדה של ברזיל
פלה. האגדה של ברזיל צילום: איי פי
 
 פורמט להדפסה  הדפס

אתרים נוספים
 מפת המדינה באתר אנכרטא


ערכים קשורים
 אמזונס
 יער
 אנדים
 שעווה
 פומה
 פירניה
 צלופחיים
 קקאו
 קנמון
 גומי
 קנה-סוכר
 כותנה
 בטטה
 קוקוס
 הידרו-חשמל
 אנקונדה
 לוטרה מובהקת
 אוסקר נימאייר סוארש פיליו
 קו המשווה
 אקלים טרופי
 אקלים
 אקלים ממוזג
 אקלים סוב-טרופי
 אל-ניניו
 עבדות
 עיור
 פורטוגל
 הכנסייה הקתולית הרומית
 ספיריטואליזם
 כנסיית ישוע הנוצרי של הקדושים בני זמננו
 בודהיזם
 פלה
 קפוארה
 קרנבל
 רומנטיציזם
 לה קורביזייה
 אימפריאליזם וקולוניאליזם
 קרן המטבע הבינלאומית
 ים ברינג
 קברל, פדרו אלוורש
 אמריגו וספוצ'י
 גיאנה הצרפתית
 המהפכה התעשיתית
 אורוגוואי
 תומס ג'פרסון
 קפה
 טבק
 בריטניה
 ארגנטינה
 מונרכיה
 רפובליקה
 בוליביה
 מלחמת העולם הראשונה
 קדחת צהובה
 מלריה
 אבעבועות שחורות
 השפל הכלכלי הגדול
 ז'טוליו וארגאש
 פשיזם
 סובסידיה
 חופש הביטוי
 מלחמת העולם השנייה
 המלחמה הקרה
 קומוניזם
 פידל קסטרו רוס
 משטר צבאי
 איידס
 אינקוויזיציה
 אנוסים
 בנימין זאב הרצל
 הברון מוריס דה הירש
 החלטת החלוקה
 אמריקה הדרומית
 האוקיינוס האטלנטי


תחומים קשורים
 מדינות העולם


 
 
 

ברזיל


Brazil

צפון ברזיל - האמזונס |  צפון-מזרח ברזיל |  אזור המרכז |  דרום ודרום-מזרח ברזיל  |  אקלים |  אוכלוסייה |  דת, שפה ותרבות |  כלכלה |  היסטוריה: כניסת הפורטוגלים |  יבוא עבדים וגילוי הזהב |  ממלכת ברזיל |  שנות העצמאות הראשונות |  ממונרכיה לרפובליקה |  הדיקטטורה של וארגאש |  דמוקרטיה זמנית |  הקמת ברזיליה |  המשטר הצבאי |  ברזיל הדמוקרטית |  יהודים |  חגי ברזיל |  בחנו את עצמכם

ברזיל, רפובליקה פדרלית שקמה ב-1822 במרכז וצפון-מזרח יבשת אמריקה הדרומית . הגדולה במדינות היבשת והחמישית בגודלה בעולם, הן בשטח והן באוכלוסייה.

 

שמה, שפירושו "אדום כגחלת", מופיע כבר במפות מהמאה ה-13, אז שיערו את קיומה של ארץ באוקיינוס האטלנטי ובה עצים שתוכם אדום. כשנחתו ראשוני הפורטוגלים במדינה ומצאו בה עצים כאלו (עצי ברזיל), כינו את המקום כולו בשם ברזיל. ברזיל היא המדינה היחידה באמריקה הדרומית שיושבה על-ידי פורטוגל. גובלת בכל המדינות ביבשת אמריקה הדרומית, מלבד אקוודור וצ'ילה.

 




ברזיל בורכה במימדים עצומים בתחומים רבים: שטחה הוא כמחצית יבשת דרום אמריקה וגדול מיבשת אוסטרליה כולה. יער הגשם הגדול בעולם ואיתו למעלה ממחצית המגוון הביולוגי בעולם כולו, הנהר השני באורכו בעולם, אגן הניקוז הגדול בעולם, חופים באורך עצום, מפלים אדירים וביצות נרחבות. אוכלוסייתה של ברזיל כוללת מיליוני ילידים מהשבטים הנדירים ביותר בעולם וכן את הריכוז הקתולי הגדול בעולם. הקרנבל, העוני, הפשע, פער המעמדות והסיכון האקולוגי במדינה אף הם מן הגדולים בעולם.


ברזיל - דיוקן
ברזיל - דיוקן
שם רשמי Republica Federativa do Brasil
שטח 8,511,965 קמ"ר (מקום 5 בעולם)
אוכלוסייה 201,103,330 (מקום 5 בעולם)
שיעור גידול אוכלוסין 1.16% (108)
תושבים לבנים 53.7%, מולָטים (תערובת: שחורים-לבנים) 38.5%, שחורים 6.2%, אחרים (יפנים, ערבים, אינדיאנים)
שפה רשמית פורטוגלית
דתות קתולים 73.6%, פרוטסטנטים 15.4%, ספיריטואליסטים 1.3%, בָּנְטוּ ומאמיני ווּדוּ 0.3%, ללא דת 7.4%
בירה ברזיליה
ממשל רפובליקה פדרטיבית
ראש מדינה נוכחי

הנשיאה דִילְמַה רוּסֶף

עצמאית מאז 7 בספטמבר 1822 (מפורטוגל)
אוכלוסייה מתחת לקו העוני 26%
תמ"ג לנפש 10,100 דולר (מקום 109בעולם)
שיעור אבטלה 8.1% (מקום 89 בעולם)
ענפי כלכלה מרכזיים קפה, סויה, חיטה, אורז, כותנה, תירס, קני-סוכר, קקאו, פרי-הדר, בקר; טקסטיל, נעליים, כימיקלים, מלט, עץ לתעשייה, עפרת ברזל, בדיל, פלדה, מטוסים, כלי-רכב וחלפים, מכונות וציוד
מטבע ריאל
ידיעת קרוא וכתוב 86.6%
תוחלת חיים

נשים - 76.12; גברים - 68.02

(מקום 116 בעולם)

(הטבלה עודכנה לאחרונה בינואר 2011)

 

אורך גבולותיה של ברזיל 23,210 ק"מ, מתוכם 7,491 ק"מ גבול טבעי עם האוקיינוס האטלנטי. אורכה מצפון לדרום 5,320 ק"מ וממזרח למערב 4,328 ק"מ. ברזיל משתרעת על פני שלושה אזורי זמן.

 

הפדרציה הברזילאית כוללת 26 מדינות ומחוז פדרלי אחד של הבירה, ברזיליה.  מבחינה גיאוגרפית נחלקת ברזיל לחמישה אזורים, שיתוארו להלן.

 

פסל ישוע הנוצרי על רקע ריו דה ז'ניירו (צילום: רויטרס)

 

 


צפון ברזיל - האמזונס

בצפון, ממערב למזרח, מצוי אגן נהר האמזונס ויובליו הרבים. שטחו של האגן כ- 3.9 מיליון קמ"ר, והוא מהווה 45 אחוזים משטחה של ברזיל, אך רק שבעה אחוזים מאוכלוסייתה יושבים בו. יותר מ- 200 נהרות ויובלים מבתרים את פני השטח ומאפשרים שיט לאורך כ-3,885 ק"מ עד איקיטוס בפרו, התחבורה העיקרית עד סלילת דרכי יבשה.

 

אדמת המישורים מורכבת בעיקר מחול וטין, ובעונה הגשומה גואים מי הנהרות ומרחיבים את הגדות בעשרות קילומטרים. אזור יער הגשם משתרע על שטח של כ- 3.3 מיליון קמ"ר, 85 אחוז מתוכם בשטחה של ברזיל, והוא קרוי גם "הריאה הירוקה של העולם". כמויות גשמים עצומות יחד עם מימי הפשרת שלגי הרי האנדים מספקים לאמזונס מים בכמות השווה לשישית ממימי כל הנהרות בעולם. האדמה הסחופה במי הנהר משנה את צבעו של האוקיינוס האטלנטי עד למרחק 320 ק"מ מהחוף.

 

יער הגשם באמזונס. הריאה הירוקה של העולם

 

בעונת הגשמים נפוץ מראה של ימות גדולות (זאראס), המכסות עשרות מיליוני קמ"ר, מהן מבצבצים צמרות עצים. עלוות העצים פולטת חזרה לאטמוספירה מחצית ממי הגשמים שירדו ומאפשרת מעגל חיים חדש למיליוני מינים של צמחים ובעלי חיים. אדמת היער דלה ואינה מסבירה את שפע הצמחייה וקומתם האדירה של העצים, אך סבך ספוגי של שיחים, מטפסים, צמחים טפילים ורקב המכסה את הקרקע מונע ממינרלים וחומרי הזנה להישטף הלאה, ממחזר אותם ומאפשר את מגוון החיים העשיר ביערות. היעדרה של שכבה ספוגית זו תשים קץ ליער הגשם.

 

חופת היער, בגבהים העולים על 25 מטרים, מקיימת מערכת חיים כמעט נפרדת ומוכרת אף פחות מהיער עצמו. מדענים מעריכים כי מגוון החרקים בחופה מגיע ל- 30 מיליון מינים.

 

במשך מאות שנים ניסו מחפשי אוצרות, הרפתקנים וממשלות שבאו בעקבותיהם לנצל את משאבי הטבע ביערות: זהב, ברזל, נפט, עץ אבני חן ומתכות אחרות. במקומות אחרים נכרתו ונשרפו שטחי יער עצומים ליצירת תשתיות תחבורה, פיתוח כפרי ועירוני ושטחי מרעה. עד לפני כ-20 שנה לחצו מדינות המערב על ממשלת ברזיל לנצל ולהפיק משאבים מיער הגשם. פעולות אלו פגעו קשות ביער העד וביכולתו להתחדש. החל משנות ה-80 של המאה הקודמת חברו ארגונים בינלאומיים, מדענים וממשלת ברזיל להקטין את הפגיעה האנושה באזור. כן הוברר כי צמחיית היער מכילה שמנים, שעווה, כימיקלים ותרופות, חלבונים ודוחי חרקים וכי ניתן לגדל צמחייה זו במיעוט אמצעים. מומחים משערים כי אם לא תיפסק הפגיעה ביער הגשם, הוא צפוי להיכחד, על המגוון הביולוגי בו, עד שנת 2020.

 

מספר מיני הצמחייה והעצים ביער הגשם אינו ידוע. נסיונות לאומדנם הניבו הערכות על 300 מיני עצים במערב ועד 500 במרכז היער. כן ידוע על אלפי מיני צמחים בעלי ערך כלכלי ומסחרי. בין העצים ניתן למצוא דקלים שונים, קאוצ'ו (עצי גומי), גוארנה ועוד. בעלי החיים כאן כוללים 500 מיני יונקים, 175 מיני לטאות ו-300 סוגי זוחלים אחרים , 580 מיני דו חיים, כ- 100 אלף חולייתנים, אלף מיני דגים וכשליש ממיני הציפורים בעולם. בין בעלי החיים באזור ניתן למנות את הפומה, היגואר וחתוליים אחרים, הטפיר, הפקארי - יונק פרהיסטורי דמוי חזיר, אוכל הנמלים, האופוסום, העצלן, הארמדילו, כלבי בר, שועלים, ובין הקופים ניתן למצוא את הקוף השאגן. תוכיים ובהם המקאו והטוקאן, ובמי הנהרות - לוטרת הענק, שור המים, דולפיני נהרות, צבים, דגי פירניה, צלופח חשמלי ודגי ענק. מינים רבים עדיין לא ידועים ומינים רבים מתגלים כמעט מדי יום. עם זאת, פעילות האדם מעמידה בסיכון מאות מיני בעלי חיים וצמחים.

 

טוקאן (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

 

אגן האמזונס מצוי בשטחן של שבע מדינות ברזילאיות. אוכלוסיית האזור גדלה עקב ריבוי טבעי גבוה והגירה מאזורי ברזיל האחרים. המדינות המאוכלסות ביותר הן פארה (6,192,307) ואמזונס (2,812,557). הערים מנאוס במדינת אמזונס ובלם במדינת פארה הן הערים הגדולות ביותר (1,524,600 ו- 1,344900 בהתאמה). בלם, בשפך האמזונס, היא גם עיר הנמל הראשית של צפון ברזיל.

 

התיאטרון בעיר מנאוס, במדינת אמזונס (צילום: איי פי)

 

ביערות האמזונס חיים כמיליון ילידים בשבטים המונים בין מאות לאלפים. המפורסם בהם הוא הינומאמי. בעבר התבססה כלכלת האזור על הפקת קקאו, קנמון, חמאת צבים ואגוזי ברזיל. כיום מתבסס האזור על הפקת גומי, שמן הדקל, כימיקלים מהצומח, כריית זהב, ברזל ובוקסיט, עץ ומוצריו, דייג ותיירות אקולוגית. ההכנסה לנפש באזור נמוכה מההכנסה הארצית הממוצעת. במדינת פארה הוקם סכר לאספקת חשמל למדינות האזור.

 


צפון-מזרח ברזיל

צפון-מזרח המדינה, ה"סרטאו", הוא הקצה המזרחי של רמת ברזיל. פינה או "בליטה" זו של רמת ברזיל היא רמה מישורית בגובה ממוצע של 600 עד 800 מטרים, הקרוייה "שפאדה" היורדת בתלילות לחוף הים. במקומות מסויימים צוקים ברום של 800 מטרים מהווים את החוף עצמו. הרמה מפרידה בין מישור החוף לפנים הארץ. המישורים צחיחים למחצה, רצועת החוף ברובה מישורית וצרה, לאורכה דיונות חול ולגונות ודרומה יותר ביצות וגבעות.

 

בעבר היה האזור מכוסה יער טרופי אטלנטי צפוף. 500 שנות כריתה של "עצי ברזיל" שצמחו כאן דיללו משמעותית את היער ואת המגוון הביולוגי שבו. אזור זה היה האזור הראשון בו התיישבו מהגרים מאירופה ועד תחילת המאה ה-18 היה המאוכלס במדינה. באזור שבין הסראטו ל"מטה" (היער בפנים רמת ברזיל) אדמות פוריות בשילוב אקלים נוח איפשרו הקמת מטעים, בעיקר של קני סוכר. גילוי הזהב בדרום גרר עימו הגירה נרחבת לפנים ודרום המדינה. כיום שטחים נרחבים משמשים למרעה וגידול בקר.

  

באזור זה, המהווה כ-18 אחוז משטחה של ברזיל, מתגוררים כ-28 אחוז מאוכלוסיית המדינה בתשע מדינות. מרבית האוכלוסייה מתרכזת באזור החוף והערים הגדולות נמצאות בו.

 

צפון-מזרח ברזיל הוא האזור הכפרי והעני ביותר במדינה. כלכלת האזור מבוססת על תעשייה לאורך החוף, גידול עדרי בקר וצאן בפנים היבשת, מטעי קני סוכר, מניוק, כותנה, קקאו, בטטות, ודקלי קוקוס. באזור פאלו אפונסו במדינת באהיה הוקם סכר הידרו-חשמלי לאספקת חשמל ואנרגיה לאוכלוסיית האזור. התיירות לאורך החוף מפותחת. מול חופי האזור, במרחק של 350 ק"מ, נמצא ארכיפלג איי פרננדו דו נורו, השייך למדינת פרנמבוקו, בעבר מושבת עונשין ובסיס צבאי וכיום שמורת טבע ימית.

 


אזור המרכז
רמה מישורית ברובה (שפאדה) מכסה את מרכזה של ברזיל ומשתרעת עד בוליביה ופרגוואי. גובהה הממוצע נע סביב 1,000 מטר מעל פני הים. אזור זה מהווה כ-19 אחוז משטחה של ברזיל ומכיל כשישה אחוזים מתושבי המדינה. במערבה משתפלת הרמה ועמקים רחבים מבתרים אותה. מערבה של הרמה המישורית קרוי "מאטו גרוסו" (יער סבוך) ושאר השטח מכוסה ערבות דשא ושיחים נמוכים.

 

בעונת הגשמים גואים יובלי נהר הפרגוואי ומציפים שטחים נרחבים ברמה זו. עד בוא האירופים לאזור יצרו הצפות אלו ים פנימי שנקרא "זאראס". כיום קרוי האזור "הפאנטאנאל" ומהווה את אזור הביצות הגדול בעולם. אגן נהר הפאראנה, המשתרע על כ- 230 אלף קמ"ר ובו ביצות, מלחות ושפעת מים מיובלי נהרות הפאראנה והפרגוואי מהווה את עיקר האזור. היובלים יוצרים בדרכם אגמים ואשדות, המרהיבים ביניהם הם מפלי האיגואסו בנהר הפאראנה סמוך לגבול עם ארגנטינה ופרגוואי. בעונת הקיץ הצמחייה השופעת מהווה תחנת מעבר למיליוני ציפורים נודדות, מאות מיני יונקים בהם  טפיר, צבאים, קופים, יגואר ועוד. בין הזוחלים נמצאים האנקונדה, האיגואנה והקיימן. במימי האזור שוכנים גם הלוטרה והפיראנה. בעבר היה האזור כולו מיוער בצפיפות. כיום מכסה יער עד רק פחות ממחצית השטח. התפשטות האוכלוסייה, החקלאות, התיירות, גילוי מרבצי זהב וציד לא חוקי מעמידה בסכנת הכחדה מינים רבים של בעלי חיים וצמחים.

 

תנינים באזור ה"פאנאטאל" (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

 

הנהרות החשובים באזור הם הפאראנה (השני בגודלו במדינה), פרגוואי, מדירה, גוויאפורה וארגואיה - אחד הנהרות שופעי הדגה הרבה ביותר בעולם. שלוש מדינות מרכיבות את האזור. מלבדן נמצא כאן המחוז הפדרלי המיוחד של הבירה, ברזיליה, מלאכת ארכיטקטורה אוונגרדית של האדריכל הנודע אוסקר נימאייר שהושלמה ב-1960, ומאז מהווה את בירת ברזיל (2,089,500 תושבים).

 

ערים גדולות נוספות באזור: גואיניה בירת מדינת גויאס (1,132,600), קמפו גרנדה בירת מדינת מאטו גרוסו דו סול (685,500) וקוייבה בירת מדינת מאטו גרוסו (502,500). ההכנסה לנפש באזור היא מתחת לממוצע במדינה. בברזיליה הבירה ההכנסה לנפש היא הגבוהה ביותר בברזיל. רשת מסילות ברזל הפאן-אמריקנית מגיעה לכאן מבוליביה.

 

גשר קוביצ'ק על אגם פרנואה, ברזיליה. תוכנן ע"י האדריכל אלכסנדר צ'אן (צילום: איי פי)

 

כלכלת האזור מבוססת על מִקְנֶה, שטחים נרחבים מהיער נכרתים במהירות למטרות גידולים חקלאיים וכדלק. רעייה רבה וגידולים חקלאיים כמו סויה שוחקים את האדמה וגורמים לתהליך מידבור מואץ ושחיקת אגני הנהרות. זיהום אוויר, קרקע ומקורות מים מהדברה ותעשייה גורמים אף הם נזקים חמורים לסביבה. ניצול יתר של קרקע ומשאבים הוחרפו עקב מצב כלכלי רעוע והתיישבות באזורים כפריים ועירוניים רגישים. בין 1970 ל- 1990 נבנה סכר איטייפו על גדות הפאראנה כמפעל משותף לברזיל ופרגוואי הנחשב לגדול מסוגו בעולם ומספק את תצרוכת החשמל לכל דרום ברזיל.

 


דרום ודרום-מזרח ברזיל
דרום המדינה, האזור הקטן ביותר בברזיל, מהווה כשבעה אחוזים משטח המדינה, ומתגוררים בו כ- 14 אחוז מאוכלוסייתה. מזרח האזור הוא הקצה הדרומי של רמת ברזיל ומערבו, הוא חלק משפלת הניקוז של אגן נהר הפאראנה. רמת ברזיל עולה בתלילות עד קירבת החוף, ויוצרת שרשרת מצוקים מבותרים (סרה) ממדינת סיארה בצפון מזרח ועד גבולה של ברזיל עם אורוגוואי. סרה דו מאר (הרי הים) מצפון מתנשאת לגבהים העולים על 1,200 מטרים לאורך החוף, ובסרה מאנטיקיירה בדרום נמצאות הפסגות הגבוהות בדרום המדינה: פיקו דה באנדיירה 2,890 מטרים ופיקו דו קריסטל 2,798 מטרים.

 

רצועת חוף משתרעת בין הסרות לאוקיינוס האטלנטי, וחלק מהחוץ רצוף ביצות, מלחות ולגונות. מלבד נהר הפאראנה זורם כאן נהר אורוגוואי. אזור סרות החוף והרמה ממערב לו מכוסים יעד עד אטלנטי. אזור הפאראנה ודרומה לו מכיל צמחייה ערבתית ודומה באופיו לפמפאס של ארגנטינה ואורוגוואי. לאורך עמקי הנהרות גדלים בצפיפות עצי מחט (אראוקריה). שלוש מדינות מרכיבות את האזור. הערים הגדולות: קוריטיבה (1,642,300) ופוארטו אלגרה (1,355,100).

 

החל מאמצע המאה ה-19 הגיעו לדרום ברזיל מתיישבים מגרמניה, איטליה, פולין וארצות סלביות נוספות וייסדו כאן קהילה כמעט נפרדת. במישורים הוקמו כאן מטעי קפה, אורז וכותנה, ובערבות וברמה התרכזו בגידול בקר וצאן. המשאבים הטבעיים כוללים פחם, עץ ונחושת. לאורך החוף ובערים הגדולות התפתחה תעשייה ובנהרות הוקמו סכרי השקייה ומי שתייה. סכר איטאייפו על הפאראנה מספק את צריכת החשמל. ההכנסה לנפש באזור היא גבוהה יחסית לברזיל.

 

דרום-מזרח ברזיל הוא ליבה של האוכלוסייה הברזילאית והפעילות הכלכלית במדינה. הוא מהווה 11 אחוזים משטחה, ובו מתגוררים 45 אחוז מהתושבים. לאורך החוף משתרעת הסרה דו מאר (הרי הים), רמה הררית מבותרת ומחורצת בגובה של כ- 1,200 מטרים, המותירה רצועת חוף צרה. רצועת החוף עצמה מאפשרת נמלים טבעיים בויטוריה, סלבדור, ריו דה ז'ניירו - הנחשב לנמל היפה בעולם וסנטוס - נמלה של סאו פאולו.

  

חוף הים בריו דה ז'ניירו (צילום: איי פי)

 

מערבה לסרה דו מאר משתרע מישור, ומצפונה רמה – סרה דו אספינקו. הסרות כוסו בעבר ביער עד צפוף, אך התפתחות המטעים, המרעה, היישובים, התחבורה ושימוש בעצים לדלק הכחידו את מרביתו וכיום רק כעשרה אחוזים מהאזור מיוערים. באזור זה הקימו הפורטוגלים את עיקר מושבותיהם. אדמת האזור פורייה במיוחד וסביב סאו פאולו אדמת הטרה רוסה (אדמה אדומה) איפשרה הקמת מטעי קפה שהיוו את ענף הכלכלה העיקרי של ברזיל עד שנות ה-30 של המאה ה-20. כן נוסדו במקום מטעי קקאו, תירס, כותנה, וניל וקנה סוכר.

 

במרוצת השנים התפתח כאן מעמד עשיר של בעלי קרקעות, שאף משל בפוליטיקה המקומית עד המחצית הראשונה של המאה ה-20. חשיבותו החקלאית של האזור הביאה להקמת תשתיות תחבורה לפנים המדינה ומשם לחיבורה עם מערכת הדרכים הפאן-אמריקניות. ארבע מדינות מרכיבות את האזור: אספיריטו סנטו, מינס ז'ראיש, ריו דה ז'ניירו וסאו פאולו. אזור זה הוא יעד פופולרי להגירה מאזורי ברזיל האחרים. המדינה המאוכלסת ביותר היא סאו פאולו עם 37,032,403 תושבים. בריו דה ז'ניירו 14,391,282 תושבים. הערים המאוכלסות ביותר הן סאו פאולו (10,057,700), ריו דה ז'ניירו (6,029,300), סלבדור במדינת באייה (2,539,500) ובלו הוריזונטה - בירת מינס ז'ראיש (2,307,800). ארבעתן הן גם עריה הגדולות ביותר של ברזיל.

  

ההגירה העיקרית לאזור מאירופה החלה בסוף המאה ה-19 עם גילוי זהב במקום. ריו דה ז'ניירו שימשה בירת ברזיל ונמלה העיקרי עד 1960 מועד בנייתה ואיכלוסה של ברזיליה. ליד סאו פאולו נבנתה עיר הנמל סנטוס דרכה יוצאה תוצרתה החקלאית של המדינה. התעשייה מפותחת מאוד באזור בעיקר סביב סאו פאולו. התיירות מהווה מרכיב חשוב בהכנסה המקומית. ההכנסה לנפש באזור היא הגבוהה באזורי המדינה. למרות זאת מרובים אזורי עוני, בשכונות ועיירות פחונים בעיקר סביב סאו פאולו וריו דה ז'ניירו.

 

סאו פאולו (צילום: איי פי)

 


אקלים

קו המשווה  עובר בנהר האמזונס והופך את האקלים ב-90 אחוזים משטח ברזיל לטרופי. עם זאת, הפרשי גבהים, הקירבה לאוקיינוס והתרחבותה של ברזיל דרומה משנים את אופי האקלים במדינה. לברזיל חמישה אזורי אקלים מובהקים: משווני, ממוזג, צחיח, טרופי הררי וסוב-טרופי.

 

באזור האמזונס חם בכל ימות השנה. הטמפרטורות אינן נופלות מ- 25 מעלות ומגיעות לעתים אף ל- 40 מעלות. עונת הגשמים (דצמבר - אפריל) היא הלחה ביותר, אז הטמפרטורה יורדת מעט. המשקעים עולים על 2,000 מ"מ בעונה ומגיעים עד מעל 3,000 מ"מ במערב.

 

בדרום ובדרום-מערב האקלים ממוזג. בקיץ נעות הטמפרטורות סביב 20 מעלות אך החורף (יוני - אוגוסט) קר, שלג יורד במקומות הגבוהים וקרה מופיעה במקומות הנמוכים. המשקעים נעים בין 1,500 ל-2,000 מ"מ כמעט לכל אורך השנה. במרכז הטמפרטורות נעות בין 15 ל-30 מעלות והטמפרטורות נוחות במרבית השנה הודות לגובהו של האזור. המשקעים נעים בין 1,500 ל-2,000 מ"מ אך בקיץ כמעט ואין גשמים. בצפון-מזרח הטמפרטורות גבוהות ומגיעות בעונת הקיץ ל-38 מעלות. המשקעים מועטים, פחות מ-1,000 מ"מ עם שנות בצורת רבות.

 

לאורך החוף הטמפרטורות נעימות יותר, הודות לרוחות המשווניות. תופעת "אל ניניו" פוגעת מדי מספר שנים באזור וגורמת להחרפת הבצורות. ב-1998 נרשמה כאן הבצורת החמורה בהיסטוריה. בדרום-מזרח המדינה האקלים סוב-טרופי. הטמפרטורות נעות בין 23 ל-27 מעלות בעונת הקיץ לאפס ומתחת לו בעונת החורף. המשקעים נעים בין 1,500 ל-2,000 מ"מ.

 


אוכלוסייה

אוכלוסיית ברזיל מונה כ-182 מיליון נפש בתחילת המאה ה-21. במאה ה-20 גדלה אוכלוסייה זו פי 10, בעיקר בשל ריבוי טבעי גבוה. החל משנות ה-80 של המאה הקודמת הואט קצב הריבוי הטבעי במידה ניכרת.

 

טרם ההתיישבות האירופית איכלסו את המדינה בני שבטים ילידיים. מספרם מוערך בין מיליון לשישה מיליון. עם בואם של הפורטוגלים לאזור בסוף המאה ה-15 ובמהלך המאה ה-16, חלה ירידה חדה במספרם של הילידים עקב שיעבוד, לחימה, חשיפתם למחלות אירופיות מיובאות כחצבת ואבעבועות, להן לא היה לילידים חיסון טבעי. עד תחילת המאה ה-19 פחת מספרם לשליש.

 

במהלך המאה ה-17 מנתה אוכלוסיית המתיישבים, פורטוגלים בעיקר, כ- 30 אלף נפש. מטעי הסוכר שהקימו והתמעטות האוכלוסייה הילידית, הביאו ליבוא של עבדים מאנגולה, מוזמביק, קונגו ומערב אפריקה. לפי הערכות מדובר בכשני מיליון איש. 

 

עד סוף המאה ה-18 הוגבלה ההגירה מאירופה לילידי פורטוגל בלבד, אך עם גילוי זהב, כסף ויהלומים הגיע לברזיל גל הגירה מספרד, איטליה, גרמניה ופולין. כל אלה יצרו מגוון אתני מורכב: "פרטו" - שחורים, "אסקורו" - כהים. "מולאטו אסקורו" - חומים כהים, "מולאטו קלארו"- חומים בהירים, הגדרות המתייחסות הן לארץ המוצא (באפריקה) והן לתערובת האתנית.

 

הקרנבל בריו דה ז'ניירו. הסמבה נולדה בשכונות הפחונים העניות (צילום: איי פי)

 

ה"מסטיצים", הקרויים בעיקר "קבוקלוס" ומספרם מועט בברזיל - הם בני תערובת של אירופים עם ילידים. באזור הדרום נפוץ המראה האירופי הנורדי - בהשפעת ילידי גרמניה, פולין ואיטליה. בתחילת המאה ה- 20 הגיע גל הגירה אחרון מיפן וארצות המזרח התיכון. הקהילה היפנית בברזיל היא ההגדולה בעולם, לאחר יפן והוואי.

 

כתוצאה מהתערבות הגזעים והעמים קשה להבחין בברזיל במוצא ברור. ההגדרה האתנית והגזעית נקבעת בעיקר ע"י הצהרה עצמית או מעמד חברתי. בן תערובת שמעמדו, לכאורה, נמוך יותר יזכה להכרה כ"לבן" אם מעמדו הכלכלי איתן.

 

בצפון המזרח רק פחות משליש מהאוכלוסייה ממוצא אירופי. בדרום-מזרח ובדרום שני שליש ממוצא אירופי. אירופים גם מהווים רוב מתון בערים הגדולות. רשמית, אין בברזיל אפלייה על רקע אתני וגזעי, אך אירופים מאיישים תפקידים בכירים בכלכלה ובפוליטיקה ושחורים וילידים מאיישים את התפקידים בתחתית.

 

החל משנות ה-40 של המאה ה-20, כשממשלתה של ברזיל עודדה את התפתחות התעשייה, היגרו למעלה מ-20 מיליון בני אדם מהספר לעיר - אחד מגלי העיור הגדולים בהיסטוריה. עשרות שנים לאחר מכן עדיין צמחה האוכלוסייה העירונית בקצב של יותר מחמישה אחוזים בשנה. מרבית המהגרים הגיעו דווקא לערים הגדולות שתפחו למימדי ענק. ממשלת ברזיל נקטה עשרות שנים במאמצים רבים ליישב את פנים המדינה ואזור האמזונס, ולחזק את הערים הקטנות והבינוניות. גם הקמתה של מערכת דרכים משופרת חוצת האמזונס לא הועילה.

 

החברה הברזילאית אינה שיוויונית וקיימים הבדלים ניכרים בין תושבי הספר לתושבי הערים, בין אזור לאזור ובין המעמדות השונים. הפער בין עשירים לעניים הוא אחד הגבוהים בעולם. בסוף המאה ה-20 היתה הכנסתו של החמישון העליון שני שליש מההכנסה הלאומית, בעוד הכנסתו של החמישון התחתון עמדה על שני אחוזים בלבד. חינוך והשכלה, בריאות, רווחה, אספקת מים, שירותי ביוב וחשמל כמעט ואינם נגישים לעניי ברזיל.

 

בעיות אלה מחריפות בערים הגדולות שאוכלוסייתן צמחה הרבה מעבר ליכולתן לספק משרות ומגורים למהגרים אליהן. מרבית הערים כוללות שכונות פחונים, ומתחמי מגורים רעועים וארעיים (פבלאס) ענקיים. מחוסרי בית רבים מאוד בערים. עם זאת, מצבם של העירונים טוב בהרבה מזה של הכפריים. כרבע מאזרחי ברזיל מתגוררים באזורי הספר ובעיירות ומספרם גדל עקב האבטלה בערים הגדולות. מרביתם מועסקים בחקלאות בעיקר עונתית. רוב המועסקים חסרי קרקע. בשנות ה- 90 של המאה הקודמת גברה פלישתם של חסרי קרקע לקרקעות, פלישה שלוותה באלימות קשה.

 

חלק אחר מאוכלוסיית הספר עוסק במלאכות ברזילאיות מסורתיות, כאיסוף אגוזים וגומי, דיג ומלאכות פשוטות. הבדלים ניכרים גם בין האזורים: הכנסתו של משק בית בצפון-מזרח המדינה היא כמחצית מהכנסת משק בית בדרום-מזרח, שם הסיכויים לחינוך והשכלה נאותים גבוהים כפליים ותוחלת החיים גבוהה יותר. עוני מרוד, רעב, מחלות, תמותה גבוהה, פשע ובערות מאפיינים חלק ניכר מאוכלוסיית ברזיל.

 

המשפחה היא מוסד חשוב בחברה הברזילאית. הקירבה המשפחתית או ה"פראנטלה" הנהוגה בברזיל כוללת את כל יחסי הקירבה האפשריים: המשפחה הגרעינית והמורחבת, סדנקים וילדי סנדקות, עוזרים ומשרתים נחשבים כולם ליחידה אחת, מנהג שעדיין רווח בקרב בני המעמד הבינוני והגבוה.

 


דת, שפה ותרבות
השפה הרשמית והנלמדת בבתי הספר בברזיל היא פורטוגלית. השפה בברזיל שונה מעט מזו המדוברת
בפורטוגל ובין האזורים השונים במדינה ישנם הבדלי הגייה ודקדוק. דוברי פורטוגלית יכולים להבין בקלות ספרדית המדוברת במדינות השכנות. השפה השנייה הנלמדת במוסדות להשכלה גבוהה בשנים האחרונות היא האנגלית, שהחליפה את הצרפתית.

בדרום עדיין משמשות הגרמנית והאיטלקית את התושבים בינם לבין עצמם ובאזור החוף משמשת הספרדית בקהילות שמוצאן מספרד. כ-230 שבטי ילידים שנותרו כיום דוברים כ-90 שפות שונות ב-300 ניבים שונים.

 

הנצרות הקתולית היא דתם של כ-75 אחוז מהברזילאים. מאז ייסוד הרפובליקה, אין למדינה דת רשמית, אך השפעת הכנסייה הקתולית גבוהה עד כדי עירוב בין דת ומדינה. בשנות ה-70 של המאה הקודמת הוביל זרם ליברלי את הכנסייה למעורבות גבוהה בנושאים חברתיים ופוליטיקה מקומית, בעיקר עבור השכבות החלשות ועניי ברזיל. בתקופת המשטר הצבאי במדינה היתה הכנסייה מעוז התנגדות והגנה על זכויות האדם.  

 

מלבד הנצרות, מתקיימות בברזיל ערב רב של דתות וכתות ספק קתוליות ספק אפרו ברזילאיות המשלבות מוטיבים שונים של מורשת ודת. בין אמונות אלו הספיריטואליזם, הסיאנס והתיקשור שיובאו לכאן מצרפת על-ידי בני המעמד הגבוה בסוף המאה ה-19, אוכלוסיית עדי יהווה, הריכוז הגדול ביותר של חברי כת זו מחוץ לארה"ב, מורמונים, בודהיסטים ויהודים שקהילתם כאן היא התשיעית בגודלה בעולם.

 

הכתות האפרו ברזילאיות הלגיטימיות והנפוצות הן האומבאנדה הקרובה לספיריטואליזם והקאנדומבלה המשלבת מוטיבים של כישוף שחור הקרוי מקומבה. כתות אלה משלבות באמונתן רוחות וישויות מערב אפריקניות וקדושים נוצרים. אמונות אלה נפוצות באזורים בהם נפוצו בעבר אוכלוסיות עבדים, בעיקר בצפון מזרח המדינה. כ- 15 אחוז מהברזילאים מצהירים על חילוניות.

 

חגיגות ברחובות ריו דה ז'ניירה, לאחר זכייה בגביע העולם בכדורגל (צילום: איי פי)

 

הספורט , ובעיקר הכדורגל נפוץ מאוד בברזיל ונושא לגאווה לאומית: חמש פעמים זכתה נבחרתה הלאומית של ברזיל בגביע העולם בכדורגל, בשלוש פעמים מתוכם השתתף פלה, אחד מגדולי שחקני הכדורגל בכל הזמנים. ברזיל היא גם מולדת הקפוארה - אמנות לחימה שפותחה ע"י עבדים והוסוותה כסוג של ריקוד לצלילי מוסיקה אפריקנית.

 

הקרנבל השנתי המקומי הוא אולי סמלה הבולט ביותר של המדינה. החל מ-1850 נחגג פסטיבל זה ברחובות הראשיים של ריו דה ז'ניירו. ריקוד הסמבה שמוצאו בשכונות הפחונים יצר במידה מכרעת את אופיו של הקרנבל, כשעשרות בתי ספר לסמבה מתחרים ביניהם על סגנון הריקוד, ססגוניות הלבוש ומקוריות הלחנים מידי שנה. הקרנבל נחגג בכל רחבי ברזיל אך הוא בולט בעיקר בריו דה ז'ניירו, אליה מגיעים המוני תיירים מרחבי העולם במיוחד לאירוע.

 

הקרנבל בריו דה ז'ניירו בברזיל, פברואר 2006 (צילום: רויטרס)

תרבותה של ברזיל ינקה משורשים פורטוגליים, קתולים וקולוניאליים עד עצמאותה. במאה ה- 19 הושפעה ברזיל מרעיונות וזרמים אמנותיים מאירופה, בעיקר מהרומנטיציזם והלאומנות. הופעת המודרניזם בראשית המאה ה-20 יחד עם מגמות ושינויים שהתפתחו בחברה ובפוליטיקה המקומית השפיעה עמוקות על חיי התרבות והאמנות בברזיל. הידועים במודרניסטים הברזילאיים הם הסופר ז'וז'ה אמאדו שבספרי מתאר בעיקר את מחוז מגוריו - צפון המזרח, והסופר פאולו קואלו.

 

המודרניזם באדריכלות הושפע בעיקר מעבודותיהם של האדריכלים האירופיים לה קורביזייה, אוסקר נימאייר ולוצ'יו קוסטה שפסגתה היתה תכנונה והקמתה של עיר הבירה החדשה - ברזיליה. המלחין הקלאסי הברזילאי הידוע הקטור וילה לובוס שילב ביצירותיו מוטיבים ונעימות אירופיות עם מקצבים ונעימות אפריקניות וילידיות. המוסיקה והמחול הברזילאים הידועים בעולם הם הסמבה, הבוסה נובה והלמבדה.

 


כלכלה

כלכלתה של ברזיל עוצבה במידה רבה בתקופה הקולוניאלית. מתיישבים פורטוגליים הקימו חוות חקלאיות, העסיקו עבדים חלקם ילידים ורובם אפריקאים שיובאו במיוחד לברזיל לעבודה במטעים. עם גילוי המחצבים בברזיל הועסקו עבדים גם בכריית זהב, יהלומים ומתכות אחרות. עודפי התוצרת הופנו לממלכת האם, פורטוגל. עד עצמאותה של ברזיל התפתח מעמד בעלי קרקעות עשיר הנסמך על העבדות.

 

ביטול העבדות במחצית השנייה של המאה ה-19 הביא להופעת העבודה השכירה. השפל הכלכלי הגדול של שנות ה-30 של המאה ה-20 פגע ביצואה של ברזיל וממשלתה נקטה שורת צעדים לגוון את ענפי הכלכלה באמצעות תיעוש. מעורבות ממשלתית ניכרת האיצה את התפתחות השירותים הציבוריים: החשמל, התקשורת והדואר, התעשייה והמכרות. הממשלה הקימה חברות נפט, כימיקלים ופלדה ועודדה משקיעים זרים לפתח תעשיית מכוניות, מוצרי חשמל ועבודות הנדסיות.

 

החל משנות ה- 50 של המאה ה-20 צמחה כלכלתה של ברזיל במהירות, במקביל להאצת תהליך העיור והירידה בריבוי הטבעי. משבר האנרגיה בשנות ה- 70 והאטה עולמית בשנות ה-80, יחד עם צמיחה מהירה של החוב החיצוני, האיטו משמעותית את הצמיחה המקומית, וכתוצאה מכך החליף המטבע המקומי הקרוזיירו שמות וערכים בקצב מהיר: הקרוזאדו, הקרוזאדו נובו, הקרוזיירו, הקרוזיירו ריאל וב - 1994 הוצג הריאל - המטבע הנוכחי. בנסיון להתמודד עם אתגרי המשק, עודדה ממשלת ברזיל בשנות ה- 90 של המאה ה-20 משקיעים זרים ליטול חלק בתהליך הפרטת החברות הממשלתיות בתחומי הנפט, התקשורת, הפלדה והאנרגיה.

 

בשנים 1998 - 1999 קיבלה ברזיל סיוע של כ- 41.5 מיליארד דולר מקרן המטבע הבינלאומית, ביטלה את הצמדת הריאל לדולר ופיחתה אותו בשיעור ניכר כדי לשפר את תחרותה בשווקי העולם. בתחילת המאה ה-21 התמתנה הצמיחה עקב עליית שערי הריבית והאינפלציה, ואי וודאות פוליטית. ההשקעות הזרות פחתו, והחוב הציבורי טיפס במהירות. כלכלתה של המדינה היתה על סף קריסה. קרן המטבע הבינלאומית הוסיפה 30 מיליארד דולר כסיוע, וממשלת ברזיל יזמה תהליכי ארגון מחדש במגזר הציבורי, הפדרלי, המדינתי והמקומי, ביססה את עצמאות הבנק המרכזי והציגה רפורמה בחיסכון הפנסיוני ובמערכת המס הסבוכה של המדינה.

 

נערה מקבצת נדבות ברחובות (צילום: איי פי)

 

החקלאות מהווה כשליש מהפעילות הכלכלית הכוללת במדינה ומספקת כמעט את כל התצרוכת המקומית. ברזיל היא יצרנית ויצואנית הקפה, קנה הסוכר, תרכיז מיץ תפוזים ופירות טרופיים הגדולה בעולם, ואחת היצרניות והיצואניות החשובות בעולם של קקאו, סויה, טבק, מוצרי עץ, עופות, חזיר, תירס וכותנה. משק החי בברזיל אף הוא הגדול בעולם ומאפשר תעשיית מוצרי בשר, חלב ומוצרים נלווים.

 

התעשייה הברזילאית היא אחת המפותחות ביבשת. כלי רכב וחלקי חילוף, ציוד ומכונות, פלדה, טכסטיל, הלבשה והנעלה, עץ, ברזל, בדיל, מוצרי נפט, מחשבים, מטוסים ומוצרי צריכה אחרים. גם חברות פורד ופיאט הקימו מפעלי רכב במדינה. מגזר השירותים אף הוא מפותח וחברות הדואר והתקשורת הן החברות המובילות במגזר ולאחריהן האנרגיה, הבנקאות והתיירות.

 

ענף המחצבים כולל מכרות עשירים בברזל, מנגן, ניקל, בדיל, כרום, בוקסיט, זהב, בריליום, נחושת, עופרת, טונגסטן, אבץ, פוספטים , מלח ופחם. שני שליש מתצרוכת האנרגיה של המדינה מסופקים מסכרים הידרו-חשמליים ומקטינים את תלותה של המדינה בנפט ומקורות אנרגיה מיובאים. הממשלה נוקטת צעדים נמרצים לפיתוח נוסף של משק האנרגיה לאור לקחי המחסור באנרגיה ב-2001 שגרר קיצוב חשמל לתקופה מסוימת.

 


היסטוריה: כניסת הפורטוגלים
על פי הערכות, הגיעו ראשוני בני האדם לאזור ברזיל לפני כ-30 אלף שנה, כחלק מתנועת ההגירה מאסיה דרך
מיצרי ברינג של ימינו ליבשת אמריקה. בעת הגעתם של הפורטוגלים הראשונים, מנתה האוכלוסייה הילידית מיליונים אחדים שהיו מחולקים למאות שבטים ודיברו 170 שפות שונות.

 

בתחילת שנת 1500 הפליג פדרו אלוורש קברל, אציל פורטוגלי, בראש משלחת מפורטוגל לכיוון הודו. קברל סטה מנתיבו, וב-22 באפריל אותה שנה נגלתה לעיניו אדמה אותה כינה "איילה דה ורה קרוז" - אי הצלב האמיתי. את פניו קידמו עשרות ילידי טופי סקרנים ופניהם לשלום. הפורטוגלים, סוחרים מטבעם, הציגו לילידים כלי ברזל, משקאות אלכוהוליים ומיסות קתוליות ובתמורה העמיסו אונייה במוצרי עץ ברזיל אותה שלחו לליסבון. בהגיע הספינה לליסבון, נשלח אמריגו וספוצ'י ע"י המלך לחקור את האזור.

 

איור המתאר את קברל מגיע ליבשה בלתי מוכרת (אי הצלב האמיתי) אשר לימים זכתה לשם ברזיל (מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל)

  

וספוצ'י הפליג לאורך החוף במשך חודשים. היבשת כונתה על שמו: אמריקה. את המקומות בהן נחת כינה בשם הקדוש הנוצרי המופיע בלוח השנה ביום הנחיתה. בערב ראש השנה 1502 הגיעה ספינתו של וספוצ'י למפרץ גואנברה. את המקום כינה וספוצ'י: ריו דה ז'ניירו. את הארץ הוא כינה "טרה דו ברזיל", ארצו של (עץ ה) ברזיל. בכל נקודת נחיתה הוקם מוצב מסחר פורטוגלי (פייטוריאה) ששימש לאחסנת העץ ונקודת החלפת סחורות עם הילידים. מעבר לכך לא גילו הפורטוגלים שאיפות קולוניאליות כאלה של ספרד.

 

החל מ-1511 הוכרזו הילידים חלק מהפְּרוֹטֶקְטוֹרָט של הכתר הפורטוגלי, לפיו יש לדאוג לשלומם ולרווחתם אם אינם עוינים. באותה תקופה החלו מדינות נוספות לגלות עניין בברזיל. הספרדים נחתו באזור לה פלאטה וניסו להפליג במעלה הנהר. הצרפתים פיתחו מסחר ער בצבעים שהופקו מעץ ברזיל והיו מבוקשים בארצם. בתגובה, שלח הכתר הפורטוגלי ב-1530 את מרטים אפונסו דה סוסה שנתמנה מושל ברזיל, בראש משלחת בת 1500 איש להתיישב בברזיל ולהגן עליה מפני פולשים ממדינות אחרות.

 

ב-1532 הקים סוסה את סן ויסנטה (כיום סנטוס) - המושבה הפורטוגלית הראשונה בברזיל. מלך פורטוגל חילק את החוף (4000 ק"מ) ל -152 "קפיטניות" (נפות) לכל אחת מהן רצועת חוף של 200 - 400 ק"מ הנמשכות לכל פנים הארץ. בראש כל קפיטניה עמד "דונטריו" - ממונה מטעם המלך על ניהול השטח. מעטים היו הפורטוגלים שרצו להתיישב באזור, ולכן החלה פורטוגל לשלוח לברזיל אסירים ועבריינים והתיר להם לרכוש אדמות בברזיל, כבני חורין. מכאן ואילך הוגלו לברזיל אסירים (דגרדאדוס) במשך 200 שנה.

 

חלק מהקפיטוניות עוררו עוינות רבה בקרב הילידים ואחרות הצליחו לשמור על יחסי שלום עמם. סוסה עצמו הצליח לשגשג בזכות אסיר גולה שהעסיק. אותו אסיר נישא לבתו של ראש שבט ילידי - הטופיניקין. הילידים סיפקו לסוסה עובדים, מזון ונשים להם נישאו הפורטוגלים בהניחם את היסוד לאוכלוסייה המסטיצית במדינה. הטופיניקין הגנו על המתיישבים מפני שבטי ילידים אחרים ומאוחר יותר סייעו בהקמת העיירה פירטינינגה, לימים העיר סאו פאולו. הטופיניקין גם הניחו את היסודות לכח הצבאי המקומי שנודע מאוחר יותר בשם: "בנדיירנטס". סוסה עצמו הצליח למשוך השקעות הון מפורטוגל ובלגיה לייסוד מטעי קנה סוכר, גידול שיובא לכאן ממדירה והאיים האזוריים, ויצואו לשווקי אירופה.

 


יבוא עבדים וגילוי הזהב
ב-1570 לערך החלו הפורטוגלים לייבא
עבדים מאפריקה. התנגדותם של רבים מילידי ברזיל, בריחתם אל פנים הארץ וכן מגיפות אירופיות (כמו, חצבת, שפעת ואבעבועות) שהרגו רבים מהילידים – היקשו על השגת ידיים עובדות.

 

במקביל נאבקו הפורטוגלים בנוכחות הצרפתית בברזיל, ולאחר כשלונות רצופים הצליחו להסיג את הצרפתית צפונה, לאזור הידוע כיום כגויאנה הצרפתית. בתחילת המאה ה-17, היו אלה ההולנדים שאיימו על שליטת פורטוגל בברזיל, כאשר אלה הצליחו להרחיב את שליטתם ואזורי השפעתם. מלחמה ארוכת שנים נגד ההתפשטות ההולנדית והשתלטותה על מטעי הסוכר ועל הסחר בסוכר ובעבדים, הסתיימה בנצחון פורטוגל, אך במחיר החרבתם הכמעט מלאה של מטעי הסוכר.

 

בין השנים 1693 - 1695 נתגלה זהב בסחף הנהרות באזור הידוע כיום כמינס ז'ראיש (המכרות הכלליים). השמועות על הזהב משכו לאזור הרפתקנים מפורטוגל וממקומות אחרים. בשנים 1708 - 1709 הפך עמק הנהר סן פרנסיסקו לאזור ללא חוק ומשטר אליו התנקזו "פסולתה" של החברה הפורטוגלית.

 

אלימות פרצה בין קבוצות שונות שהתחרו על הזהב, מה שסיפק עילה למלך פורטוגל להשליט את מרותו באזור באמצעות ה"גרה דוס אמבואבאס" (המלחמה בזרים) שפרצה באותן שנים. ב-1730 נתגלו גם יהלומים באזור. אוצרות הדרום העניקו לאזור חשיבות גדולה, והבכורה עברה מאזור באהיה הצפון-מזרחית לריו דה ז'ניירו הדרומית-מזרחית.

 

המעבר דרומה גם גרם למעבר חלק גדול מהאוכלוסייה מחקלאות לכרייה ומקצועות קשורים. פורטוגלים רבים עברו עם עבדיהם דרומה. אוכלוסייתה של מינס ז'ראיש, שמנתה כ-30 אלף נפש ב- 1709 גדלה לחמישית מאוכלוסיית ברזיל (כ- 1.6 מיליון נפש). ללא משטר מסודר וכמעט ללא חוק נשלטה החברה ע"י גברים לבנים שהמציאו את חוקיהם בעצמם ולעצמם. כלפי עבדיהם הם הפגינו אכזריות חסרת רחמים, וכשאלו נמלטו למקומות מסתור שנקראו "קילומבוס" אורגנו משלחות רדיפה וציד אדם. עד סוף המאה ה- 18 התפתחה מינס ז'ראיש וכללה בנייני קומות, חנויות, מבני ציבור וכנסיות.

 

נתיבי התחבורה מריו דה ז'ניירו למינס ז'ראיש התפתחו במהירות וקשרי המחוז עם העיר דחקו את הקשרים עם סאו פאולו. בחסות המשנה למלך סופקו למינס ז'ראיש עבדים וסחורות מאירופה בתמורות לתיבות עמוסות בזהב ויהלומים שנשלחו לליסבון. משערים כי כ-80 אחוזים מהזהב באירופה באותה תקופה הופק בברזיל.

 

איור המתאר מכירה פומבית של עבדים בבברזיל (מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל)

 

יצוא הזהב והיהלומים לפורטוגל לא הועיל במיוחד לברזיל. הרווחים לא תועלו להשקעה בחינוך והשכלה, פיתוח תעשיה, רווחת העם או יצירת מעמד בינוני. פורטוגל חתמה על הסכם חליפין עם אנגליה – זהב ויהלומים תמורת חומרי גלם - ובפועל מימנו הזהב והיהלומים הברזילאים את יבוא הצמר הזול מאנגליה וסייעו במימונה של המהפכה התעשייתית האנגלית. מרבית הזהב והיהלומים הועברו לפורטוגל, אך חלק מאוצרות אלה שימשו למימון הקמת בנייני ציבור בברזיל, נתיבי תחבורה, גשרים, כנסיות ובתי חולים. חלק אף שימש ביסוד המסחר עם קולוניות ספרדיות באזור לה פלאטה ופרו עילית (בוליביה). עצותיהם של יועצי חצר לכתר הפורטוגלי להימנע מהכבדת הנטל על ברזיל ולשפר את ההשקעות שם מחשש למרד מקומי, נדחו.

 

ב- 1755 ביצע ראש ממשלת פורטוגל, המרקיז דה פומבאל, שורת רפורמות בניסיון להקל את הלחץ האנגלי מעל פורטוגל והלחץ של הכתר על ברזיל. הוא הוציא לחופשי את אוכלוסיית ילידי ברזיל, סגר את נמלי ברזיל לספינות זרות, שכר יועצי צבא לארגן את הגנתה של ברזיל, ועודד את גידול הקפה, האורז, הפשתן, הכותנה, והקקאו לגיוון החקלאות. כן עודד את כריית והתכת עפרות הברזל ובניית מספנות בסאו פאולו. צעדיו הגדילו את נפח הסחר של באהיה וריו דה ז'ניירו.

 

התחרות הגוברת מצד קולוניות הולנדיות, צרפתיות ובריטיות הביאה לצניחת מחיר הסוכר בשווקי אירופה ולדלדול נוסף של הכנסות הכתר הפורטוגלי. פומבאל נקט גם שורת צעדים לחזק את המימשל בברזיל וביטל חלק מסמכויותיהם של ראשי ערים ומחוזות. הסכם גבולות וחלוקה בין ספרד ופורטוגל נחתם בהשראתו ב-1777, לפיו ויתרה פורטוגל על שטחי ה"באנדה אוריינטל" (אורוגוואי של ימינו) בתמורה להכרה הספרדית באזור ריו גרנדה דו סול החשוב כטריטוריה פורטוגלית.

 

מצד אחד הלכו וגדלו הוצאותיה של פורטוגל על הגנת ברזיל. במקביל הפחיתו גידולי החקלאות החדשים את הצורך של ברזיל בייבוא סחורות מפורטוגל. עם מותו של מלך פורטוגל והחלפת ראש הממשלה החליט ראש הממשלה החדש מרטיניו דה מלו אי קסטרו ב- 1785, לפרק ולבטל את כל התעשיות החדשות בברזיל מחשש שברזיל תהפוך עצמאית באין לה צורך בפורטוגל, מעשה שיגרור היעלמותה של המעצמה הפורטוגלית.

 


ממלכת ברזיל

באותה עת החלה התארגנות של סטודנטים ברזילאיים שלמדו בפורטוגל למאבק לעצמאות ארצם. הם קיבלו השראה ממרד הקולוניות הבריטיות וייסודה של ארצות הברית. אחד הסטודנטים, חוזה חואקים מאיה אי ברבאליו, סטודנט לרפואה מריו דה ז'ניירו אף נסע להיפגש עם תומס ג'פרסון בצרפת ב-1787 לבקש את סיועה של ארה"ב לעצמאות ברזיל.

 

ב-1789 חברו בעלי מכרות וקרקעות עם גורמים במימשל המקומי: גובי מסים, פקידי מימשל, שופטים, קציני צבא וכמרים ליצירת קשר ונסיון הפיכה שנודע בשם: "הקשר המינאי". בעיני הקושרים פורטוגל היתה טפיל שחי על עושרה של המדינה. חזונם כלל את ביטול העבדות, וכל הגבלות הסחר והכרייה, הקמת מוסדות חינוך ומיליציה אזרחית, פרלמנט וחוקה.

 

למרד לא היו שורשים עממים רחבים והוא כשל. הכתר הפורטוגלי הוציא להורג אדם אחד בלבד: סגן משנה צעיר בשם חואקים חוזה דה סילבה זאוייר הידוע כ"טיראדנטס" (עוקר השיניים) ב-21 באפריל 1792. במהלך המאה שלאחר מכן הוקמו כמעט בכל עיר וכפר כיכרות על שמו ויום הוצאתו להורג הפך לחג לאומי. בשנים שלאחר מכן השגיחה ליסבון ביתר שאת על הנעשה בברזיל. ב- 1794 דיכאה בכוח מרד לכאורה בריו דה ז'ניירו. ב - 1798 דיכאה בכוח מרד אמיתי שפרץ ע"י המולטים בבאהיה. כן דאגה ליסבון ליצור אינטרסים מנוגדים לתושבי אזורים שונים, בנסיון להחליש את רוח הלאומיות הברזילאית.

 

מתחילת המאה ה- 18 הועלו הצעות להעביר את הכתר הפורטוגלי לברזיל, במיוחד לאחר אובדן קשרי המסחר של פורטוגל עם מדינות המזרח, ביסוס הקולוניה הברזילאית ואיומים חוזרים ונשנים על עוצמתה הימית והמסחרית של פורטוגל. ב-1801 הציעו גם הבריטים לפורטוגלים להעביר את הכתר לברזיל והבטיחו סיוע באבטחת המסע ומיסוד השלטון בברזיל. לבסוף, ב-1808, לאחר פלישת נפוליאון לפורטוגל, נמלט יורש העצר, הנסיך, ואח"כ המלך, ז'ואאו מהמדינה, יחד עם 15 אלף אנשי החצר, אצילים, אבירים וציודם והתמקם בריו דה ז'ניירו שאותה קבע כבירת האימפריה הפורטוגלית.

 

בקרב האליטה המקומית נתקבל צעד זה ברגשות מעורבים. מחד, קירבתם לכתר איפשרה השפעה נרחבת על עיצוב מדיניות הפנים והחוץ ואף משרות בכירות ותארים הולמים. מאידך, אותה קירבה איפשרה למלך להפעיל פיקוח הדוק. הפורטוגלים הקימו במקום את כל מוסדות המדינה האפשריים בהעתיקם את המתכונת הנהוגה בארץ מוצאם. המלך ביטל את הגבלות הסחר השונות ופתח את נמלי ברזיל למסחר חופשי בהעניקו מעמד בכורה מועדף לבריטים שאיבטחו את המעבר לברזיל, העניקו הלוואה עצומה של שלושה מיליון דולר של אותם ימים להבטחת תפקוד הממשלה הפורטוגלית בברזיל, שיחררו את ליסבון מעול הצרפתים ואף שיקמו את צבא פורטוגל. המלך הנרגש אף הבטיח לבריטים בתמורה את ביטול הסחר בעבדים אפריקאיים.

 

הכתר הקים בתי משפט, בנק מרכזי, צבא, מיניסטריונים, עיתונים, בתי ספר, ספריה, מוזיאון וגנים בוטניים. הצבא אורגן מחדש, נוסדו בתי ספר צבאיים וימיים וכן משטרה. כמו כן נפתחו שערי ברזיל בפני תיירים, מדענים, חוקרי טבע ואמנים אירופים. למרות שחרורה של פורטוגל ב-1811, החליט המלך להישאר בברזיל וב- 1815 הכריז על ברזיל כממלכה.

 

ריכוז השלטון בריו דה ז'ניירו והזנחת האינטרסים של האזורים האחרים הביאו לפריצת מרד אלים בפרנמבוקו בצפון המזרח ב-1817 שם הועלה לראשונה רעיון הרפובליקה. המורדים מחו על אבדן האוטונומיה שלהם מול ריו דה ז'ניירו והתיישבות פורטוגלים בשטחם. מרידות נוספות פרצו באזורים נוספים, אך לא היה נסיון לחיזוק המרד על-ידי איחוד כוחות. המרידות דוכאו באכזריות וכוח צבאי נוסף הובא מפורטוגל.

 

באותה תקופה סייע הצבא הפורטוגלי בדיכוי מרידות נגד ספרד באורוגוואי הסמוכה. ב-1821 סופחה אורוגוואי לברזיל והמלך הכריז על הקמתה של "הממלכה המאוחדת" שכללה את ברזיל, אורוגוואי ופורטוגל.

 

זמן קצר לאחר מכן, ב- 25 באפריל 1821, עזב המלך, עם ארבעת אלפים פקידי ממשל ובני משפחותיהם, את ברזיל, כאשר הוא לוקח עמו את מרבית הונו של הבנק הברזילאי. בנו, יורש העצר דון פדרו, הוכרז כשליט ברזיל. ב- 13 שנות שלטונו של המלך ז'ואאו בברזיל הורחב המסחר עם ארצות חוץ ואלפי זרים התיישבו בריו דה ז'ניירו. בתי קפה נוסדו בעיר, מוצר שהמסחר בו החליף את יצוא הזהב והיהלומים. אזור הסרה דו מאר וגדות הנהר פראייבה הוכשרו למטעי קפה על חשבון עצי היער הטרופיים. אזורי הדרום ובפרט ריו גרנדה דו סול ייצאו בשר ומוצרי בשר ועורות לארצות חוץ.

 

בצפון ובצפון-מזרח סבלה הכלכלה מהאטה עקב ביטול המסחר בעבדים ומוצרי הסוכר והטבק אף סבלו תחרות עזה מתוצרתה של קובה. הכותנה המקומית סבלה מתחרות מטעי הכותנה של דרום ארה"ב. העבודה נסמכה בעיקר על עבדים אפריקאיים וצאצאיהם ובאזורי האמזונס חי ערב רב של אוכלוסיות ילידיות מעורבות.

 


שנות העצמאות הראשונות

דון פדרו ביטל את המס על המלח לתעשיית מוצרי הבשר, אסר על החרמת קרקעות פרטיות, מאסר ללא צו שופט, וביטל עינויים, משפטים חשאיים ושלח נציגים מקומיים לקורטס (פרלמנט) של פורטוגל.

 

בספטמבר 1821 החליט הפרלמנט הפורטוגלי לבטל את מלכות ברזיל והכפיף אותה למוסדות המימשל בליסבון. כוחות צבא נשלחו לברזיל, אך נתקלו שם בהתנגדותו של המלך החדש. דון פדרו תבע מהכוחות הפורטוגלים לעזוב את ברזיל. בהמשך הקים ממשלה בראשות חוזה בוניפסיו דה אנדראדה אי סילבה, לשעבר פקיד מלוכני ומרצה למדעים מסאו פאולו.

 

כדי למנוע התפוררות המחוזות השונים הכריז דון פדרו על עצמו כ"מגן ברזיל" והכריז על כינוס אסיפה מכוננת. בהמשך הצטרף לתנועת העצמאות המקומית בראשות בוניפסיו דה אנדראדה ששאפה להקמת משטר פרלמנטרי, החזיר את נציגי ברזיל מליסבון והצהיר כי כוחות צבא פורטוגליים יוכרו ככוחות אוייב. בנוסף, ניסח ופירסם הצהרת עצמאות, הצהרה שהביאה את פורטוגל לשלוח כוחות צבא נוספים לברזיל. ב-7 בספטמבר, באיפירנגה סמוך לסאו פאולו, קרע פדרו מעל מדיו את סימני ההיכר הפורטוגליים, שלף את חרבו והכריז: "בדמי, בכבודי ובאלוהיי אני אשחרר את ברזיל".

 

למרות הכנות אלה, כמעט ולא נערכו קרבות בין הצדדים ושפיכות הדמים היתה מצומצמת. ב- 29 באוגוסט 1825 חתמו בריטניה ופורטוגל על אמנה המכירה בעצמאותה של ברזיל. ברזיל התחייבה מצידה, לשאת בחובה של פורטוגל לבריטניה ולפצות את המלך ובכירים אחרים על הפסדיהם בסכומים המתקרבים ל-2 מיליון ליש"ט. כן התחייבה ברזיל לבריטניה לא לסחור בעבדים מאפריקה.

 

החוקה שהנהיג פדרו במדינה העצמאית הציבה אותו מעל הרשות המחוקקת והשופטת, אך הבטיחה חופש דת ועיתונות, זכויות אדם וקניין נרחבות ושיוויון בפני החוק. החוקה אומצה כמעט מייד ע"י אזרחי המחוזות הדרום-מזרחיים שפרנסתם העיקרית נבעה מגידול הקפה, אך פגעה בתושבי צפון-המזרח שנסמכו על העבדות. בפרנמבוקו וסיארה פרץ מרד ב-1824 שהתפשט לכל חמשת הפרובינציות בצפון מזרח. המרד דוכא כעבור מספר חודשים.

 

ב - 1825 פלשה בואנוס איירס לשטח אורוגוואי במטרה לספחה לשטחה. פדרו שלח את צבאו להטיל מצור על שפך לה פלאטה, אך נתקל בקשיים במימון הלחימה ובהתנגדותן של בריטניה וארה"ב להמשך המצור. משא ומתן לסיום הלחימה הביא לעצמאותה של אורוגוואי ב-1828 ולנסיגת הכוחות הברזילאים.

 

מותו של מלך פורטוגל העלה חששות בברזיל מרצון מחודש של פדרו לאחד את ברזיל ופורטוגל תחת מלכותו. מהומות אלימות פרצו ברחובות ריו דה ז'ניירו בדרישה למימשל פדרלי עם אוטונומיה נרחבת למחוזות. ב-1831 פיזר פדרו את ממשלתו ועורר הפגנות של אזרחים וכוחות צבא שטענו כי פדרו ניצל לרעה את סמכותו על פי החוקה בפזרו את הממשלה. המלך סירב לדרישת ההמון שהשיב בקריאות: "מוות לעריץ". לבסוף ויתר פדרו על הכתר לטובת בנו בן החמש ועזב את ברזיל באותה דרך שהגיע אליה - בספינה ובחסות בריטית. לאחר עזיבתו, שלטו בברזיל עוצרים, עד 1840. תקופה זו אופיינה במאבקים מתמשכים בין פדרלים, רפובליקנים, מלוכנים שרצו בחזרת פדרו לשלטון ומתנגדי הכתר הפורטוגלי.

 

החל מ- 1834 העניקו העוצרים מידה רבה של אוטונומיה למחוזות עם זיקה פדרלית חלשה לריו דה ז'ניירו. היו אלה שנים של אינספור מרידות מקומיות ברחבי ברזיל. בין 1834 ל- 1849 פרצו יותר משמונה מרידות של בני המעמדות הנמוכים, ילידים, עבדים אפריקאיים נמלטים ובני חורין. בין 1835 ל-1845 פרץ מרד שלבש סממנים רפובליקניים בסנטה קתרינה וריו גרנדה דו סול. מרידות אחרות בפארה ב - 1835 - 1837, בסלבדור ב-1837- 1838, במאראניו ב-1838- 1841 ומינאס ז'ראיש וסאו פאולו ב - 1842 היו בעד מונרכיה.

 

ב - 1834 נודע על פטירתו של פדרו משחפת וברזיל היתה קרובה מתמיד לאפשרות פיצולה למספר מדינות קטנות. לקראת סוף אותו עשור הגיעה האליטה המקומית למסקנה כי שלומה והונה מצויים בסיכון ובצעד חריג הכריזה ב-18 ליולי 1841 על בגרותו וכשירותו של יורש העצר - פדרו השני, שהפך קיסר ברזיל בגיל 15.

 


ממונרכיה לרפובליקה
ב-1850 עברה ברזיל רפורמה אגררית, לפיה לא הוענקו יותר אדמות בזיכיון אלא נקנו ונמכרו בכסף. הרפורמה פעלה לטובת האליטה העשירה לה היו האמצעים לרכישת קרקעות, ולרעת החוואים הקטנים שלא יכלו לגייס את ההון הדרוש לרכישת הקרקע שעיבדו קודם לרפורמה. הרפורמה גם עודדה הגירה אירופית למדינה ומשקיעים בריטיים הקימו מסילות ברזל לאורך החוף.

 

שיפור במצב הכלכלי, התיישבות מהגרים אירופים בדרום, ושגשוגה הכלכלי של ארגנטינה – עוררו מחדש שאיפות רפובליקניות והתנגדות למונרכיה. ליברלים טענו כי ברזיל זקוקה למשטר רפובליקני ולביטול העבדות. המלך פדרו היה אף הוא חסיד שחרור העבדים. ב-1871 חוקקה הממשלה חוק לפיו ילודים לעבדים יהיו חופשיים עד גיל 8. ב-1884 נחקק חוק המשחרר עבדים לחפשי בהגיעם לגיל 60. עבדים רבים נמלטו מאדוניהם ומהמדינה והקימו מחתרות פעילות לעידוד הבריחה. מספר העבדים פחת בחצי מיליון באמצע שנות ה-80 של המאה ה-19. בעלי המטעים בסאו פאולו איבדו חלק ניכר מעבדיהם והוצרכו לשיטה חדשה של ארגון העבודה.

 

במאי 1888 נחקק "חוק הזהב" לביטול העבדות. בעלי המטעים הצליחו להתגבר על אובדן כוח העבודה, אך מעמדם החברתי של העבדים המשוחררים לא השתנה. מרביתם נותרו בבקתותיהם העלובות, משתכרים פרוטות, ללא מוסדות חינוך, ובתי הכלא החדשים שנבנו באותה שנה החלו לאכלס עבדים לשעבר עקב אמצעים מינהליים שננקטו כדי לפקח על פעילותם ושינוי ההגדרות למעשי פשע.

 

הלחץ הרפובליקני נמשך בשנים הבאות. בעשור שהחל ב-1880 התחלפו בברזיל עשר ממשלות ונערכו שלוש מערכות בחירות לפרלמנט. המלך הגביר את השימוש בכוח, בנסיון להחזיר יציבות כלשהי למדינה, אך עורר בכך תרעומת גדולה אף בקרב תומכי המונרכיה.

 

זכות הבחירה בברזיל היתה מוגבלת. ב- 1874 מנתה ברזיל 10 מיליון תושבים, ורק למיליון מהם היתה זכות בחירה. ב-1881, במגמה הפוכה לעולם המערבי ולנעשה ביבשת, צומצמה זכות זו לכ-145 אלף נפש. ב-1889 הודחה הממשלה המכהנת והגנרל דיאודורו דה פונסקה מונה לדיקטטור ברזיל. ב-1891 כינס פונסקה אסיפה מכוננת שתנסח חוקה. חוקתה החדשה של "ארצות הברית של ברזיל" כוננה פדרציה בראשות נשיא, קונגרס לאומי המורכב משני בתים ומערכת משפט. בבחירות ב-1891 זכה פונסקה במשרת הנשיא ולסגנו נבחר הפילדמרשל פלוריאנו ויירה פיצ'וטו. הנשיא החדש התקשה לתפקד מול הקונגרס, והתפטר במהרה. במקומו מונה סגנו פיצ'וטו, שנודע בשם "מרשל הברזל".

 

פיצ'וטו הדיח את מושלי המדינות שתמכו בפונסקה, צעד שגרר תגובות אלימות ברחבי המדינה. המרד בריו גרנדה דו סול הפך עקוב מדם, התפשט והפך למלחמת אזרחים ב - 1893 בין מונרכיסטים ורפובליקנים. גם הצי הברזילאי השתתף במרד, אך דוכא במעורבות אמריקנית פעילה. בנובמבר 1894 עקב מחלתו, העביר פיצ'וטו את הנשיאות לנשיאה האזרחי הראשון של ברזיל: פרודנטה חוזה דה מאריאס בארוס, נציג אליטת הקפה.

 

דה מאריאס ניהל מו"מ לסיום הלחימה בדרום ואף חנן את המורדים וקציני הצבא המוגלים. בהמשך פעל להחלשת השפעתו של הצבא על המימשל ודאג למקצע את הצבא ולהכפיפו לממשלה. ב-1897 נשלחו כוחות צבא גדולים לעיירה קנודוס שבבאהיה מחשש כי אוכלוסייתה הדתית של העיירה בת 30 אלף התושבים תומכת במונרכיה. תושבי העיירה נהרגו, נאסרו או ברחו והעיירה עצמה נמחקה כפי שנמחקו כפרים ילידיים. העיירה קנודוס שימשה כסמל ליחסו של המימשל לשולי החברה ואופי הפיקוח החברתי על שכבות האוכלוסייה בברזיל. אחד מחיילי הצבא הברזילאי שחזר מקנודוס ניסה להתנקש בחיי הנשיא, אך ירה למוות בטעות בשר המלחמה.

 

ב-1898 נבחר לנשיאות מנואל פראז דה קמפוס סאלס, שבתקופתו הושגה יציבות והוחזרה שליטתה של האוליגרכיה הוותיקה של בעלי הקרקעות בפוליטיקה המקומית. בהשפעתם הואץ הייצוא החקלאי של הקפה, הסוכר, הטבק, הקקאו והגומי שהיוו את כלכלת העיקרית של המדינה.

 

מדינות מינס ז'ראיש וסאו פאולו המשגשגות חילקו כמעט בלעדית את השליטה במערכת הפוליטית ובנשיאות. העוצמה הכלכלית רוכזה בידי מדינות דרום-המזרח, שהחזיקו ביותר משני שליש העוצמה החקלאית, התעשייתית והפיננסית של ברזיל.

 

בעשור הראשון של המאה ה - 20 עלה מעמדה של ברזיל בעולם ואף נוספו לה עשרות אלפי קמ"ר של שטחים, בעיקר מבוליביה. שר החוץ הברזילאי באותה תקופה, חוזה מריה דה סילבה פאראניוס, הביא להכרה ברורה בגבולותיה של ברזיל. הוא גם הידק את היחסים אם ארה"ב, בנסיון לאזן בין הלחצים של המעצמות על ברזיל: השפעתה של בריטניה על הכלכלה, גרמניה על הצבא וצרפת על האליטה. באמצעות תימרונים אלו הצליחה ברזיל להימנע מתלות מוחלטת במעצמה אחת.

 


הדיקטטורה של וארגאש

מלחמת העולם הראשונה העמידה את ברזיל במצב בעייתי. חלק ניכר מהצבא פעל בדרום, משלחת קציני צבא ברזילאים חזרה מהשתלמות צבאית בגרמניה וחוזה לאספקת נשק ותחמושת נחתם עם צרפת. המבוכה פסקה רק כשהגרמנים הטביעו ספינות צי סוחר ברזילאיות, אז ניתקה ברזיל את היחסים עם גרמניה והכריזה עליה מלחמה (שלא התממשה). באותן שנים נפגעה כלכלתה של ברזיל עקב הגבלות הסחר שיצרה מלחמת העולם.

 

הגירה נרחבת ובעקבותיה תיעוש ועיור החלו להופיע בתום המלחמה. הממשלה עודדה הקמת תעשיות זעירות ובתי מלאכה לייצור תחליפי יבוא, אך נמנעה מלפגוע בסקטור החקלאי. תנאי המחייה בעריה הגדולות של ברזיל פיגרו בהרבה אחר קצב גידולן. המגורים, התחבורה העירונית, שרותי ביוב, תברואה ואספקת המים לא נתנו מענה לגידול המהיר באוכלוסייה העירונית שנפגעה ממגיפות קשות: בריו דה ז'ניירו, סנטוס ונמלי צפון המזרח פשו הקדחת הצהובה, המלריה והאבעבועות.

 

מבצעי ניקוי נרחבים סייעו להקטין את מימדי הבעייה מעט, אך בשכונות הפחונים וכוורות המגורים שהוקמו סביב לערים ע"י מהגרי עבודה עדיין נפוצו מחלות רבות. גם מהגרים שבאו לעבוד במטעי הקפה, נמלטו במהרה לערים והחריפו את המצוקה. תושבי הערים, ובעיקר נשים שהועסקו בתעשיית הטכסטיל, ניסו להתאגד למאבק לשיפור תנאי העסקתם. בשנים 1903, 1906, 1912 ו-1917 אף פתחו בשביתות, ורבים פוטרו מעבודתם. בריונים שהועסקו ע"י בעלי המפעלים פגעו לא פעם בשובתים ולעתים אירעו אף מעשי טבח נרחבים.

 

החל משנת 1922 אירעו מרידות של קציני צבא צעירים (טננטה) שהחלו בקופקבנה בניסיון לשנות את אופיין המושחת של ההיררכיה הצבאית ומדיניות הממשלה בנוגע לערי הספר. מרידות אלו נמשכו עד שנת 1931. השפל הכלכלי של 1929 פגע גם בברזיל והממשלה הגיבה ברכישת יבולי הקפה מהמגדלים במחיר קבוע, כדי למנוע את התמוטטותם, והשמידה את היבולים. מעמד העובדים, שנמנעו ממנו העלאות שכר ושיפור תנאי העבודה, תסס. מהומות שפרצו לקראת הבחירות של 1930 לנשיאות, התפשטו על פני המדינה, כאשר ד"ר ז'טוליו וארגאש נטל את הנהגת המרד נגד אילי הקפה מסאו פאולו ואליו הצטרפו קציני הצבא הזוטרים שקצה נפשם במשטר הישן.

 

בנובמבר 1930 הכריח וארגאש את הנשיא להתפטר והוא עצמו עמד בראש הממשלה הזמנית. וארגאש ביטל את חוקת ברזיל מ-1891 וחוקק חוק חינוך חובה חינם לבתי הספר היסודיים, הקים מיניסטריון לענייני עבודה ואיגודים מקצועיים, הנהיג רפורמה בדיני העבודה והלאים תעשיות רבות שהיו עד כה בשליטתם של גורמים מחוץ לברזיל. ב- 1934 נוסחה חוקה חדשה לברזיל וניתנה זכות בחירה אוניברסלית לתושביה. וארגאש עצמו נבחר לכהונת נשיא לארבע שנים..

 

התגברות הפשיזם בברזיל והופעת המפלגה ה"אינטגרליסטית" ב-1932 שלוותה בסממנים נציונל סוציאליסטיים לרבות שנאת היהודים, שימשו עילה לוארגאש להכריז ב-1937 על פירוק הקונגרס ונטילת סמכויות דיקטטוריות. וארגאש אסר יריבים פוליטיים, בעיקר תומכי המשטר הישן, הוציא מחוץ לחוק את המפלגה הקומוניסטית, הפשיסטית והאינטגרליסטית, והציג את משטרו כ"המדינה החדשה" (אסטאדו נובו). מושלי המדינות הוחלפו במפקחים מקצועיים תומכי וארגאש, ולמעשה איבדו המדינות את האוטונומיה שלהן. ראשי משרדי הממשלה המקומיים הוחלפו גם הם והצבא השתלט על המשטרות המקומיות.

 

בהמשך ביטל וארגאש מפלגות פוליטיות נוספות שהיוו איום על מימשלו, אך דאג לתמיכתן של האליטות הכפריות והמסחריות בו. הדיקטטורה שהקים היתה פופוליסטית ולא טוטליטרית. הסובסידיות לקפה בוטלו, וסאו פאולו עברה תיעוש מהיר שהפך אותה למרכז התעשייתי הגדול ביבשת. נוסדו תעשיות פלדה ומתכת והונהגו מכסי מגן לתוצרתה של ברזיל שהגנו על תעשיינים ויזמים מפני הייבוא. המסחר והיצוא גברו, וכלכלתה של המדינה צמחה בשיעור שנתי של כארבעה אחוזים. בצד השיפור במצב הכלכלי והסוציאלי, הנהיג וארגאש צנזורה מחמירה והגבלות על חופש הביטוי.

 


דמוקרטיה זמנית
בימי
מלחמת העולם השנייה, שמרה ברזיל תחילה על נייטרליות, אך ב-1944 נענתה להצעת ארה"ב לאפשר שימוש בנמלי ברזיל ובשדות התעופה שלה בתמורה לסיוע כלכלי גדול. לאחר שצוללות גרמניות תקפו ספינות ברזילאיות, הצטרפה ברזיל ללחימה עצמה, והיתה המדינה היחידה בדרום אמריקה שנטלה חלק פעיל במלחמת העולם השנייה. השתתפותה של ברזיל בלחימה במשטרים הדיקטטוריים באירופה, כאשר היא עצמה נתונה למשטר דיקטטורי עוררה תסיסה בציבור, בעיקר לאחר שובו של הצבא הברזילאי מאיטליה.

 

לקראת סוף המלחמה עלה חשש כי וארגאש לא יקיים את הבטחתו לקיום בחירות חופשיות ב-1945. בתקופה זו ביצע וארגאש שורה של צעדים פופוליסטיים, על מנת לשמר את כוחו. הצנזורה הופחתה, אסירים פוליטיים שוחררו, בהם פעילים קומוניסטיים, חודשו קשרי החוץ עם ברית המועצות ומדינות הגוש המזרחי, הועמקה החקיקה הסוציאלית ושופרה ההגנה על התוצרת המקומית על חשבון אינטרסים אמריקניים ובריטיים. צעדים אלה עוררה חשש בקרב האליטות הברזילאיות כי מוקדי הכוח עשויים לעבור לידי השמאל ומעמד העובדים.

 

על רקע זה ביצע הצבא הפיכה והדיח את וארגאש באוקטובר 1945. נשיא בית המשפט העליון קיבל עליו את הנשיאות עד לקיום הבחירות. לקראת הבחירות כבר פעלו בברזיל מספר מפלגות פוליטיות: השמרנים והאליטות המסורתיות ייסדו את האיחוד הדמוקרטי הלאומי, הזרמים הליברליים יותר ייסדו את המפלגה הסוציאל דמוקרטית, וארגאש עצמו ייסד עם מנהיגי איגודי העובדים את מפלגת הפועלים הברזילאית והמפלגה הקומוניסטית ששותקה בשנות ה- 20 חזרה לפעול אף היא.

 

לראשונה בברזיל נוהלה מערכת בחירות עממית וכללית באמצעים מודרניים, לרבות מסעי הסברה במדינות ובמחוזות, תשדירי רדיו ומודעות בעיתונות. מועמדה של המפלגה הסוציאל דמוקרטית, הגנרל ושר המלחמה לשעבר, אוריקו גספר דוטרה נבחר לנשיאות.

 

דוטרה תיקן את החוקה ופירק את המנגנונים הריכוזיים של תקופת ה"מדינה החדשה". סמכויות המדינות הורחבו משמעותית והובטחו מנגנוני בחירות מקומיים ולאומיים מתקדמים. הבחירות הכלליות הותרו לגילאים 18 עד 65 ובוטלה ההכרה במפלגות פוליטיות שאינן דמוקרטיות. כמו כן הושבו חירויות הביטוי השונות, אך נאסרה הפצת דעות קדומות בענייני גזע ומעמד. דוטרה ניתק את קשריה הדיפלומטיים של ברזיל עם הגוש המזרחי, הוציא את המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק, והידק את קשרי החוץ של ברזיל עם ארה"ב בתמורה לסיוע.

 

דוטרה גם כינן יחסים דיפלומטיים עם ישראל ב-1949. בתחום הפנים הקים מימשלו יותר מארבעת אלפים בתי ספר באזורי הספר, אוניברסיטאות במדינות שונות, מועצת מחקר לאומית לפיתוח המדע והטכנולוגיה. תשתיות מסילות ברזל ורכבות שופרו, כבישים רבים נסללו לקישור ריו דה ז'ניירו עם סאו פאולו וסלבדור, והורחבה מערכת ייצור ואספקת החשמל במדינה.

 

בתחום הכלכלי ביטל דוטרה את תמיכת הממשלה בתעשייה ועודד את הייצור והיצוא החקלאי, בעיקר הקפה. דוטרה אף יזם מכון לחקר האמזונס ועורר עליו ביקורת קשה בטענה ששימור האזור ומחקרו יביא לאובדן מחצית שטחיה של ברזיל.

  

למרות כל אלה, נכשל דוטרה בבחירות לנשיאות ב-1950, ווארגאש שב ונבחר לנשיא. למרות האהדה הגדולה אליו בקרב העם, נתקל וארגאש בהתנגדות מצד האליטות השמרניות, הצבא ואף ארה"ב. באווירת "המלחמה הקרה" ראו בוארגאש איום קומוניסטי. התגברות האינפלציה הניעה אותו להעלות את שכר המינימום ואת המיסים על המעמד הבינוני, צעדים שנחשבו "קומוניסטיים" בעיני הצבא והאליטות. וארגאש ייסד שורה של חברות ותאגידים ממשלתיים, בהם בנקים, חברת הנפט הלאומית וחברת החשמל הברזילאית, בניגוד לתביעתה של ארה"ב שרצתה שאלה יוקמה בעזרת משקיעים אמריקנים. בתגובה, סירבה ארה"ב להעניק סיוע לממשלו של וארגאש.

 

וארגאש הותקף מבית ומחוץ. ממשלות זרות ראו בו לאומן, קציני הצבא הודאגו מהתרחקותה של ארה"ב והאליטות ראו במדיניותו הכלכלית והחברתית של וארגאס התקרבות מסוכנת למעמדות הנמוכים והטייה לכיוון הקומוניזם. הקיטוב בין תומכיו ומתנגדיו של וארגאש הלך וגבר, עד שב-25 באוגוסט 1954 הציב מפקד חיל האוויר הברזילאי אולטימטום לוארגאש: להתפטר ממשרתו או שיודח.

 

וראגאש פרש לחדרו, כתב מכתב רגשני לאזרחי ברזיל ובוחריו וירה בעצמו למוות. אזרחי ברזיל ההמומים, כואבים את מותו של "אבי העם", כפי שכונה הסתערו על מוקדי הכוח של מתנגדי וארגאש. סגן הנשיא, ז'ואן קפה פיליו מילא את מקומו של וארגאש עד תום כהונתו ב- 1955.

 


הקמת ברזיליה

בבחירות באותה שנה זכה מועמדן של מפלגות הקואליציה (המפלגה הסוציאל דמוקרטית ומפלגת הפועלים), מושל מדינת מינאס ז'ראיש, ז'וסלינו קוביש'ק, צאצא למהגרים מצ'כיה. קובישק השקיע בעידוד ופיתוח התעשייה, בעיקר הפלדה והמתכת אך גם ייסוד תעשיית כלי רכב שתחליף במהרה את שיירות הפרדות ותהפוך לשמינית בגודלה בעולם.

 

התשתיות הציבוריות זכו אף הן לטיפול שורש: בנייה, תקשורת ומערכת כבישים מהירים נבנו במהירות. בנוסף, יזם קובישק מפעל ענקי נוסף - הקמתה של ברזיליה, בירה חדשה לברזיל. הוא זימן את האדריכל אוסקר נימאייר ובחר באתר ברמת ברזיל בצפון-המזרח בשטחה של מדינת גויאס, מרחק של 1300 ק"מ מריו דה ז'ניירו. מחוז ברזיליה הוכרז כמחוז פדרלי נפרד. בנייתה של ברזיליה הסתיימה לקראת תום כהונתו, ובאפריל 1960 היתה לבירתה הרשמית של המדינה. הקמתה של הבירה באזור הביאה לפיתוח מואץ במדינות גויאס ומאטו גרוסו. אוכלוסייתה של ברזיליה גדלה במהירות והיא מנתה בתחילת האלף השלישי למעלה משני מיליון תושבים.

 

 

הקונגרס הלאומי בברזיליה (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

 

נאמן לעקרונות הקידמה והפיתוח, הקים קובישק ב-1958 רשות לפיתוח צפון המזרח הנחשל, בו התעצמה פעולתה של תנועה שמאלנית על פי עקרונותיו של פידל קסטרו. לקראת תום כהונתו מנתה כבר אוכלוסייתה של ברזיל כ-70 מיליון נפש, שליש מאוכלוסיית היבשת כולה. תוחלת החיים עלתה משמעותית, קרוב למחצית מאזרחי ברזיל היו עירוניים, מספר המועסקים בתעשייה הוכפל והתעשייה היוותה רבע מהתוצר המקומי, מעט יותר מהחקלאות המסורתית. אלא שחלק ניכר מפעולות מימשלו של קובישק מומנו מהדפסת כסף והאינפלציה המקומית הגיעה ב-1960 ל- 40 אחוזים.

 

שכונות העוני בערים הגדולות המשיכו לגדול והקיטוב החברתי-כלכלי הוחרף: כעשירית מאוכלוסיית ברזיל נטלה כ-40 אחוזים מההכנסה הלאומית. ברזיל גם סירבה לנקוט מדיניות אנטי אינפלציונית ומעמדה בשווקי הכספים הבינלאומיים הורע.

 

קובישק נכשל בבחירות 1960, והנשיאים שבאו אחריו החזיקו מעמד תקופות קצרות בלבד, הן בשל התנגדות פנימית של האליטה הברזילאית, והן בשל התערבות אמריקנית פעילה. ב-31 במרס 1964 התקיימה הפיכה צבאית, בתמיכה אמריקנית, והוחל משטר צבאי על ברזיל.

 

 


המשטר הצבאי
הרמטכ"ל, מרשל הומברטו קסטלו ברנקו הוכרז כנשיא ע"י הקונגרס. ארה"ב הכירה מייד במימשל החדש של "הכוחות הדמוקרטיים" שפעלו לנוכח "התערבות זרה" , שבדיעבד הוברר שהיתה אמריקנית בלבד. הקונגרס פוזר, הנציגים הנבחרים שלא היו לטעמו של הצבא, פוטרו. המפלגות הוצאו מחוץ לחוק והותרו שתי מפלגות בלבד: מפלגת שלטון ומפלגת אופוזיציה "רשמית". מתנגדים ויריבים אפשריים סולקו, פוטרו, נאסרו ועונו בהמוניהם. בוטלה זכות הבחירה של חשודים כמתנגדי המשטר, איכרים ומנהיגי עובדים נכלאו ועונו. חסידי הקו הנוקשה בצבא אף רצו בטיהור המדינה מאנשי שמאל ודמויות פופוליסטיות. סמכויות הנשיא המורחבות הורחבו עוד יותר.

  

עם זאת, הצליח ברנקו לשפר את המצב הכלכלי ולהוריד את האינפלציה. בתום כהונתו, מונה לתפקיד שר המלחמה, המרשל ארתור דה קוסטה אי סילבה. בשנים אלה החלו להופיע סימנים ראשונים לרצון לחזור לממשל אזרחי, גם בקרב תומכי ההפיכה הצבאית.

 

ב-1967 החלו הפגנות ענק של סטודנטים ברזילאיים, ובעריה של ברזיל נוסדה גרילה עירונית. ב-1969 חטפה המחתרת את שגריר ארה"ב בברזיל, צ'רלס בורק אלבריק, ושיחררה אותו תמורת שיחרור יותר ממאה אסירים פוליטיים. בארבע השנים הבאות פוצצה התנועה בנייני ממשל, אנשיה שדדו בנקים למימון פעולותיה, ועוד דיפלומטים זרים נחטפו.

 

עם מותו של דה סילבה, החמיר מצב הדיקטטורה שוב. הגנרל אמיליו גראסטאזו מדיצ'י תפס את מקומו, ותחת ממשלו נאסרו ועונו אלפי מתנגדי משטר. מאוד נעלמו או נרצחו, התאחדות הסטודנטים הברזלאית פורקה ונערך מסע לטיהור האוניברסיטאות ממתנגדי המשטר. אקדמאים, אמנים ורבים אחרים בחרו לעזוב את ברזיל לאירופה וארה"ב. תנועת הגרילה דוכאה באכזריות.

 

על רקע מעצרים ועינויים, המשיכה הכלכלה הברזילאית להתפתח. בצפון המדינה נסללה האוטוסטרדה הטרנס-אמזונית, בפאראנה החלו עבודות להקמת סכר איטאייפו, המשותף עם פרגוואי - שיהפוך לסכר הגדול בעולם. מדיצ'י הכריז על תוכנית: "קרקע ללא תושבים לתושבים ללא קרקע". הוא הציע הקלות והטבות למהגרים לאזור האמזונס, ובכך פגע למעשה בתושבי המקום העניים. ילידים מהאמזונס החלו לעזוב את המקום. בנוסף, תשומת הלב העולמית הופנתה מאוחר יותר להכחדת היערות, אך גזילת הקרקעות וסכסוכי קרקע שפרצו לאחר יישום תוכניתו של מדיצ'י נעלמו מהתקשורת עד הירצחו של צ'יקו מנדס, פעיל מקומי ידוע.

 

הכלכלה הברזילאית צמחה בקצב של 12 אחוזים לשנה כשהיצוא התעשייתי מוביל את הפעילות הכלכלית. הכלכלה הברזילאית קיבלה עידוד מהשקעות זרות בעיקר בתשתיות המקומיות: מערכת הכבישים באמזונס, המפעל ההידרואלקטרי בדרום וכורים גרעיניים. יש הטוענים כי "הצלחתו" של המשטר הצבאי בברזיל עודדה אנשי צבא בארגנטינה, צ'ילה, בוליביה ואורוגוואי לבצע הפיכות גם במדינותיהם, וכי האירועים בברזיל היו אחד הגורמים שהובילו לדיקטטורות הצבאיות הרצחניות במדינות דרום אמריקה.

 


ברזיל הדמוקרטית
רק ב-1974 החל שינוי בדיקטטורה הברזילאית, כאשר הגנרל המתון ארנסטו גייסל מונה לנשיא. גייסל החל ליישם מדיניות "אברטורה" (פתיחות), במסגרתה הותרו התאגדות פוליטית ובחירות מוגבלות בהן זכתה מפלגת האופוזיציה הרישמית. מימשלו פירק את הברית הצבאית עם ארה"ב, ביטל את הסמכויות הדיקטטוריות של הנשיא ופיטר את שר הצבא הימני-קיצוני. ממשיכו, ז'ואן בטיסטה אוליברה פיגוריידו, הרחיב את ה"אברטורה", התיר את שובם של גולים לברזיל, שיחרר אסירים פוליטיים וביטל את הצנזורה. מימשלו אף פירסם תוכניות מעבר להקמתן מחדש של מפלגות פוליטיות לקראת מערכת בחירות.

 

אלא שכעת הכלכלה הלכה והידרדרה, ושורת הפגנות ענק פרצו בערים הגדולות. מנהיגי העובדים, לרבות מי שעתיד להיות לנשיא המדינה, לואיס לולה אינסיו דה סילבה, נאסרו.
קרן המטבע הבינלאומית כפתה על ברזיל קיצוצי שכר וצעדים להורדת האינפלציה. אזרחי הצפון, צפון המזרח והדרום פלשו לקרקעות בדרישה לרפורמה אגררית.

 

ב- 1984, בעת שהיית הנשיא בארה"ב לצורך ניתוח, הפגינו מיליוני ברזילאים בחוצות הערים הראשיות בדרישה לזכות בחירה ישירה. הקונגרס לא נענה לדרישה, אך הוקם פורום לבחירת הנשיא שהורכב מנציגי הקונגרס וחברי האסיפות של המדינות השונות. הפורום בחר בטנקרדו נווס, מושל מינאס ז'ראיש לנשיאות האזרחית, אך הוא מת ערב השבעתו, ותחתיו מונה חוזה סארניי ממפלגת השלטון.

 

ב- 1988 אושרה חוקה חדשה, המבטיחה זכות ההצבעה ישירה לאזרחי ברזיל, שהורחבה גם לבני 16. במרס 1990 החל לכהן הנשיא הנבחר החדש פרננדו קולור דה מלו, בן האליטה העשירה של ברזיל שגבר ברוב קטן על "לולה", מנהיג מפלגת הפועלים. הבחירות היו ישירות וחשאיות ומרבית אזרחי המדינה הצביעו לראשונה בימי חייהם. מדיניותו הכלכלית של הנשיא הביאה להורדת האינפלציה לזמן קצר, אך ב-1991 היא נסקה ל- 1500 אחוזים. במקביל נחשפה שערוריית שחיתות, שטלטלה את המימשל ב- 1992. התברר כי בסיוע שר האוצר במימשלו הקים קולור "ממשלה מקבילה" וניתב אליה מיליארדי דולרים שמצאו את דרכם לכיסו ולכיסי מקורביו. קולור הודח ושר האוצר נכלא ומאוחר יותר נרצח בנסיבות מסתוריות. קולור עצמו פרש לחיי עושר במיאמי לאחר שמערכת המשפט הברזילאית לא הצליחה להרשיעו בשחיתות.

 

סגנו של קולור, איתמר פרנקו, הושבע לנשיא. הרוח החיה במימשלו היה שר האוצר, פרננדו הנריקה קרדוזו. תוכניתו להחלפת המטבע לריאל וייצוב האינפלציה שהושקה ב - 1994 היתה מוצלחת כל כך שבעקבותיה זכה בבחירות לנשיאות ברזיל וגבר על יריבו "לולה" ברוב מרשים. קרדוזו, לשעבר פרופסור לסוציולוגיה פוליטית, פעל לצמצום המגזר הציבורי והפריט מונופולים ממשלתיים. עם פרוץ מהומות אזרחיות ב- 1995 ו- 1996 על רקע בעיית הקרקעות בברזיל פעל קרדוזו גם בתחום זה לשינוי המצב, בו אחוז אחד מתושבי ברזיל מחזיקים ב- 45 אחוז מקרקעותיה.

 

ב-1997 תוקנה חוקת ברזיל כדי לאפשר לקרדוזו כהונה עוקבת במשרת הנשיא. בין 1997 - 1998 נפגעה כלכלתה של ברזיל מנפילת שוקי המטבע בדרום מזרח אסייה וקריסתה הכלכלית של ברית המועצות. משקיעים זרים הוציאו את כספם מן המדינה וקרדוזו נאלץ לנקוט צעדי חירום ולפנות לקרן המטבע הבינלאומית לסיוע.

 

למרות זאת, נבחר קרדוזו לכהונה שנייה ב- 1998. קרן המטבע העניקה לברזיל סיוע של כ-41 מיליארדי דולרים וקרדוזו קיצץ בזכויות הביטוח הסוציאלי. הריאל פוחת משמעותית לעומת הדולר כדי ליצור יתרון תחרותי לתוצרתה של ברזיל, אך עם השפעה מועטה על האינפלציה. למרות הצלחותיו לא הצליח קרדוזו לקבל תמיכה מספקת כדי לטפל באי השיוויון החברתי-כלכלי המשווע במדינה, או בנושאים סביבתיים בוערים.

 

שכונת עוני בסאו פאולו (צילום: איי פי)

 

בתחילת 2003 נבחר לואיס אינסיו לולה דה סילבה ("לולה") לנשיא ברזיל. לולה, בן למעמד הפועלים ופעיל שמאל הקים את הממשלה השמאלית הראשונה בברזיל מזה 40 שנה. הוא העלה את השכר במגזר הציבורי, אך קיצץ בזכויות הפנסיה. בנוסף, יזם תוכנית לאומית של "אפס רעב", לפיה יקבלו הרעבים במדינה לפחות שלוש ארוחות ביממה. תוכניותיו לרפורמות בכלכלה הביאו לחיזוק המטבע המקומי (ריאל) של ברזיל מול הדולר האמריקני ולקידום מעמדה האזורי והעולמי של ברזיל. באוקטובר 2006 נבחר לתקופת כהונה שנייה.

 

בתקופת כהונתו השנייה נמשכה ההתאוששות בכלכלה, ונמשכה ההשקעה המסיבית בשירות הציבורי, ובענפי החקלאות והכרייה. במקביל גבר זרם ההשקעות הזרות במדינה. עם זאת, נתקלה המדינה במספר בבעיות. תשתיות רבות, בעיקר בערים, לא הצליחו להדביק את קצב הצמיחה הגבוה ואת הגידול במספר התושבים. בנוסף, השגשוג הכלכלי ניכר בעיקר בחבלים הדרומיים במדינה, ואילו הצפון העני לא נהנה כמעט מפירות הצמיחה.

 

ביוני 2009 חתם לולה על חוק שנועד להסדיר את האי-סדר בחלוקת האדמות באזור האמזונס, שנבע מהשתלטות לא חוקית של ברזילאים רבים. על פי החוק החדש הוסדר המעמד החוקי של בעלי האדמות הזעירות, ללא תשלום, ואילו בעלי קרקעות גדולות נדרשו לשלם עבורן. החוק זכה לביקורת קשה מצד ארגונים להגנת הסביבה בטענה שהוא יגרום להגברת בירוא היערות.

 

מכיוון שלא יכול היה להיבחר לכהונה שלישית, תמך לולה בדִילְמַה רוּסֶף (Dilma Rousseff), לשעבר ראש מטה הנשיא וחברת מפלגתו. באוקטובר 2009, לאחר שני סיבובי בחירות, ניצחה רוסף במירוץ לנשיאות, והיתה לאישה הראשונה בברזיל בתפקיד זה.

 

ברזיל נחלה הצלחה, יחסית למדינות מתפתחות אחרות, במאבקה במחלת האיידס. התוכנית שהפעילה הממשלה הפכה מודל לחיקוי במדינות נוספות. עם זאת, נתונה התוכנית בוויכוח ציבורי, שכן היא כוללת "העתקה" בלתי חוקית של תרופות אותן מייצרות חברות התרופות הגדולות.

 


יהודים

היהודי הראשון שהגיע לברזיל היה כפי הנראה גספר דה גמה, שנחטף והוכרח להמיר את דתו בילדותו. ב- 1500 נלווה דה גמה למשלחתו של  קברל שנחתה על חופי ברזיל. בשנים שלאחר מכן, לאחר ייסוד האינקוויזיציה בפורטוגל, נמלטו יהודים ואנוסים רבים למקומות שונים, בהם ברזיל. רשמית, לא נוסדה אינקוויזיציה בברזיל, אך ראשיה נהגו לפקוד את הארץ מדי פעם וב- 1580 אף שלחו אנוסים מברזיל להישפט בליסבון. רדיפות נגד אנוסים נמשכו מדי פעם, וב- 1618 נערך מצוד אחריהם. 

 

ערב פלישת ההולנדים לבאהיה ב- 1624 מנתה האוכלוסייה האירופית בברזיל כ-50 אלף נפש, חלק ממנה יוצאי האנוסים מפורטוגל. תחת השלטון ההולנדי חזרו אנוסים ליהדות ויהודים נוספים היגרו מאירופה לאזור. ב 1636 אף נוסד בית כנסת ברסיפה. 

 

בשנת 1642 הגיעו לברזיל הרבנים יצחק אבוהב דה פונסקה מאמסטרדם ורפאל ד'אגילר לכהן בבתי הכנסת ברסיפה ובמאוריציה. ב-1647 אסרו הפורטוגלים את יצחק דה קסטרו בעוון לימוד מנהגים ומצוות היהדות. הוא נשלח לליסבון שם נדון למות על המוקד. לאחר כיבוש היישוב ההולנדי ע"י הפורטוגלים ב- 1654 נמלטו יהודים רבים לאמסטרדם, ניו יורק ואיי הודו המערבית. אלו שלא הצליחו להימלט נהרגו או נפוצו למקומות בהם שמרו על זהותם הדתית בסוד.

 

ב- 1655 סגרו הפורטוגלים את בית הכנסת כחל צור שברסיפה, והוא נפתח מחדש רק בשנת 2002, במימון משפחת ספרא. כחל צור הוא בית הכנסת הקדום ביותר בכל יבשת אמריקה.

 

ב- 1773 ביטל הכתר הפורטוגלי את האפלייה נגד היהודים שחזרו אט אט לברזיל. עם עצמאותה של ברזיל ב - 1822 הגיע לברזיל גל הגירה מיהדות מרוקו ואיי הודו המערבית, סוריה, וארצות הבלקן והתיישב בערים בלם, מנאוס, רסיפה, באהיה וריו דה ז'ניירו.

 

בעשור האחרון של המאה ה- 19 העלו יהודים באירופה את האפשרות להתיישבות יהודים בברזיל. לאחר גירוש יהודי מוסקבה ב -1891 הגיע לברזיל עמיתו של הרצל, אוסוולד בוקסר, לבחון את רעיון ההתיישבות והמליץ עליה בחום. ארגון יק"א של הברון הירש הקים במחוז ריו גרנדה דו סול ב-1902 מושבת יהודים שנקראה "פיליפסון" והשתרעה על כמה עשרות קמ"ר, אך יהודים מעטים היגרו אליה. ב-1909 הקימה יק"א מושבה שנייה בשם קוואטרו אירמאוס, על שטח של מאות קמ"ר אך למרות מאמצי האגודה כשלה גם התיישבות זו.

 

היהודים שהיגרו לערים הקימו בהן קהילות מגוונות. בפורטו אלגרה בירת ריו גרנדה דו סול נוסד בית ספר יהודי ב- 1910 ועיתון בשפת היידיש ב-1915. בסאו פאולו הוקמו ארגונים פילנטרופיים ובריו דה ז'ניירו נוסד מוסד לסיוע לקורבנות מלחמת העולם הראשונה. בשנות ה- 20 הגיעו לברזיל כ- 30 אלף יהודים ממזרח אירופה ובשנות ה-30 כ-18 אלף , למרות חוקי הגירה חמורים.

 

לאחר עליית הנאצים לשלטון ב- 1935 רכשה יק"א שטחים נוספים עבור יהודי גרמניה, אך ממשלת ברזיל סירבה להעניק היתרי כניסה והאדמה נמכרה.ב- 1938 אסרה ברזיל על קיום מוסדות יהודיים. גל אנטישמי פרץ באותן שנים והפרוטוקולים של זקני ציון הופצו בברזיל. ב- 1945 עברה ברזיל מהפך דמוקרטי ומוסדות יהודים חזרו לפעול. שליח ברזיל לאו"ם, המדינאי אוסוולדו ארניה, הצביע בעד תוכנית החלוקה ב-1947 באו"ם ואף תמך בהצבעה על הקמת מדינת ישראל.

 

בבחירות לפרלמנט של 1966 נבחרו ששה יהודים מסיעות שונות לבית הנבחרים. יהודים כיהנו גם במועצות המדינות והערים. ב- 1969 מנו יהודי ברזיל כ-140 אלף נפש בערים ריו דה ז'ניירו, סאו פאולו, פורטו אלגרה, בלו הוריזונטה, רסיפה ובלם.

משנות ה- 70 היו גילויי אנטישמיות מעטים כנגד יהודים. בתחילת המאה ה-21 חיו בברזיל כ-150 אלף יהודים, מחציתם בסאו פאולו. השפעתם של יהודי ברזיל על כלכלתה גבוהה. שתי החברות המובילות בענף התכשיטים וההוצאה לאור במדינה הן בבעלות יהודים, וכן הבנק השישי בגודלו במדינה. ב- 1994 נבחר למושל מדינת פאראנה חיימה לרנר, המושל היהודי הראשון, ופרופ' אווה אלתרמן ביי נבחרה ב - 1988 לסנטורית היהודייה הראשונה בפרלמנט של ברזיל. יהודים כיהנו במהלך השנים גם בממשלתה של ברזיל.

 

מאז הקמתה של מדינת ישראל עלו כ-8,000 יהודים מברזיל לישראל (נכון ל- 2004). לברזיל וישראל קשרים דיפלומטיים מ- 1949. בתחילת שנות ה-50 נחתמו ההסכמים הראשונים לשיתוף פעולה בין המדינות בתחומי התרבות, המסחר, התעשייה, החקלאות המדע ועוד.

 


חגי ברזיל
1 בינואר - ראש השנה,

25 בינואר - יום השנה לסאו פאולו

פברואר – הקרנבל

21 באפריל - יום ברזיליה, יום טיראדנטאס - לציון המרד ב – 1789

7 בספטמבר - יום העצמאות מפורטוגל ב-1822

15 בספטמבר - יום הכרזת הרפובליקה ב- 1889.

חג המולד.

 


בחנו את עצמכם

 

.

 


יש לכם הערה לערך ?


חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
קהילות
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ynet בסלולר
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
קטלוג אופנה
JumpStarter
יחסים
קהילות
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות

YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותTotal media - Interactive media technologiesApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
as22-c  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©