יוגוסלביה

פדרציית המדינות שהרכיבו את יוגוסלביה לתולדותיהן (ר' ערך נפרד על כל אחת מהן) קמה לאחר מלה"ע ה-1, עם התפוררותה של האימפריה האוסטרית-הונגרית, ששלטה על חלק ניכר משטחה. בתחילה נקראה ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים, וב-1929 שונה שמה ליוגוסלביה. הדרישות לזכויות אוטונומיה שהועלו במקדוניה ובקרואטיה הגיעו לשיאן ברצח המלך אלכסנדר ה-1 (1934). שאיפתה לניטרליות במלה"ע ה-2 לא מנעה את פלישת גרמניה ב-1941.

המדינות אליהן התפרקה יוגוסלביה בשנות ה-90 של המאה ה-20

לאחר שכבשו הגרמנים את יוגוסלביה במהלך מלחמת העולם השנייה (1941) היה טיטו לראש המחתרת הקומוניסטית שפעלה נגד הגרמנים וניהל לוחמה פרטיזנית . באזורי שליטתם של הפרטיזנים הוקמו שלטונות מקומיים בזעיר אנפין לפי המתכונת הקומוניסטית. ב-1943 הכירו בעלות הברית בטיטו כמנהיג ההתנגדות ביוגוסלביה, החלו לסייע לו ואף אילצו את המחתרת המלוכנית בראשות דראזה מיכאילוביץ', הקטנה בהרבה, אך המייצגת לכאורה את הממשלה הגולה של יוגוסלביה, לשתף פעולה עמו. המחתרת היוגוסלבית בראשות טיטו היתה המצליחה ביותר באירופה הכבושה בידי הנאצים, ופעילותה קיבלה משנה תנופה כאשר פלש הצבא האדום לסרביה באוקטובר 1944. בעזרת הפרטיזנים של טיטו, שוחררה יוגוסלביה כולה בתוך זמן קצר, ושרידי המחתרת הלאומנית חוסלו. הנקמה במשתפי הפעולה עם הנאצים היתה אכזרית.

טיטו (מימין) עם ראש המחתרת המלוכנית דראזה מיכאילוביץ' (במרכז), 1944 (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

בנובמבר 1945 הכריז טיטו על הקמת הרפובליקה העממית הפדרלית יוגוסלביה ופתח במסע טיהורים חדש נגד מתנגדיו. שאיפתו היתה להקים רפובליקה סובייטית לכל דבר, אולם דרכו העצמאית, בייחוד במדיניות החוץ, לא היתה לרוחו של מנהיג ברית המועצות סטלין, שפקד ב-1948 לערוך טיהור במפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית. ההוראה לא הוצאה לפועל, והקרע בין שני האישים נעשה גלוי.

ב-1948 ניתקה יוגוסלביה מהתלות בברה"מ והונהגה בה מדיניות "קומוניזם לאומי" ליברלית יחסית, תוך התקרבות למדינות המערב והקלת ההגבלות על חקלאות ותעשייה פרטיים. בתחום הכלכלי שלל טיטו את הדגם הסובייטי של תכנון ריכוזי, והעדיף ניהול עצמי של מפעלים וחוות בידי העובדים. מצבה הכלכלי של יוגוסלביה היה טוב בהרבה מזה של שאר המדינות הקומוניסטיות, ורמת החיים בה היתה גבוהה יותר. טיטו גם האציל סמכויות רבות לרפובליקות הפדרליות השונות, ועורר את זעמם של הקומוניסטים המסורתיים יותר. על רקע זה הדיח רבים מהם. למדינות הפדראציה ניתנה אוטונומיה מסוימת, אך נמשך דיכוי התנועות הלאומניות והוגבל החופש האינטלקטואלי. בין השאר כרתה יוגוסלביה ברית הגנה הדדית עם טורקיה ויוון, ביוזמת נאט"ו. לאחר מות סטלין ב-1953 החלה התקרבות מחודשת בין יוגוסלביה לבין ברה"מ, שהביאה לביקור פיוס של מנהיג ברה"מ ניקיטה חרושצ'וב בבלגרד ב-1955. אולם היחסים שבו והצטננו בעקבות הפלישה הסובייטית להונגריה ב-1956. מעתה פנתה מדיניות החוץ של טיטו לכיוון המדינות הבלתי-מזדהות, והוא נעשה אחד ממנהיגי הגוש, לצד ג'וואהרלל נהרו ההודי וגמאל עבד אנ-נאצר המצרי. ב-1961 התכנסה בבלגרד פסגת הבלתי-מזדהות. טיטו מת ב-1980 והמישרות שמילא עברו לידי קבוצת נשיאות שמנתה 9 חברים, מראשי המחוזות השונים.

ניקולאי בולגנין (משמאל) ניקיטה חרושצ'וב (במרכז) ויוסיפ ברוז טיטו בביקור פיוס ביוגוסלביה, 1955 (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

בסוף שנות ה-80 העמיק המשבר הכלכלי וגברה התסיסה הלאומנית במחוז קוסובו שבסרביה, שתושביו אלבנים, וכמו כן ברפובליקות של סלובניה, קרואטיה ומקדוניה, והן פרשו מן הפדרציה (סוף 1990-תחילת 1991) והקימו צבאות משלהן. הצבא הפדרלי, שנותרו בו בעיקר סרבים, נקט מדיניות של השתלטות על כל השטחים המאוכלסים סרבים, גם מחוץ לרפובליקה הסרבית, בהשראת נשיא סרביה, סלובודן מילושביץ'. ב-1991 ניטשו קרבות כבדים בין הצבא הפדרלי לכוחות הקרואטים, ובד בבד הכריזה הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה על עצמאותה. הסרבים שהיוו רוב בחלק ממחוזותיה המזרחיים של קרואטיה (בעיקר במחוז קראינה – Krajina) הכריזו על פרישתם ממנה; לעזרתם בא הצבא הפדרלי, וכבש את השטחים שהתגוררו בהם הסרבים. הקהילייה האירופית ניסתה לתווך בסכסוך, ואולם בסופו של דבר הכירה בעצמאותן של סלובניה וקרואטיה.

מילוסביץ' במהלך הפגנה בבלגרד, ב-1988 (צילום: רויטרס)

ב-1992, לאחר שמדינות רבות הכירו בעצמאותה, פסקו הקרבות בקרואטיה והחל מו"מ בדבר הסדר של קבע, וב-1994 נחתם בלחץ אמריקני הסכם דייטון, ששם קץ לסכסוך בין סרביה לקרואטיה בשאלת בוסניה-הרצגובינה. אולם ב-1995 שב הנשיא טוז'מאן והפעיל את צבאו במובלעת קראינה הסרבית. בעקבות הצלחת המבצע הקרואטי, נמלטו רבבות אזרחים סרבים שחיו מאות שנים במקום לסרביה.

נציגי הבלקן חותמים שלום בפריז, 1995 (צילום: איי פי)

 במהלך מלחמות האזרחים ביוגוסלביה נמלטו גם רבבות קרואטים מסרביה לקרואטיה. פניה הדמוגרפיים של קרואטיה שונו בעקבות "טרנספר" הסרבים מקרואטיה, ושיעורם באוכלוסייתה ירד לפחות מ-5% (לעומת כ-15% בשנות ה-80 ולמעלה מ-20% בשנות ה-60).